הפעם השלוש מאות חמישים ושמונה

"אז איך אנחנו נכנסים לאחוזה?" שאל ג'יימס כשהוא וסיריוס נעמדו מול השערים הסגורים של אחוזת מאלפוי, עטופים בגלימת ההעלמות.

"דרך נרקיסה," אמר סיריוס.

הוא הוביל את ג'יימס אל תוך החורשה שהקיפה את חומת האחוזה.

"מה?" שאל ג'יימס.

"לנרקיסה יש חולשה לבעלי חיים שוויצרים," אמר סיריוס. "אם היא תראה אייל משוטט היא ישר תבקש מלוציוס להכניס אותו לתוך האחוזה."

"זה רעיון טוב..." אמר ג'יימס. "רגע, אתה קראת לי שוויצר?"

"אייל זו חיה שוויצרית," סיריוס משך בכתפיו.

"וכלב מלא פרעושים זה יותר טוב," אמר ג'יימס בציניות.

"טוב, תראה," אמר סיריוס בצניעות מזויפת. "כלבים הם חיות הרבה יותר טובות."

ג'יימס עמד להגיד משהו נוסף, אבל החליט שזה לא שווה את הויכוח.

"אבל איך נדע שנרקיסה באמת תגיע לכאן?"

"היא גרה כאן," אמר סיריוס.

"אבל מה מבטיח לנו שהיא תצא החוצה, גאון?" שאל ג'יימס.

"נרקיסה תמיד עושה קניות בבוקר," אמר סיריוס. "כשהיא תחזור, נוכל לגרום לה להכניס אותך."

"ואיך אתה תכנס?" שאל ג'יימס.

"כמה שאלות יש לך!" קרא סיריוס. "אני אעקוב אחריך, לבוש בגלימת ההעלמות."

"אז למה שלא נכנס לשם שנינו תחת גלימת ההעלמות?"

"כי אנחנו צריכים שמישהו יפתחת את השער באופן שיספיק למשהו גדול להיכנס."

"שאני אבין, אתה קראת לדמות האייל שלי שמן?"

"לא שמן. אולי מלא קלות."

"אוי, תשתוק סיריוס."

הלילה עבר עליהם בשינה חסרת מנוחה, בציפייה לנרקיסה, שתלך ותחזור לקניות.

נרקיסה באמת יצאה מוקדם בבוקר לקניות, כפי שחזה סיריוס, ולוציוס התלווה אליה. אבל השעות התארכו, ולוציוס ונרקיסה לא חזרו.

"למה הם לא חוזרים?" ג'יימס התהלך ביער בעצבנות.

"אם היא לקחה איתה את לוציוס, סימן שזאת קנייה ארוכה," אמר סיריוס.

"איך אתה יודע עליה כל כך הרבה?" שאל ג'יימס.

"אמא שלי מזמינה את כל המשפחה כל חג מולד. אחרי שש עשרה שנה גם אתה תדע את הלוח זמנים של נרקיסה בעל פה. אני נשבע לך, היא לא סותמת לרגע!"

נרקיסה ולוציוס התעתקו בדיוק מאחוריהם. ג'יימס וסיריוס הסתובבו לאחור.

"קדימה," אמר סיריוס.

ג'יימס מיהר להפוך לאייל ולצאת אל מבין העצים.

"אוי! לוציוס!" קראה נרקיסה כשהבחינה באייל. "תראה! איזה אייל אצילי! אנחנו חייבים להכניס אותו לאחוזה."

"אבל נרקיסה, כבר יש לנו שלושה טווסים חמישה ברווזים ושני סוסים, למה את צריכה אייל?" אמר לוציוס ביאוש שניכר בו כי לא קיווה שלדבריו תהיה השפעה גדולה במיוחד.

"אבל תראה איזה יפה הוא!" קראה נרקיסה בעיניים בורקות.

"בסדר, בסדר," לוציוס נכנע ולכד את האייל בעזרת שרביטו.

להפתעתו, האייל לא התנגד למשיכה של החבל שנכרך סביב צווארו, אלא הלך לכיוונם בהכנעה.

"איזה אייל יפיפה!" קראה נרקיסה.

היא ליטפה את האייל שנרתע לאחור.

"קדימה, נרקיסה," אמר לוציוס.  "בואי פשוט נכנס לאחוזה."

נרקיסה ולוציוס הובילו את האייל לעבר האחוזה.

סיריוס עקב אחריהם, עוטה את גלימת ההעלמות.

תוך פחות מחמש דקות היו ג'יימס וסיריוס בתוך האחוזה.

כשנרקיסה ולוציוס נכנסו לתוך הבית והשאירו את האייל לשוטט בחצר נשם סיריוס לרווחה.

"אני הולך לבדוק באיזה חדר לילי נמצאת," לחש סיריוס לאוזנו של ג'יימס.

האייל סימן בראשו תנועה שדמתה להנהון, וסיריוס הלך לחפש את לילי.

