אהבה קטנה ורחוקה..

שוב תודה לבטא שלי *בידל הפייטן*.

הפרק הזה לא משהו אבל זה מ שיש...^^

להגיב ולדרג אנשים.....חחח<3  מקווה שתהנו....

(לילי(

"טוב, אני הולכת לישון." אמרתי ברגע שנכנסנו לחדר.

"תגידי ֶאלוש, לא הספיקו לך 5 ימי שינה? או שעכשיו את בשנת החורף שלך?" ניקול שאלה אותי.

"חה חה. מצחיק מאוד. ותגידי את לא יכולה לקרוא לי לילי?" זה כבר נהיה מעצבן השם הזה.

"לא. אני לא יכולה, מתי תביני שקוראים לך אל'?" אמרה לי.

"כנראה שאף פעם." אמרתי בלחש.

"מה?" שאלה, "את יודעת? את השתנית, את כבר לא אותה אל' כמו פעם." זרקה לעברי.

"אני אל' החדשה אוקי?" די נמאס לי כבר. אני רוצה הביתה.
הלכתי לשירותים ולקחתי איתי פיג'מה שהייתה בארון שליד המיתה שניקול אמרה שהיא שלי. בחדר שלנו היו 5 מיתות אבל עכשיו לא היה בהם אף אחד.
נכנסתי למקלחת. סוף כל סוף משהו טוב קורה ביום הזה. אני אוהבת את המקלחת, כל פעם שאני עצובה היא עוזרת לי, מטפלת בי, פשוט החברה הכי טובה שלי. במקלחת תמיד אפשר לחשוב בצלילות דעת. הלוואי שהייתי יכולה להישאר איתה עוד, אבל העור שלי כבר נהיה אדום מהחום, ואם כבר מדברים על העור שלי, מתי נהייתי שזופה כל כך?

התעטפתי במגבת לבנה - כמה שאני מתגעגעת לברווזים שלי - והלכתי אל עבר המראה. "אה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צעקה פרצה מגרוני.

"מה קרה? מי מת?" נכנסה ניקול בהתנשפות.

"את לא רואה?"  שאלתי. אם היא טוענת שהיא מכירה אותי, היא אמורה לראות שאני זו לא אני אלא... אוי לא!

"אם את מתכוונת לזה שיש לך צלוליטיס, ושלא גילחת את הרגליים שלך, כבר לפחות 5 ימים. אז כן אני בהחלט ראיתי. באמת!" אמרה. זה הכי לא זמן לבדיחות עכשיו. אני במשבר. במשבר שלא ידעתי שקיים לפני גיל 29 או ה40.

לפני שנתיים חגגנו לאמא שלי יום הולדת 40 והיא התחילה לבכות באמצע ששרנו לה 'היום יום הולדת' אבל זה לא קשור עכשיו.

"עופי מפה עכשיו." ניקול המסקנה, היא בטח רועדת מפחד, אחרי הצעקה הזאת. בחיים לא הרגשתי יותר מטומטמת ממה שאני מרגישה עכשיו.
איך לא הבנתי את זה קודם?? ועוד אומרים שיש לי קליטה מהירה. בטח.
למרות שעד לא מזמן גם אני הייתי בטוחה שזה נכון, אולי מתי 'שעברתי' לגוף של הידלה הזו שמסתבר ששמה אל', משהו נדפק במוח שלי, נשאר אצלי. כן אצלי. בגוף שלי, איפה שג'יימס נמצא והחברות שלי. לא כאן עם ניקול ונייק המסכן שעכשיו בטח מנסה להסביר לאחות מה קרה לו ולמה הוא צריך שיקוי משקם (הערת הכותבת-למי שלא זוכר לילי הוציאה מוועד הורים את נייק.(

אני מבינה. מבינה שאני לא לילי יותר אלא אל', אלי או איך שלא בא לילדה האת שיקראו לה. ואני יישאר ככה עוד זמן מה –נקווה שלא לתמיד- או לפחות עד שאני יגלה למה ואיך התחלפנו בגופות. אולי המנהל יעזור לי בזה.
רגע, איך יכול להיות שאני בהווגורטס ואני לא רואה את עצמי, או שאולי אני עוד יראה... אני חייבת לרדת לארוחת הבוקר, ומהר.
אני אנסה ליהנות עד כמה שאני יכולה פה. בלי ג'יימס. רק אני. לבד.

אחרי שנשמתי עמוק והפנמתי את המידע החדש יצאתי מהמקלחת רעננה. סיפרתי לה סיפור כיסוי- אני לא זוכרת איפה אני ומה אני עושה כאן.
עכשיו היא מדברת -חופרת- על המקום הזה.

כאילו שאני לא זוכרת את המקום. היא מסבירה לי על כל בן-אדם ואומרת לי את שמו. היא אמרה לי שאני מכשפה (דע!) ושאנחנו בבית הספר לקוסמים ומכשפות, בואו נגיד שאת זה שאני קוסמת כבר גיליתי דרך ילד מגעיל בשם סנייפ, רק המחשבה עליו עושה לי להקיא.
אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת .

אנחנו בשנה החמישית אולי יהיה לי קל יותר. לפחות כשאני נמצאת בגוף של הילדה הזו הרי כבר הייתי בשנה הזו,הבעיה היא שאני חברה של הנייק הזה, איכס!


"איפה הבנות שאיתנו בחדר? הרי יש כאן 6 מיטות.." שאלתי. זה באמת די מוזר, חוץ מזה מה השעה בכלל?

"הן בטח פספסו שוב את ארוחת הערב והלכו למטבחים. וואו יש המון ללמד אותך עדין מוזר לי שאת לא זוכרת כלום." באמת ייקח לי הרבה זמן להתרגל לזה.

אני צריכה למצוא את המנהל, הוא יעזור לי לפתור את זה....
"תגידי, תוכלי לקחת אותי מחר למנהל?"  שאלתי את ניקול.

"בכיף, מה שיעשה לך טוב." אמרה עם חיוך וזרקה עליי כרית.
היא הסבירה לי על הבנות שאיתנו בחדר. את מי אני אוהבת, שונאת ואיך נהפכתי להיות החברה של נייק. מה שלא ימשיך להיות בקרוב מאוד....

אהבת? הגבת, נרשמת ודירגתXD

הפרק הקודם		הפרק הבא