בעיני האיזמרגד

לילי וטיה חשבו על תוכנית. היה ברור ל"חבורה" הטרייה שלהם -שהורכבה מהקונדסאים ושתיהן- שאוכלוסיית התלמידים הכללית לא תקשיב לקול ההיגיון, ושזה עלול לפעול נגדם! בין ארבעת הקונדסאים, שתי הבנות ומספר שיחות מתוכננות היטב, שמועה חדשה הופצה.

לילי וג`יימס נפרדו!

- - - - - 

ג`יימס קרא בהפתעה כשמישהו אחז בזרועו ומשך אותו לגומחה בקיר שהכילה חליפת שריון ממורקת ו, למרבה הפלא, את לילי אוונס.

"ג`יימס, שקט," אמרה לילי, מניחה את אצבעה על שפתיו ומסתכלת סביב כדי לראות אם מישהו שמע אותו. ג`יימס פשוט בהה בה בהלם וקיווה ש... משהו יקרה בקשר לאצבעה שנחה עדיין על שפתיו ושפתיה שלה וידה של שלו... לא, לא היה טעם; מוחו פסק מלעבוד. 

לילי הביטה חזרה אליו ברגע שהייתה בטוחה שאף אחד לא הגיע כדי לבדוק את מקור הרעש. אוה, היא חשבה, לא חשבתי שיהיה כל כך צפוף פה. ג`יימס פוטר בהחלט תופס יותר מקום מטיה רוברטס. -זה חייב להיות קשור בהיותו, את יודעת, גבר, ובזה שטיה היא בת והכל. -אה. נכון.

"לילי?" שאל ג`יימס, אחרי שבלע את רוקו.

לילי נדה בראשה; היא בדיוק בהתה בו - לא רעיון טוב כשהוא היה כל כך קרוב. נורא קרוב. כל כך קרוב עד שאני יכולה להרגיש את חום הגוף שלן, ולהריח אותו, ו... אל אלוהים, יש לו ריח כל כך טוב!

"לילי?" הוא אמר שוב, מביט סביב, קצת בדאגה.

"אה, כן, נכון, סליחה. פשוט חשבתי שיהיה עדיף אם לא נראה יחד זמן מה, בהתחשב בזה שאנחנו אמורים להיות `פרודים`. קודם חשבתי שלדבר כאן יהיה רעיון טוב, אבל אתה הרבה יותר גדול מטיה; בדרך כלל אנחנו יכולות להתחבא כאן די בנוחות, אבל... עשית כושר?"

"לילי?"

"מצטערת. אתה מכיר מקום כלשהו שנוכל ללכת אליו?"

"אמ... בטח. בואי אחרי," הוא אמר, והיא הלכה בעקבותיו אל מחוץ לגומחה בעוד הוא שולח לעיתים כה קרובות מבטים מוזרים לכיוונה.

ג`יימס נעצר על יד שטיח קיר רקום זמן מה מאוחר יותר ולילי נכנסה פנימה לפניו, בעוד הוא מסדר במקומו את "החלילן" מאחוריהם.

"לאן זה מוביל?" שאלה לילי, מעיפה מבט אל הקצה השני של המעבר הסמוי.

"זה מסתיים ליד כיתת הלחשים."

"וואו, אפילו לא ידעתי שזה כאן ואני חושבת שטיה ואני מכירות את רוב קיצורי הדרך. זה הולך לחסוך לנו כל כך הרבה זמון אם נרצה להגיע אל - "

"לילי."

ראשה של לילי, שיערה מבהיק באור הלפידים, הסתובב לאחור כדי להביט בג`יימס ותוויה החדים נצבעו באדום. "מצטערת, התחלתי לברבר שוב, נכון?"

"רק קצת." ג`יימס שלך אליה חצי-חיוך מרגיע ולילי הסמיקה שוב, מסיטה את שיערה אל מאחורי אוזנה. "אז..."

"אז?"

"אז... על מה רצית לדבר איתי? אני מניח שזה מה שרצית." הוא השאיר את האפשרויות האחרות תלויות באוויר.

