תולדות העתיד

אלבוס ניסה להגיע לענף שמעליו, אך לא הצליח אפילו לגעת בו בקצות אצבעותיו. "אוף! למה אני כזה נמוך?" התלונן.
הוא נעצר כששמע את קולו מהדהד ביער. אני מתחיל לדבר לעצמי, חשב. זה לא סימן טוב. 

אך עד מהרה השתיקה בטנו המקרקרת את הפסיכולוגיה העצמית המודעת שלו, והוא הביט בקנאות אל הענף הגבוה, שעליו נתלה האפרסק היפה ביותר שראה בימי חייו.

ואולי זה בגלל שלא ראה אוכל נורמלי כבר שבועיים, והצליח לחיות רק מכמה גרגירים, ומפיסות הלחם הקשות שלקח מדוקאר. 

אלבוס ניסה לקפוץ יותר גבוה, אך כמו שזה לא עבד במאה הפעמים הקודמות - גם בפעם המאה ואחת זה לא גרם לו לגבוה באופן מדהים.

הוא התיישב על האדמה מכוסת העלים, וחשב על אוכל. מה אם הוא יגווע ברעב? זה אפשרי לא? הרי גם קוסמים לא יכולים לזמן אוכל ככל שירצו.

לזמן? קסמים?

אלבוס טפח על מצחו וקם על רגליו.

"אני כזה טיפש! מתנהג כמו מוגל! מה חשבתי לעצמי?" שאל , שוב בלי לשים לב שהוא חושב בקול רם.

הוא הוציא את שרביטו, "אציו פרי!" קרא, והפרי נקטף מהעץ היישר אל ידו המושטת.

אלבוס הפך באפרסק, לבדוק שאין עליו תולעים, ובשמחה נעץ בו את שיניו.
חיוך גדול עלה על פניו כשטיפות ל מיץ עסיסי נזלו על סנטרו. הוא מיהר לנגב אותן בלשונו. כל טיפה חשובה, וחיונית להישרדותו.

הוא רק קיווה שהוא קרוב למקום מיושב. עם קוסמים.

צלילים של התעוררות נשמעו לא רחוק ממנו, ואלבוס צעד בזהירות אל עבר האיש הפצוע המוטל שם.

דוקאר הרגיש שחיצים ננעצים בעורפו, ולאט לאט חזרה אליו ההכרה. 

הוא נזכר באיטיות מה קרה בליל אמש. איך ניסה לגנוב את התליון הזהוב, איך גילה מי הוא הילד הזה, מי הוא אביו... ואיך הוא בקושי הצליח ללכת לאחר שהקיז הילד את דמו.

"איבדתי את התליון שלי בגללך" אמר אלבוס, ונעץ את שרביטו בכתפו של האיש. 

דוקאר נרתע. הוא הרגיש אתמול בלילה מה השרביט הזה יכול לעשות. אף על פי שידע שהנער לא התכוון לכך, הוא השתמש בקללה מסוכנת מאוד.

הוא ידע שילדי קוסמים יכולים לפעול בצורה מאוד קיצונית בעת סכנה, ועתה הרגיש זאת על בשרו. לנער בטח לא היה מושג שהוא הפעיל עליו קללת סקטומסמפרה.

"אז תלמד אותי עכשיו איך להתעתק?"

אוכל המוות התיישב באיטיות, סקר את פציעותיו, ומתח את שריריו בכאב.

"למה אתה עדיין כאן?" שאל את הילד.

אלבוס משך בכתפיו "אני רוצה ללמוד להתעתק. אתה יודע איך".

"אתה הילד של פוטר. אני אוכל מוות לשעבר. אתמול כמעט הרגת אותי". נראה שדוקאר לא מצא עוד מילים להגיד. הוא גם היה חלש. 

הוא איבד דם רב בליל אמש, ובקושי הצליח ללכת. הוא הופתע כשהתעורר והילד היה עדיין שם, ושלא ברח למעמקי היער לאחר שתקף אותו אתמול.

"תביא לי את השרביט שלי" ביקש בצרידות.

אלבוס הרים גבה.

"אסור לי לפגוע בך, זוכר?" שאל דוקאר. "כואב לי מספיק, תודה רבה".

אלבוס הושיט לו בחשדנות את שרביטו. דוקאר נשם עמוקות, ואחר, החל במלאכת ריפוי פצעיו.

הוא נאנח בכאב כשפצע אחרי פצע נסגרו בזרועותיו, ברגליו ובבטנו.
למזלו הילד לא התכוון לפגוע בו, ולכן עוצמת הקללה הייתה חלשה יחסית. החתכים לא היו עמוקים דיים לפגוע באיבריו הפנימיים.

אלבוס צפה בו בעניין, ותהה אם יוכל ללמד אותו איך לרפא פצעים שכאלה.

"איך קוראים לך?" שאל דוקאר.

אלבוס הביט בעיניו ונוכח לדעת שהן שחורות משחור, אפילו באור יום.

"אתה הבן של פוטר. אני יודע שיש לו שני בנים, אבל לא זוכר את השמות שהוא נתן לכם".

אלבוס הנהן, ולבסוף וויתר. מה זה כבר משנה?

"שמי הוא אלבוס סוורוס פוטר" ענה.

דוקאר הנהן. 

"וכל מה שאתה רוצה ממני זה ללמוד להתעתק?"

"כן. זה הכל. אחרי זה תוכל ללכת לחופשי".

אוכל המוות חייך בלגלוג, "גם אם זה אומר שארדוף אותך לאחר שתשחרר אותי?"

עיניו של אלבוס נפערו בפחד, אך הוא ניסה להשתלט על עצמו.

"לא הייתי ממהר לאיים עליי, אם הייתי אתה. או שאתה שוכח איך גמרת אתמול בלילה?"

למען האמת, הוא נשמע הרבה יותר אמיץ משהוא הרגיש בפועל.

"אני זוכר בהחלט" אמר דוקאר בכובד ראש, "אך אני בטוח שלא התכוונת לשלוח עליי את הקללה הזו".

"התכוונתי לפגוע בך" השיב אלבוס.

אוכל המוות גיחך, "שקר" הוא השיב, "אם היית רוצה לפגוע בי, כבר הייתי מת. זו קללה לא פחות גרועה מקרושיאטוס. לפחות ההיא גורמת לך להישאר בחיים בסוף. הקללה שהטלת עליי הייתה יכולה להביא למותי".

אלבוס בלע את רוקו. הוא לא ידע את זה. הוא לא ידע בכלל במה הוא קילל את אוכל המוות הזה.

השניים הביטו זה בזה, עד שדוקאר החליט להתיישב בכאב על גזע עץ.

הוא עצם את עיניו, ואלבוס הבחין פתאום כמה רזה ומותש וחבול נראה האיש שלפניו. הוא תהה מתי בפעם האחרונה הוא אכל.

"נתחיל בתיאוריה" אמר, והפתיע את אלבוס. הוא הניח את שרביטו על האדמה, כאילו מתכונן לשיעור עיוני.

"חכה" אמר אלבוס, ובהחלטה של רגע, הוא אץ בזריזות אל העץ השופע. הוא זימן אליו כמה פירות מן הענפים העליונים, וחזר אל אוכל המוות.

"תאכל" אמר לאיש המופתע.

"למה?" שאל אוכל המוות, שסירב להאמין שהבן של הארי פוטר מתנהג אליו באבירות.

אלבוס התלבט. "אם אתה תמות מרעב, אני לעולם לא אצא מהיער הזה" ענה.

אך הוא לא גילה לדוקאר, שלמרות כל מה שהאיש עשה, הוא גם ריחם עליו.

הוא לא רצה שהוא ימות, וליל אמש הייתה תאונה מצערת. אלבוס מעולם לא התכוון לפגוע בו, אלא רק להרתיע.

הוא פשוט מאוד פחד, והקסם יצא ממנו לחופשי בלי שליטה.

דוקאר ואלבוס אכלו בתיאבון, בשתיקה. שניהם היו רעבים מאוד, והפירות השביעו אותם, וגם הרוו את צמאונם.

"בוא נתחיל" אמר דוקאר.

אלבוס הביט בו בתקווה. 

אם המזל יאיר לו פנים, תוך כמה ימים יוכל לחזור הביתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא