חוסר ביטחון,אהבה וסודות.

פרק זה מוקדש ל-VALLE
כפרההעליךך! תודה על כל התגובות שלך!
 
*-*-*-*-*-**-*-*-*-**-*-*-*-*-*-*-*-**-*-**-*-*-*-**-
[מייק]
"דיברתי עם אבא שלי." היא הודיעה.
-"כן. אני יודע."
"תגיד," היא אמרה, "כמה זמן אתה פה..?"
"חצי שעה ככה." אמרתי, וקרצתי לה.
"היית שקט לא שמעתי..." היא אמרה והביטה בי במבט מוזר משהו.
 
***
[הלנה]
יש! הולכים לשופינג!
אני פשוט חולת שופינג...אבל מעניין איפה קונים.
הרי בכל ימות חיי השופינג שלי לא ראיתי חנות בה מוכרים מקלות עץ מסוקסים הקרואים שרביט.
"לאן הולכים,בכל אופן?" שאלתי אותו.
"סמטת דיאגון." הוא אמר.
מה זה משנה, למה לשאול אותו בכלל? בלאו הכי, לא אבין...
"קדימה!" הוא קרא, "אנחנו עוד צריכים לקחת רכבת!"
"למה?" שאלתי בחיוך של 'אתה-לא-מכיר-את-הדרך-הקלה-יותר?'.
"יש לך דרך אחרת להגיע למרכז לונדון?"
"אממ...כן! הלו? לונדון? זה חצי שעה מפה! אפשר לקחת מונית! וחוץ מזה, אין לך איזה שטיח מעופף או משהו כזה?" שאלתי,מצפה לשטיח האאדם שיפרוץ מתיקו...
הוא צחק, "לא,בואי פשוט ניקח מונית."
 
***
עצרנו לייד מסעדה או בית קפה,זה היה סוג של מסבאה. קראו לה הקלחת הרותחת.
מעט מאוד אנשים נכנסו לשם וכל השאר עברו על פניה, כאילו היא לא הייתה קיימת כלל.
לא שאלתי שאלות ונכנסתי לשם אפילו שהוא מלמל משהו כמו 'את לא יכולה להתעתק...' ומשך אותי לחצר האחורית של הקלחת הרותחת נקש עם שרביטו על כמה לבנות,ואז קרה דבר מוזר ביותר.הלבנות הסתדרו מעצמן במעין שער גדול,גבוה מאוד.
  השער פנה אל עיר חדשה ולא מוכרת בעליל. במבוכה מסוימת שאלתי, "איפה אנחנו?"
"בסמטת דאגון." ענה, כולו במחשבותיו ותהיותיו.
"שהיא בעצם...?" כרגיל, לא מבינה. אני מרגישה מזה בורה לידו.
"סמטת דיאגון." מייק אמר, נאנח, כולו מוכן להסביר לי משהו חדש.
"זה כמו קניון לקוסמים. מרכז מסחרי כזה. כאן אנחנו קונים את הציוד שלך.המקום הזה נסתר מעיני מוגלגים, כמו הקלחת הרותחת.עכשיו, אפשר להתחיל?" הוא שאל שאלה רטורית.
הייתי מוכנה ומזומנה.
"כן." עניתי, מחייכת חיוך מתחנחן.
הלכתי אחרי מייק לחנויות של ספרים מוזרים,חיות מוזרות,חפצים מוזרים,מאכלים מוזרים,בגדים מוזרים...הכל היה כל כך...
מוזר.
לבסוף, הגענו לחנות שנראתה מאוד עתיקה.הבטתי על השלט,וקראת את השלט החבוט והישן:אוליבנדרס-שרביטים.
"שלום." אמר מייק לאיש צעיר שעמד שם.
הוא לחש לי:"זה הנכד של אוליבנדרס. ירשו לו את ההחנות שסביו מת אך הוא לא שינה את השם."
"היי!" הנער אמר, כולו עליז.
"זאת הלנה," אמר לו מייק.
"רגע..." פניו של קולין- כך היה כתוב לו בתווית - השתנו למבט של הפתעה והלם. "זאת...זאת...לא,לא יכול להיות...זאת היא?!"
 הצורה שבה אמר 'היא' היתה מודגשת מאוד,ואני תהיתי למה לעזאזל הוא היה בהלם שאני זאת 'היא'.
"אנחנו צריכים שרביט," אמר מייק מתעלם מהשאלה של קולין.
ראו עליו שהוא רק מעמיד פנים שלא שמע אותה.
מוזר.
קולין לא הטריד עוד, אבל המשיך להסתכל עלי במבטים חשודים.
לאחר כמה דקות, יצאנו מהחנות מחזיקה בשרביט ההחדש שלי העשוי מנוצה של עוף חול.
"אממ... את רעבה? בא לך על גלידה...?" מייק שבר את השתיקה פתאום.
"אוקיי," השבתי ניטרלית.
הלכנו לגלדרייה מאוד נחמדה, שמכרו בה גלידות מכל מיני טעמים,טעמים שונים ומשונים במיוחד.הייתה גלידה אחת שנראתה כמו ריבת חלב, וביקשתי אותה, אבל כשהתברר לי שזאת גלידה עשויה מקקים עם שוקולד לבן כמעט והקאתי את נשמתי.
אז קניתי לי כדוד וניל עוגיות עם שוקולד נמס מעל.
ומייק קנה כדור תות וכדור שוקולד.
ישבנו לנו בחצר הגלדרייה, מלקקים בהנאה.
"הלנה..." אמר פתאום מייק,זונח את הגלידה.
"את זוכרת שאמרתי לך שאני אוהב אותך?"
אוי לא. הנה זה בא . עכשיו הוא רוצה תשובה.
"תשמע מייק." אמרתי.
"אני נורא נורא מחבבת אותך. אתה נורא חמוד, ואני אוהבת את ההפתעות שאתה משאיר. אבל אני עדיין לא יודעת אם אני אוהבת.אני פשוט לא מכירה את ההרגשה." נאנחתי.
"אבל," הוספתי שראיתי את העצב הניכר על פניו של מייק.
"אנחנו יכולים להמשיך לצאת ו..." אבל ברגע זה נקטעתי.
מייק תפס אותי ונישק אותי חזק.