לילי לקחה שנייה כדי להזכיר לעצמה שלא היו אפשרויות אחרות. זה ג`יימס פוטר. ג`יימס פוטר. הממ... ג`יימס פוטר. *אנחה*."נכון, לדבר, כן. רק רציתי לראות אם אתה בסדר. השמועות רק מתגברות. זה הלך רחוק מדי? כולם חושבים שזו אשמתך. זה לא פגע ברגשות שלך, נכון? הרסתי את קריירת החתיכיות שלך? כי טיה אמרה - "

"לילי, זה בסדר. רגע - המה שלי? קריירת...?"

"ככה טיה קוראת לזה," הסבירה לילי, לחייה מוורידות באור העמום.

"קוראת לְמה?"

"אתה יודע..."

"לא, תאירי את עיני."

ללילי הייתה הרגשה שהוא יודע בדיוק על מה היא מדברת. הוא רק רוצה שתגידי את זה בקול. "טוב, טיה חושבת שמה שסיפרתי לבנות ההן -על זה שאתה לא בדיוק... איך לומר... אהמ... `טוב במיטה` - טיה חושבת שזה יכול היה להשפיע על הקריירה שלך בתור הקזנובה הפרטי של הוגוורטס."

"אה, את מתכוונת, לא יהיו לי יותר מדי בתקופה הקרובה."

לילי הסמיקה אפילו יותר, אבל גלתה שהמחשבה שג`יימס לא יהנה מ`יותר מדי` בתקופה הקרובה, די שמחה אותה.

ג`יימס צחק. "אל תדאגי בקשר לזה. המוניטין שלי אולי ספג מכה, אבל היי, לפחות זה פטר אותי מחבורת החמשושיות המצחקקות הזו שעוקבות אחרי לכל מקום. חוץ מזה, זה לא כאילו שתכננתי לפתות מישהו בזמן הקרוב - בכל מקרה, לא אף אחד שלא יודע את האמת."

"אבל אני היחידה ש - אוה," מלמלה לילי לעצמה, והיא לא יכלה לדכא את החיוך שהופיע על פניה. היא אהבה את המחשבה הזו. "אז אנחנו מתכננים לפתות את סיריוס או רמוס, הא?"

ג`יימס צחק בעדינות והושיט אליה יד. הוא נגע בקווצת שיערות קרובה לפניה, צופה בה נעה תחת אצבעותיו לפני שהתבונן אל תוך עיניה. "את יודעת על מי אני מדבר, לילי."

הצורה בה בה אמר את שמה נורתה דרכה כמו זרם חשמלי, משאירה תחושה, מעקצצת בבטנה התחתונה וניצוץ בעיניה. טוב, זה חדש.

ג`יימס חייך את חצי החיוך הקטן והסקסי ההוא שוב, ושמט את ידה, מתיישב על תיבה לצד המעבר. "אז איך היה היום שלך?"

לילי התיישבה על הרצפה מולו ומשעה את רגליה לצד גופה. "באופן מפתיע, לא רע. כל הבנות שאי פעם סירבת לצאת איתן, שזה די הרבה - כמה היו ממש יפות, אני לא יודעת למה לא יצאת איתן."

"הן לא את," לחש ג`יימס, צופה בלילי, שלא שמעה אותו, ממשיכה לפטפט.

"טוב, כולן חשבו שהן צריכות לברך אותי על שקלטתי את הטעות שעשיתי, וכמה מחברות המועדון `אני -לב- ג.פ.` אמרו לי להפסיק להפיץ שקרים על ג`יימי היקר שלהם, שזה די אירוני, כי, נו, בעצם שיקרנו, לא ככה?  ואז כל האקסיות שלך - שהיו מעטות באופן מבהיל- (יאי!) רצו לדון על איך, `כן, הוא באמת היה גרוע במיטה, לא ככה?"

"כאילו שהן בכלל יודעות!" רטן ג`יימס.

"מה... אתה מתכוון, מעולם לא...?"

"לא! אלוהים, כל כך נמאס לי מאנשים שמפיצים עלי שקרים," אמר ג`יימס, קולו עולה בכעס, והוא הפנה אליה את גבו, מריץ את ידיו בשיערו.

"אני... אני מצטערת, ג`יימס," אמרה לילי בקול שלא היה רם בהרבה מלחישה, די נבוכה מהשינוי הפתאומי בהתנהגותו.

"מה?" שאל ג`יימס, פונה חזרה אליה, כעסו נמס מיד לחרטה כשראה את פניה. "אוה, לילי, לא התכוונתי אלייך."

"לא, זה בסדר, ג`יימס, פשוט חשבתי שזו תהיה דרך קלה לפתור את הבעיה ופשוט הלכתי עם זה, אני אפילו לא ממש החשבתי אותך בהתחלה, פשוט התחלתי עם זה. כרגיל - חשבתי שאני יודעת הכל."

"לילי, זה בסדר, לא התכוונתי אלייך."

"אבל זה לא בסדר, אני שונאת לשקר, אני לגמרי מתעבת את זה ובכל זאת, הנה אני, לכודה ברשת שלהם, את כולם טוויתי אני."

"לילי," אמר ג`יימס ברכות, אוחז את כתפיה בשתי ידיו. "לא ניסיתי לרדת עלייך."

"אני באמת מצטערת ג`יימס," היא אמרה בכוונה שלמה, מביטה מעלה אליו דרך עיניים מלאות דמעות.

"שטויות, אין לך על מה להצטער. רק ניסית לעזור לי והכל טיפה יצא משליטה, זה הכל. לא הייתי צריך לתת לך לחפות עלי מלכתחילה. ולמי אכפת אם כמה ילדות מטופשות חושבות שאני כבר לא עד כדי כך שווה? אני לא כועס עלייך, לילי, או כועס או מאוכזב או שום דבר דומה לזה. חוץ מזה, המשחק מחר. כולם ישכחו מזה כשנמחוץ את סלית`רין ונהיה הכי קרובים לקחת את הגביע. בתור הקפטן של הקבוצה המנצחת אני אהיה פעם נוספת - מה הביטוי שהבנות משתמשות בו? אה, כן, `החתיך מספר אחת של הוגוורטס.`" כשאמר את המשפט האחרון הוא מתח את ידיו באוויר, כמו מדמיין שלט חוצות ענק, מילים אלו חקוקות עליו, צף באוויר מולו.

לילי צחקקה. "היית רוצה, פוטר."

ג`יימס חייך אליה. "נו, קדימה, אוונס, תודי - את חושבת שאני סקסי."

"אולי," היא ענתה, נושכת את שפתה התחתונה, נאבקת בחיוך, בעודה הולכת במורד המסדרון, מתרחקת ממנו.

"רגע, מה?"

"אז ג`יימס, יש חבורות מעצנות של בנים דחויים שלהוטים להשתתף בצערך?"

"מה? את לא יכולה לשנות את הנושא ככה!"

"זה מה שבדיוק עשיתי," היא אמרה בחיוך יבש.

"בסדר," הוא מלמל. "לא, אף אחד לא העז לדבר על זה איתי. נראה שהמוניטין שלי עדיין טוב בשביל משהו. זה, וכשמקגונגל אוהבת אותי כל כך עד שהיא נותנת לי להתחמק מעונשים."

"אתה יודע שזה נכון, כן?" חקרה לילי, גבותיה מורמות.

"אל תהרסי לי, אוונס."

הם המשיכו ללכת בדממה זמן מה עד שלילי אספה סוף סוף מספיק אומץ כדי לברר עם ג`יימס את ההערה הקודמת שלו. "אז אתה באמת אף פעם לא...?" שאלה לילי, מכריחה את מבטה להישאר יציב ומנסה להתנהג רגיל ככל האפשר. לעזאזל עם הסקרנות שלך, לילי אוונס.

"אוה... לא. מה איתך?"

"ג`יימס! אתה לא יכול לשאול נערה שאלה מהסוג הזה."

"למה לא?"

"כי... כי... פשוט אי אפשר, בסדר?!"

"אה. אוקיי. אז... מה איתך?" לילי שחררה אנחה מתוסכלת. "זה `לא`, נכון?" הוא שאל.

לילי הסיטה הצידה את שטיח הקיר שנתלה בסוף המעבר והחלה ללכת חזרה לחדר המועדון, מסרבת להביט לאחור.

ג`יימס עצר ביציאה. "אבל זה `לא`, נכון?" הוא צעק אחריה.

תודה מיחודת ל

הפרק הקודם		הפרק הבא