חמש הדקות הבאות עברו על ג'יימס באיטיות מרגיזה. כשסיריוס חזר סוף סוף הוא כבר היה כל כך משועמם שהוא שקל ללחך עשב רק בשביל להעביר את הזמן.

"אני לא מצליח להיכנס אל הבית," אמר סיריוס. "אפילו הדלת של המטבח מוגנת באיזה עשרים לחשים."

ג'יימס סימן לסיריוס בראשו לבוא אחריו.

הם נכנסו יחד לאורוות, שם הפך ג'יימס לבן אדם ונכנס מתחת לגלימת ההעלמות.

"אתה יכול לפרוץ את הלחשים האלה?" שאל ג'יימס.

"אני חושב שכן, אבל חלקם הם לחשים שלוקח להם כמה שעות להתפרק," אמר סיריוס.

"אז מה נעשה?" שאלה ג'יימס.

"הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא להתיר את הלחשים ובינתיים לנסות למצוא תוכנית טובה יותר."

"אני מניח," אמר ג'יימס.

סיריוס הלך לפרק את הלחשים, ובינתיים ג'יימס חזר לצורת האייל והסתובב בחצר חסר מנוחה.

השמש כבר שקעה ונעשה חשוך יותר ויותר.

ג'יימס הרגיש שעיניו נעצמות, ואחרי יומיים מטורפים כמעט ללא שינה הוא לא הצליח למנוע מהן מלהיסגר.

"ג'יימס," סיריוס טלטל אותו בקרניו. "ג'יימס!"

ג'יימס פקח עיניים והביט בסיריוס.

"קדימה," אמר סיריוס. "הצלחתי להתיר את הלחשים מהדלת האחורית. תסכל למעלה. לילי כלואה בחדר עם החלון הענקי."

ג'יימס הביט למעלה, ושם, מביטה ישירות אליו, עמדה לילי.

מתחת לעיניה נתלו שקיות שחורות שלימדו על לילה ללא שינה, ושערה היה פרוע,  אבל היא לא נראתה כאילו היא עברה עינויים פיזים נוראיים.

ג'יימס השתנה בחזרה בצל אחד העצים ונדחק יחד עם סיריוס מתחת לגלימה.

הם חמקו אל תוך האחוזה, שומרים על שקט מוחלט. הם כמעט הלכו לאיבוד במסדרונות הענקיים, אבל קולה של קלי הוביל אותם אל החדר הנכון.

"קרושיו!" בקע קולה של קלי מאחד החדרים.

ג'יימס הציץ פנימה.

לילי עמדה דחוקה בפינת החדר, מתפתלת בכאבים, אבל לא נותנת לאף זעקה להימלט מבין שפתיה.

מקנייר ונוט עמדו משני צדדיה של לילי וגיחכו.

קלי הנמיכה את שרביטה והתקרבה אליהם בצעדים מהירים.

"נהנת?" היא שאלה את לילי בחיוך. "בכל מקרה, לא באנו בשביל לבדר אותך. אדון האופל ביקש שנעביר אותך מקום. את שמעת אותו. קדימה. בואי נזוז."

מקנייר תפס את לילי ונוט וקלי הלכו לצידו.

"כשהם מפנים אלינו גב אנחנו משתקים אותם ויוצאים עם לילי," אמר ג'יימס.

סיריוס הנהן.

מקנייר נוט וקלי יצאו מהחדר, גוררים איתם את לילי השבויה.

הם הסתובבו ופנו לרדת במדרגות, מפנים את גבם לסיריוס וג'יימס.

אבל לפני שג'יימס הספיק לשלוח את הקללה המשתקת קרה דבר מפתיע.

לילי נשכה את אצבעו של מקנייר בחוזקה, והוא צרח בכאב ועזב אותה.

היא מיהרה לשלוח לנוט בעיטה בדיוק ב... איזור, ולחטוף ממנו את השרביט.

קלי לא הספיקה אפילו למצמץ ולילי כבר שלחה לעברה קללה משתקת.

ג'יימס היה כל כך מופתע שלרגע הוא שכח איך לנשום.

"מה קורה פה?" נרקיסה ולוציוס הופיעו במסדרון בשרביטים שלופים.

לילי הסתובבה לעברם, אבל שתי קללות נבזיות כבר נשלחו לעברה.

"פורטגו!" ג'יימס הסיר את גלימת ההעלמות ומיהר להגן על לילי.

לפני שנרקיסה ולוציוס המופתעים הספיקו להגיב כבר נשלחו אליהם שתי קללות משתקות.

"ג'יימס," מלמלה לילי.

רגליה כשלו. ג'יימס מיהר לתפוס אותה, וסיריוס עזר לו לתמוך בה.

"קללת מציאה..." מלמלה לילי. היא נראתה קרובה לאובדן חושים.

"מה?" שאל ג'יימס.

"לורד וולדמורט יכול למצוא אותי בכל מקום. אני מסומנת," מלמלה לילי.

עיניה נעצמו והיא איבדה את ההכרה.

______________________________

הפעם יצא ארוך, אז בלי תלונות!

מקווה שאהבתם, כי השקעתי.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא