לא יכול בלעדיה

פרק 7 - ליל גבינה מלאה

אנגליה, טירת "חוד הזהב", שנת ההיפוגריף

הארי ג'ונס הקטן התעורר לחדר לבן ובוהק. הוא שכב על מיטה לבנה ונקייה להחריד, והסתכל מסביבו. במיטה הסמוכה ישב ג'יימס ושוחח עם לילי בלחש.

"אוונס, זה היום." אמר ג'יימס ברצינות.

"מה היום?" שאלה בבלבול.

"הבעיה של גריפינדור, מה שהוא ורוונה זוממים, הם הרי גם חשודים." לילי נזכרה והנהנה בהבנה.

"בוקר טוב!" הקפיץ אותם הארי.

"הו, בוקר טוב הארי." אמרה לילי בחום. "איך אתה מרגיש?" שאלה.

"טוב לגמרי, אבל דבר אחד אני מתקשה להבין – למה אני פה?" שאל בבלבול. ג'יימס ולילי סיפרו להארי את הגרסא המקוצרת של השתלשלות האירועים אתמול. הוא הנהן בעצב. "אז אני עדיי לא טוב בקווידיץ'?" שאל הארי באכזבה.

ג'יימס נחר בזלזול. "אתה תהיה טוב, הכי טוב למעשה, כי האימון הראשון שלך מתחיל ביום שבת הזה." קבע ג'יימס. פניו של הארי אורו. לאחר מכן, נכנסה מאדאם פרופור, האחות, אישה שמנמנה וגאונה בתחומה, אבל אחת שלא כדאי להתעסק איתה, ואישרה לג'יימס וללילי ללכת. הארי נאלץ להישאר יום נוסף במרפאה.

כשג'יימס נכנס אל חדר המועדון, בריא ושלם, קפצה עליו לואיז במתיקות ילדותית מיותרת. "ג'יימי! הו, כל כך דאגתי! האחות המטופשת הזו לא נתנה לי להיכנס!" ג'יימס חייך אליה חיוך מזויף.

מעניין למה, חשבה לילי. היא הסתכלה עליהם בבוז וחצתה את חדר המועדון אל כיוון אמט. הוא בירך אותה בחום, וכך גם רוונה וגודריק. לילי הבחינה שגודריק נראה חולה מעט, חיוור אפילו.

"אני לא מאמינה שלג'ינג'ית הצדקנית היא נתנה להיכנס ולי לא." שמעה לילי את לואיז אומרת בקול מתפנק. לילי פערה את פיה בתדהמה. הילדה הורודה והילדותית הזו מתחילה לעלות לי על העצבים! חשבה בכעס.

לג'יימס צרם מאוד המילים "ג'ינג'ית צדקנית" והוא חרק את שיניו. "לואיז, אל תדברי עליה ככה." לילי הזדקפה בהפתעה.

"אבל ג'יימי! חשבתי שאתה לא סובל אותה!"

"נכון, אבל רק לי מותר לא לסבול אותה בציבור." החזיר בחוסר סבלנות. "ואל תקראי לי ג'יימי." הוסיף בכעס. חיוך קטן עלה ללילי על הפרצוף. לואיז קיטרה בילדותיות.

החבורה ירדה לארוחת בוקר רעננה, כבכל כיום, כשלילי וג'יימס עוקבים אחרי כל צעד של גודריק גריפינדור. חוץ מהיותו חולה וחיוור מעט, לא היה בו שום דבר חשוד. היום עבר במהירות, וללילי וג'יימס החלו להילחץ. גודריק לא עשה תנועה אחת חשודה, לא נפגש עם רוונה, ובכללי היה שקט מאוד. ארוחת הערב הגיעה, במהירות מסחררת, והם בחנו כל תנועה. גודריק כמעט שלא אכל וגם סאלזר לא. בשעה שמונה בדיוק, לא דקה פחות או יותר, קם גודריק מהשולחן בתירוץ שהוא עייף וחייב ללכת לישון. לילי וג'יימס הרימו גבה בספק, אך לא אמרו דבר. הוא קם ויצא מהאולם הגדול, בעוד ג'יימס ממהר לפתוח את מפת הקונדסאים ולעקוב אחר דמותו של גודריק. לא, המייסד האמיץ לא שיקר, הוא בהחלט הלך למעונות הבנים ולא יצא משם עד השעה עשרה לשתיים עשרה. ג'יימס שכב במיטתו, טרוד במחשבות מעיקות על גריפינדור ובעייתו. למה שישקר לרוונה? הוא אמר שיש לו בעיה, ואפילו נראה מאוד רציני בעניין הזה, ומצד שני, הוא לא עשה היום שום דבר חשוד! ג'יימס היה מתוסכל. מתוסכל ועייף. ובעוד הוא ממשיך להיות מתוסכל ועייף, קם גודריק גריפינדור ממיטתו בזהירות ובשקט רב. ג'יימס כיווץ את גבותיו בהפתעה, אבל מחשבה אחת עלתה במוחו – ידעתי. כשגריפינדור יצא מהמעונות, מיהר ג'יימס להוציא את הקלף הצהבהב ולעקוב אחריו בחשדנות. גודריק יצא מחדר המועדון, ירק לקומת הקרקע ויצא מהטירה. רגע, מה?! ג'יימס זינק ממיטתו, וחיטט בתיקו עד שמצא את מה שחיפש. הוא הוציא מהתיק גלימה דקה וכסופה והתכסה בה. הוא מיהר לצאת מהמעונות ועלה בזהירות אל מעונות הבנות. מזל שפה הבנים יכולים לעלות למעונות הבנות בלי להחליק מהמדרגות, או עוד שלל תופעות מוזרות פרי יצירתו של מנהל הטירה. ג'יימס נכנס אל חדרי בנות השנה השביעית, שישנו בשלווה. הוא הלך אל עבר המיטה המסודרת שבפינה ושם את ידו על פיה של הישנה בה – לילי. לילי התעוררה בבהלה. היא ניסתה להוציא קול מפיה, אך גילתה שמשהו חוסם אותו ושום קול לא נשמע. היא הסתכלה בבהלה מסביבה ולא ראתה דבר. ג'יימס מיהר להוריד את הגלימה מראשו וחשף שער שחור ופרוע שהבהיר ללילי מה, או יותר נכון מי, חוסם את פיה. הייתי צריכה לנחש שיש לו גלימת היעלמות. ג'יימס הוריד את ידו מפיה. "פוטר, מה נראה לך שאתה עושה?!" לחשה בזעם.  

"גודריק כרגע יצא ממיטתו. עקבתי אחריו במפה, הוא יצא מהטירה." לחש ג'יימס.

"אני באה, אבל אתה חייב לצאת עכשיו." קבעה. ג'יימס הסתכל עליה בבלבול. "אני לא יכולה לבוא עם פיג'מה, פוטר. אני צריכה להתלבש." הסבירה את עצמה. חיוך שובב התפרש על פניו, אבל הוא יצא אל חדר המועדון במהירות כדי לא לבזבז זמן. מקץ כמה דקות ירדה לילי מהמעונות כשהיא לבושה בשמלה, הלבוש האופייני לבנות באותה תקופה, וגלימה ירוקה שהבליטה את עיניה הירוקות. ג'יימס מצמץ בהפתעה, והוא ולילי יצאו מחדר המועדון כשהם מכוסים בגלימה.

"פוטר, אתה דורך לי על הרגל."

"זה רק בגלל שאת, אוונס, דוחפת אותי כל הזמן."

"בגלל שאין פה מקום!" הצטדקה.

"אני מאוד מצטער, פעם הבאה אני אביא גלימה עם ארבעה פתחי אוויר, מרפסת ונוף לים." החזיר ג'יימס. לילי הסתכלה עליו בבוז. הם יצאו מהטירה והדליקו את השרביטים שלהם עם הלחש "לומוס."

"לאן עכשיו?" שאל ג'יימס.

"אני מניחה שגודריק הלך אל היער."  

"איך את יודעת?" שאל ג'יימס.

"הסתכלת על השמיים לאחרונה?"

ג'יימס הרים את מבטו אל השמיים. ירח גדול ועגול נגלה אליו, כמעט זוהר, וההבנה חלחלה אליו. איך לא הבנתי את זה קודם? הוא היה חיוור וחולה כל היום, ושקט מאוד בדיוק כמו ירחוני. "אז את חושבת שהוא – "

"אני מניחה שכן, אבל כדאי בכל זאת לבדוק, אולי, למרות שאני בספק, זה רק צירוף מקרים מוזר."

"תחזרי, אני אבדוק." פקד ג'יימס. כבר ארבע שנים שהוא מתעסק עם איש זאב בכל חודש, וזה בהחלט עסק מסוכן מאוד.

"אני באה איתך." אמרה לילי בקשיחות. הם כבר היו עמוק בלב היער, דבר שלא הרגיע במיוחד את ג'יימס.

"אוונס, את חייבת לסמוך עלי הפעם, אני לא מוכן ש – " נהמת זאב קטעה אותו, נהמה קרובה למדי. לילי וג'יימס הסתובבו, מבועתים. מולם נגלה זאב גדול, גבוה, חום ושעיר. שיניו הלבנות נצצו, מוכנות לטרף הלילי.

"לילי, לכי מפה עכשיו!" צעק ג'יימס בטירוף. הוא פחד כל כך לגורלה של לילי שאפילו לא שם לב לכך שכינה אותה בשמה הפרטי. ללילי לא היה זמן להתעסק עם זה. גודריק הזאב מצא את לילי כמנה ראשונה קלילה למדי, לפני הארוחה העסיסית – ג'יימס, וזה הרי ידוע לכולם שקודם כל אוכלים מנה ראשונה, ורק אחרי זה את המנה העיקרית. הוא התקרב אל לילי בעודו מרייר, והיא נסוגה אחורה בפחד. ג'יימס לא חשב יותר מידי, הלב שלו התכווץ לגודל של פחות מסניץ', האדרנלין זרם בו בשפע והוא הפך במהרה לאייל זהוב, גדול, מרשים ומאיים. עיניה של לילי התרחבו בהפתעה. הוא אנימאגוס. הוא אנימאגוס אייל, והוא יפהפייה. בעוד לילי מתרחקת אחורנית, ג'יימס נאבק בכל כוחו להדוף את גודריק איש הזאב עם קרניו מכיוונה של לילי, ולא משנה המחיר שיאלץ לשלם. הזאב נאבק והשתולל, רושף בכעס. הוא נעץ את ציפורניו הארוכות עמוק בבטנו של האייל, והאייל נפל לאחור בכאב. איש הזאב התקדם אל עבר המנה הראשונה שלו, האייל המטריד כבר לא יהווה בעיה. לילי נסוגה אחורנית, חרדה לשלומה ואפילו יותר לשלומו של ג'יימס, אבל נוכחה לדעת שנתקעה בעץ, ואין עוד דרך לאחור. הזאב התקדם בחיוך רעב ומלא רוק. בשארית כוחותיו קם ג'יימס ונגח בזאב בקרניו. הזאב נהדף לאחור, והלך בכעס לחפש לו ארוחה אחרת. ג'יימס נפל על אדמת היער מחוסר הכרה.

――――

כשג'יימס התעורר הוא הרגיש כאב חד מפלח את בטנו. הוא התקשה לפתוח את עיניו, ויכול היה להרגיש יד נעימה ועדינה מלטפת את בטנו החשופה. במאמץ רב פתח את עיניו הדבשיות. הוא היה בתוך חדר גדול עם תקרה גבוהה. הוא היה ללא חולצה, ושכב על כורסה נעימה למדי. בטנו הייתה חבושה ועיניים גדולות וירוקות, ועכשיו גם מעט אדומות, נעצו בעיניו את מבטן. חמימות נעימה התפשטה בשניהם, וג'יימס נאלץ להיאבק עם עצמו כדי לנתק את המבט. הוא השפיל את מבטו אל בטנו, ולילי מיהרה להסיר את ידה בעוד היא מסמיקה. הוא נאנק בכאב.

"ג'יימס, התעוררת." היא אמרה. קולה רעד, עיניה היו אדומות, שיערה סטור, ושבילים רטובים שעוד לא התייבשו לגמרי נראו על פניה של לילי, וכל אלו הובילו למסקנה אחת -  היא בכתה, והרבה.

"איפה אני?" שאל בקושי.

"אתה בחדר הנחיצות. כבר ממזמן שעלתה בי ההשערה שהוגוורטס נבנתה לפי המודל של הטירה הזו, ולכן חיפשתי גם כאן את חדר הנחיצות. לא יכולתי לקחת אותך לאחות, זה היה מעורר הרבה שאלות." הסבירה. הוא הנהן לאות הבנה. "איך אתה מרגיש?" הוסיפה בדאגה.

"כואב. את חבשת אותי?" שאל.

"כן. עשיתי כמיטב יכולתי."

"זה מעולה, ליל." אמר בעיניים בורקות. ליבה של לילי החסיר פעימה. בדרך כלל, או למעשה תמיד, עד עכשיו, כל מי שקרא לה 'ליל' היה חוטף סטירה הגונה במקרה הטוב, שלא לדבר על המקרה הרע. עכשיו, מסיבה ממש לא מובנת, תחושת חמימות עטפה אותה, ושמה המקוצר נשמע טוב למדי כשהוא אמר אותו.

"לא ידעתי שאתה אנימאגוס." לחשה.

"כולנו אנימאגוסים בגלל ה – " הוא נעצר. הוא חשף יותר מידי.

"בעיה הפרוותית של רמוס." השלימה. ג'יימס פער את עיניו בהפתעה, עד כמה שיכל מבלי שהדבר יסב לו כאב.

"איך את יודעת?" לחש.

"כבר כמה זמן שאני חושדת. רמוס תמיד נראה חולה וחיוור כשמגיע ירח מלא, ותמיד, באופן מפתיע, קורה משהו באותו היום. הוא חולה, או שאמו לא מרגישה טוב, או אלף ואחד תירוצים שונים. וגם השם שלו, 'יריחוני', לא ממש מעלה אפשרות אחרת. אז העליתי ניחוש פרוע שהוא אדם זאב, אבל הגעתי למסקנה שזה ממש לא משנה. לא אכפת לי מה הוא פעם בחודש, הוא ידיד טוב מאוד שלי, ואני יודעת מה הוא באמת." אמרה בכנות.  

"הו." פלט. זה היה הדבר היחיד שיכל להגיד אחרי הכנות שבקולה.

"למה אתם אנימאגוסים?" שאלה.

"גם אנחנו בדיוק כמוך, גילינו בשנתנו השנייה שרמוס הוא איש זאב. הוא היה בטוח שננטוש אותו, אבל הסברנו לו שאנחנו חברים שלו, ונהיה שם לצידו. במשך כל השנה הזו ניסינו להפוך לאנימאגוסים, כדי שהוא לא יהיה לבד פעם בחודש. לבסוף הצלחנו, ומאז כל ירח מלא אנחנו הולכים לצריף המצווח בהוגסמיד."

"אז הצריף לא באמת רדוף רוחות?" שאלה משועשעת.

ג'יימס גיחך. "לא, זה רק סיפור שאני ורך כף הפצנו כדי שלא יכנסו לצריף."

"ואיך אתם מגיעים להוגסמיד? אי אפשר להתעתק מהוגוורטס."

"אה, באמת? טוב, לא ידעתי את זה." אמר.

"הוגוורטס תולדות." מלמלה. הוא הנהן בחוסר אמון מהול בשעשוע.

"אנחנו באמת לא מתעתקים. נו קדימה, אוונס, נראה אם תצליחי לעלות על זה." התגרה בה. הוא הרגיש כבר הרבה יותר טוב. הכאבים פחתו, ומצב רוחו השובב והאופייני לו כל כך חזר אליו.

לילי כיווצה את גבותיה בחשיבה ומקץ כמה דקות אמרה, "הערבה המפליקה. היא נוספה להוגוורטס בשנתנו הראשונה."

"עשר נקודות לגריפינדור." אמר.

"אני רואה שאתה מרגיש יותר טוב."

"כן, להתגרות בך תמיד מעלה לי את המצב רוח." היא חבטה בכתפו בשעשוע.

"אתה כזה בלתי נסבל, ג'יימס פוטר."

"אני יכול להגיד את אותו הדבר עליך, אוונס." הם נעצו אחד בשני מבטים מחויכים. הייתה שתיקה נעימה לכמה דקות.

"אז אייל, אה?" הפרה לילי את הדממה.

"יאפ."

"תן לי לנחש. האנימאגוס של סיריוס זה כלב – 'רך כף' והאנימאגוס של פיטר זה חולדה?" שאלה.

"כמעט, אני אתן לך על זה חמש מתוך עשר. פיטר הוא עכברוש."

"קמצן." פלטה.

"תמיד חייבת להיות צודקת, אה אוונס?"

"זו אני." התחכמה.

"בהחלט, את ולא אחרת." אמר. האווירה שהייתה בחדר הייתה קלילה וזורמת, משועשעת מאוד. כמעט כאילו האווירה בעצמה הייתה מבודחת גם היא.

"איך אתם מצליחים לעבור את הערבה המפליקה?"

"פיטר. הוא עכברוש קטנטן ושמנמן, והוא מצליח ללחוץ על הכפתור שבערבה המפליקה."

"הכפתור שחיפשת באותו היום שהארי נתקע על העץ?"

ג'יימס הנהן. "הוא ילד חכם ואמיץ מאוד. אני די מחבב את הילדון הזה."

"גם אני. אתה הבטחת לאמן אותו בקווידיץ' ביום שבת." הזכירה לו.

"אני יודע."

"הוא מחזיק ממך המון."

"אני יודע."

"אתה טיפש." התחכמה.

"אני יו – " הוא נעצר והסתכל על לילי שהתפקעה מצחוק. "מצחיק, אוונס." החזיר לה.

"אני יודעת, ג'יימי." התחכמה, ושוב התפקעה מצחוק. צחוקה גווע, אבל חיוך גדול נשאר על פניה.

ג'יימס זעף. "אל תקראי לי ככה."

"אבל ג'יימי! זה השם שלך!" אמרה בנימה ילדותית ודומה עד פחד לקולה של לואיז.

"מקנאה, אוונס?"

"כמו שאתה מקנא באמט." החזירה.

"אני לא מקנא בו, אבל אני בטוח שזה מה שאת רוצה שיקרה, נכון אוונס?"

"לעומתך, אני בוחרת את החברים שלי לפי מנת משכל ואופי, ולא לפי כמות הבלונד בשער."

"נכון, מאר הוא דוגמה בולטת למנת משכל גבוהה מאוד. אה, ויש לו גם אחלה אופי. בחירה מצוינת, אוונס. אין טובים ממנו." אמר בסרקזם.

"אז אתה כן מקנא!" אמרה באושר.

"אני לא מקנא בו. הרי בסך הכול, הוא זה שצריך להיות איתך."

"ולואיז צריכה להיות איתך. אני די מרחמת עליה, בסופו של דבר."

"שמענו עליך." אמר. עכשיו, הייתה שתיקה לחוצה והאווירה הייתה מתוחה.

"גודריק כבר לא חשוד." אמרה לילי.

"כן, הוא בהחלט ירד מרשימת החשודים. נשאר לנו את רוונה וסאלזר."

"סאלזר מתנהג ממש מוזר, שמת לב?"

"קשה שלא לשים לב. הוא כמעט שלא אוכל, ובשבוע שהיינו פה, הוא דיבר איתי בדיוק פעם אחת, ואני די בטוח שגם זה היה מתוך נימוס אלמנטארי."

"כן, המייסדים מתנהגים מאוד מוזר. זה די ניפץ לי את האשליה שהם היו קוסמים חזקים ואגדיים כל כך. גם הם, בסך הכול, בני אדם, עם סודות והאהבות."

"אני כמעט התפחלצתי במקום כששמעתי את רוונה וגודריק. מי היה מנחש שהם ביחד?" לילי לא יכלה לשלוט בזה יותר וצחקה. ג'יימס הסתכל עליה במבט משועשע.

"מה מצחיק, אוונס?"

"הרגע דמיינתי אותך, או יותר נכון את הפוחלץ שלך, מביט באימה על העוברים ושבים במוזיאון."  אמרה בקושי, וצחקה שוב.

"זה מה שמצחיק אותך? אני נפגעתי, אוונס." הוא העמיד פני נעלב, אבל בזווית פיו אפשר היה לראות חיוך.

"אתה תתגבר."

"אוץ', זה כואב, אוונס." אמר בשעשוע.

"אתה לא רוצה שאני אראה לך מה באמת כואב, נכון ג'יימי?" התגרתה בו.

"מרלין לא! ואל תקראי לי ככה!" זעף. לילי צחקה שוב. היא הרגישה משוחררת וקלילה מאוד, באופן די משונה.

ג'יימס הסתכל בשעונו. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר. "עד כמה שאני אשמח לפטפט איתך פה שעות, אוונס, אנחנו חייבים כבר לחזור למיטות. עוד מעט יעלה השחר, וכדאי שנספיק לישון כי מחר יש את התוכנית של רוונה, ואני אשמח לא להירדם באמצע מרלין יודע מה היא תעשה שם."

היא גיחכה. "כן, אתה צודק, כדאי שנלך לישון."

"שמישהו יצבוט אותי. כרגע לילי אוונס הסכימה איתי, ג'יימס פוטר?!" אמר בדרמטיות.

"תנוח, פוטר."

"אני באמת אשמח לעשות את זה, אם תואילי בטובך להביא לי את החולצה שלי, או שאת מעדיפה אותי ככה?" אמר עם חיוך שובב.

במשך כל הריב – שיחה שלהם, מרלין יודע מה זה היה, לילי התאמצה מאוד להתמקד בכל דבר אחר בחדר מלבד בג'יימס, בטח שלא בפלג גופו העליון שהיה חשוף, וגם לא בעיניו הדבשיות שגרמו ללב שלה להחסיר פעימה, והיא הרגישה שהיא טובעת בתוכן. "אתה כנראה נפגעת גם בראש, ג'יימס פוטר, ולא רק בבטן, כי אתה מתחיל לדבר שטויות שאפילו סקרוט פוץ תחת לא יבין."

"אז איזה מזל שאת לא סקרוט פוץ תחת, נכון אוונס?" היא זרקה  את החולצה שלו לעברו בנימה מרוגזת, הוא תפס אותה ולבש אותה. כשקם מהכורסה בכוונתו לעמוד, נפל מיד.

"חכה, אני אעזור לך." אמרה לילי. היא תמכה בג'יימס ועזרה לו ללכת כל הדרך אל חדר המועדון. הם נכנסו דרך תמונת החד קרן בכניסה, ולילי עזרה לג'יימס לעלות במדרגות אל עבר מעונות הבנים. היא עזרה לו להתיישב במיטה. "רוצה שיר ערש?" שאלה בשעשוע.

"זה בסדר, אני אסתדר מכאן. תודה לך. לילה טוב, ליל." אמר. שוב הוא עושה את זה, ושוב הלב שלי משתגע! היא חייכה לעברו חיוך קטן ואמרה, "לילה טוב, ג'יימס." ואז, מבלי להסתובב לאחור, היא הלכה אל עבר מעונות הבנות שלה. היא הייתה תשושה ומותשת, ולכן ברגע ששכבה במיטתה, אפילו מבלי להחליף בגדים, נרדמה. 


אני אשמח לתגובות, כל תגובה שהיא - הערות, הארות, ביקורות, בקשות, תלונות או עוד משהו עם "ות" שלא חשבתי עליו >< חוץ מזה, שהתגובות שלכם כל כך כיפיות וממש מעודדות אותי להמשיך =] 

הפרק הקודם		הפרק הבא