האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

הם התקרבו, והשפתיים שלהם נגעו.
זה היה טוב יותר משהוא העז לדמיין.
הוא שם את ידו סביב מותנה וקירב אותה אליו, והיא כרכה את ידיה סביב צווארו.
הוא לא חשב על כלום.
שום דבר לא היה חשוב, לא היה ממשי, חוץ ממנה, אבל פתאום הכל נפסק.
היא הנתקה ממנו, אך הם עדיין היו קרובים.
הראשים של שניהם היו מורכנים, צמודים.
"אני מצטערת, אני לא יכולה", היא לחשה בקול חנוק, התנתקה מאחיזתו בתנועה מפותלת, וברחה מהחדר.
הוא לא ידע כמה זמן הוא ישב בלי תנועה על מיטתו.
הוא שמע רק במעומעם את חבריו המתעוררים, כאילו הוא בתוך מים.
רק כששמע את שמו בקול רם, וכשהרגיש מכה בראשו, הוא התעורר מהטראנס שהיה בו.
"ג'יימס!" אמר רמוס בקול רם.
"אתה בא?"
"אהה מה?" הוא אמר, מטושטש. "לאן?"
רמוס וסיריוס החליפו מבטים.
"לארוחת בוקר..."
"אהה, כן, אני בא", הוא אמר וקם מהמיטה.
רק כשהגיע לדלת הוא שם לב שאף אחד מהחברים שלו לא בא בעקבותיו.
"אהה ג'יימס?" שאל סיריוס בדאגה.
"מה?"
"לא שכחת משהו?"
"מה?"
"אהה... להתלבש...?" אמר רמוס במבט מוטרד.
ג'יימס הסמיק והסתכל על גופו, ושם לב שהוא עדיין בפיג'מה.
הוא מיהר לחזור למיטה ולהתלבש.
"מה אוונס עשתה לו?" סיריוס מילמל.
"טוב, בואו", הוא אמר להם אחרי שהתלבש.
הם מיהרו אחריו.
בדרך לארוחת הבוקר הוא קלט שהם מדברים בהתלבות רבה על משהו, אך לא היה מספיק מרוכז כדי להבין מה.
פתאום סיריוס נופף בידו מול עיניו.
"גיימס!" הוא קרא.
"מה?"
"כן או לא?"
"כן או לא מה?" הוא שאל, מבולבל.
"כן או לא מה ששאלנו אותך", אמר רמוס.
"אהה מה שאלתם אותי?" הוא שאל אותם במבוכה.
סיריוס ורמוס החליפו מבטים מודאגים.
"אתה עושה היום את המיונים לקווידיץ'?"
"אהה!"
הוא לגמרי שכח מזה.
למען האמת, הוא שכח הכל מאז מה שקרה בקושי לפני עשר דקות.
"אה... כן, נראה לי."
הם המשיכו לדבר, אך שלחו בו מבטים מודאגים.
כשנכנס לאולם הגדול הוא מיד סקר את שולחן האוכל, וחיפש את השיער האדמוני המוכר.
הוא מצא את לילי יושבת בקצה השולחן, ונראתה מבולבלת כמעט כמוהו.
הוא תפס את עיניה, ברגע שראתה אותו היא הסמיקה והסיטה את ראשה.
ג'יימס לא הבין למה.

זה זמן כל כך גרוע לעשות את המבחנים לקווידיץ', הוא חשב בזמן שהצמיד את סיכת הקפטן המבריקה שלו למדים האדומים של קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור.
הוא בקושי הבין מה קורה סביבו.
"טוב, תתפקס על  עצמך", הוא מלמל.
הוא עצר בבת אחת כשראה את המגרש.
היו שם לפחות שישים תלמידים, מפוזרים על המגרש ומפטפטים בעליזות.
"זה הולך להיות ארוך..." הוא מלמל לעצמו, ואז צרח "שקט!"
כולם שתקו, והסתכלו עליו בציפייה.
"תודה!" הוא אמר והביט סביבו.
"טוב, שומרים! עלו על המטאטאים!"
אחרי קצת יותר מחצי שעה הוא מצא שומר, מייק ניוטון, שגם עף מעולה וגם חסם הכי הרבה קליעות.
החובטים היה סיפור אחר לגמרי.
לפחות עשרים אנשים נבחנו לתפקיד חובטים, וחוץ מכמה נפילות מהמאטאטא, היו גם פציעות יותר חמורות; תלמיד שנה שלישית חבט לעצמו בפנים, ואפו התחיל מיד לדמם.
ג'יימס עזר לו לנחות, וכמה ילדים מהשכבה שלו לקחו אותו למרפאה.
מרביצנים פגעו בלפחות חמישה ילדים, וגרמו להם לפנסים בעין, שפות מדממות, ובאופן כללי הרבה דם.
לבסוף, אחרי שעה וחצי מתישה ומעייפת הוא מצא שני חובטים: פיטר הייסלר ודן פרקר.
לרוע מזלו, כשאמר לרודפים לעלות על המטאטאיים, הוא ראה שאפילו יותא אנשים נבחנו לתפקיד רודפים.
אחרי תאונה מצערת בה שלושה אנשים נתקעו אחד בשני, נפילה כואבת מהמטאטא וכמה מרביצנים, הוא מצא שלוש רודפות: צ'לסי ברוק, תלמידה מהשכבה שלו, קורין מרון, ושרלוט קליי, שתיהן משנה שישית.
הוא חזר לקרקע כדי לברך את הרודפות החדשות, אך לפני זה היה צריך להסביר לכל אחד בדיוק למה הוא לא קיבל אותו, עד שפשוט התייאש.
"זהו!" הוא צרח על כולם. "החלטתי! עופו מפה!"
כולם הלכו אחורה, ממורמרים, והוא הסתובב, וראה את הקבוצה החדשה שלו באוויר, מחייכת אליו.
"כל הכבוד!" הוא ניסה להגיד, אבל כל מה שיצא לו זה קרקור צרוד.
הם צחקו, והמשיכו להתעופף, זורקים אחד לשני את הקואפל.
אחרי שקבעו את המועד לאימון הראשון שלהם ג'יימס נחת בחזרה על הקרקע, והחברים שלו ישר הקיפו אותו במיליון שאלות.
המבחנים קצת הסיחו את דעתו מלילי, אבל עכשיו הוא חזר לחשוב על זה.
הוא חייב לברר מה קורה...
הוא מלמל התנצלות חפוזה לסיריוס רמוס ופיטר ורץ לחפש אותה.
הוא אפילו לא היה צריך להכנס לטירה, הא ראה אותה יושבת עם כמה מחברותיה על שפת האגם.
"אוונס", הוא אמר בקול מאופק.
"אפשר לדבר איתך רגע?"
הבנות בהו בו בתדהמה, והיו אפילו יותר נדהמות כשראו שלילי באה איתו בלי לצרוח עליו ולריב.
הוא לקח אותה אל מאחורי בקתה של האגריד, ממש על גבול היער באסור.
"כן?" היא שאלה אותו.
"למה את מתעלמת ממני?" הוא שאל אותה ישירות.
"למה את עושה כאילו זה לא קרה?"
"כי זה לא היה צריך לקרות", היא אמרה לו, נסערת.
"זה היה חד פעמי, ואני מצטערת שזה קרה", היא אמרה והרכינה את הראש.
"אבל למה לא?" הוא שאל ונגע לה בעדינות בסנטר והרים את ראשה.
"פשוט לא", היא אמרה והביטה לו בעיניים.
"אבל למה?" הוא שאל."בגלל אלכס? אני יכול להפרד ממנה!" הוא אמר בלהט.
היא הסיטה את ראשה ממנו.
"זה לא משנה", היא לחשה.
"זה פשוט לא יכול לקרות."
"לילי, תני לי סיבה אחת הגיונית", הוא אמר לה ושם את ידיו על לחייה, מכריח אותה להסתכל עליו.
"חוץ מזה", הוא אמר לה בחיוך קטן."תודי שנהנית מזה."
היא הביטה בו לרגע וסומק התפשט על לחייה וחייכה חיוך קטן.
"את רואה?" הוא אמר לה בניצחון.
"תני לי סיבה אחת הגיונית, אוונס", הוא לחש לה וקירב את ראשו אליה.
הוא הוריד את ידיו מלחייה, הוא לא רצה למשוך אותה, רצה שתעשה את זה מרצונה.
לשמחתו היא הזיזה את ראשה לכיוונו. והם התנשקו.
היא שמה את ידיה מאחורי גבו, מחבקת אותו, והוא ליטף את שיערה הסמיך.
הוא לא רצה שהרגע הזה יגמר.
מצידו, הוא לא יעזוב אותה, וגם היא לשמחתו לא הורידה את ידיה ממנו. משהו אחר עצר אותם...

גלעד שליט בבית!!!
זה לא נתפס...

הפרק הקודם		הפרק הבא