אמאל'ה.זה היה פתאומי.
"מה זה היה!..." שאלתי את האוויר, מוכת הלם שעזב אותי סוף-סוף.
"מצטער...אני לא יכולתי להתאפק." הוא אמר,ונראה כאילו הגשים חלום ישן.
כשראיתי את החיוך האשם על פניו, כל כך נמסתי ממנו, עד שפשוט אמרתי:" זה...בסדר. זה היה טוב."
מייק חייך מאוזן לאוזן לשמע דברי ולקח את ידי.
"קדימה, הזמן לחזור."
הלכנו בשביל האבנים שפתאום ראיתי איש מאוד זקן עומד בצד הסמטה.
היו חסרים לו הרבה מאוד שיניים וגם אלה שהיו לו, היו מאוד הרוסות.
נותרו לו כמה שיערות בלונדיניות על הראש.הסתכלתי על מייק במבט שואל.
הוא הביט באיש בפמבט מזלזל,ואמר, " אלה סתם אנשים משוטטים פה. משוגעים, אלה שבאים מהסימטה הזו."
הוא אמר והצביע על שלט הרוס שהאותיות מתקלפות ממנו.בסופו של דבר הצלחתי לקרוא 2 מילים:סמטת נוקטורן.
או ניקטורן. לא הצלחתי להבין.
"בואי." מייק אמר פתאום, מסתכל בחשש על זקן.
המשכתי ללכת, מעיפה מבטים לעברו של הזקן.
"הלללנננה.."
קפצתי.
"הלנה, אני יודע זו את ביתו של אוליבר..."
"מייק, שמעת את זה?" שאלתי ברעד.
"לא." מיק אמר,מבולבל. "שמעתי רק זבוב מתעופף ליד האוזן שלי...למה,יש פה עוד רעשים?"
הוא המציא את זה.רואים שהוא מפוחד.
מפוחד?
"כדי לך לבוא את תעזרי לנו... נחזיר את אדון האופל מחדש! נחייה חיים טובים! כאלה שחלמת עליהם!"
"לא! מייק! " קראתי.התחלתי לרעוד ושערותיי סמרו חידודין-חידודין. "שמעתי משהו...אני חושבת שזה הזקן!"
הסתכלתי על הזקן והוא הושיט לי אצבע שמסמן לי לבוא, חיוך מכוער על פניו המקומטות.
"הלנה! תתעלמי ממנו!" צעק מייק. "הוא סתם משוגע!" אבל ניכר בקולו שהוא מנסה להסתיר ממני משהו.
פתאום הוא תפס אותי ונישק אותי בחוזקה. בפחד.
כאילו מפחד שאלך לו.
הוא מסתיר משהו.
קורא כאן משהו, משהו שהוא מסתיר ממני, והזקן רוצה שאדע.
מה קורה פה?
***
תגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא