לאהוב זה לא לבקש סליחה - לעולם

פרק 7 – את הבת שלנו?

"למה לא אמרת לי, פוטר?!"

הוא קפא במקומו כששמע קללה עסיסית מתחת לשמיכות שתחתיהן, באופן ברור, לא היה רק אדם אחד. לא כשהיו בליטות חשודות בשמיכות, ובוודאי שלא כשרעמת שיער ערמוני נראה מצד אחד של המיטה לצד זרוע לבנה ומנומשת.

"מאלפוי!" נהם הארי, מרים את ראשו כששערו אף יותר מבולגן מהרגיל ומביט בו בזעם. "בשם מורגנה, אתה מוכן להסתובב?"

צחוק עמום גרם לדראקו להתעשת.

"דנה?" הוא שאל במבט חשדני וכשלפתע הבין מה קורה ומיד הסתובב במקומו במהירות. "בשם כל הקוסמים והמכשפות!" הוא קרא. "אפשר לדעת מה בדיוק קורה כאן לעזאזל?"

הוא שמע צחקוק רם מצידה של הבחורה, ואת רחש השמיכות, ובגדים שמשנים מקום ומתלבשים על הגוף.

"חשבתי שאת הקטע של הדבורים והפרחים כבר ידעת, דראקו," העזה לומר הבחורה.

"אל תנסי אותי, דנה!" הוא קרא.

"אתה יכול להסתובב, דראקו." אישר הארי.

"ערב טוב, דראקו," נפנפה לו דנה בידה ובחיוך משועשע על שפתיה. "לא ידעתי שאתה בא."

"לא, גם אני ממש לא ידעתי...ואילו ידעתי, לא הייתי בא," אמר הבלונדיני.

"אתה יכול גם להתנצל על זה שהפרעת, לא?" שאל הארי בקול עצבני ופרצוף נבוך.

דראקו הרים גבה והבחין בשעשוע איך כהה-העור לבש חלוק רפוי מעל הפיג'מה, לא ממש כדי להגן מפני הקור, אלא כדי להסתיר חלק מסוים באנטומיה שלו שכנראה לא שם לב להפרעה.

"ואפשר לדעת מה..." הוא התחיל לשאול מזיז את ידו ומצביע אל שניהם לסירוגין. "מה-שלא-יהיה קורה פה...?" חיוך מרושע הופיע על שפתיו. "הריסון יודע מזה?"

"אם תעז לומר לו את זה, מאלפוי, אני נשבעת לך שאתה תדע איך שרדתי בחיים שלי כאחות הקטנה של תשעה אחים!" איימה הנערה.

"זה אומר שהוא לא יודע," צחק דראקו וראה איך הברונטית נהיית אדומה בגלל התקף הזעם הרגעי שלה. "תירגעי, דנה, אני לא אגיד לו כי אני צעיר מכדי למות."

"למות? ג'וש מחבב את הארי," טענה דנה. הארי חייך בשעשוע כשדראקו הרים גבה, והרים את כתפיו כסימן לכך שהוא נותן לו אישור להגיד לו.

"ואני לא מטיל בכך ספק, ברונטית, אבל אם אח שלך ידע שאתם עושים...את-זה..." הוא הוסיף בציניות, גורם לנערה להסמיק עוד יותר אם זה היה אפשרי. "ושלא אמרתם לו כלום...איך את חושבת שהוא יקבל את זה?"

דנה לא אמרה כלום, והצחקוק העצבני של ה...חבר?... מאהב?...ידיד?...שלה לא עזר בהרבה כדי להרגיע אותה.

"אפשר לדעת על מה אתה צוחק?"

"שדראקו צודק, יפה שלי," הוא אמר לה, מתקרב אליה מאחור והעביר את זרועותיו סביב מותניה, מסתכל על דראקו. "אם לג'וש יוודע שאנחנו ביחד כבר שבעה חודשים..."

"שבעה!" קרא דראקו והצטער על כך שלא גילה זאת קודם.

"...ושלא אמרנו לו כלום, הוא יהרוג אותי." הוא סיכם.

"טוב, אבל בגלל שאתה זה שחיסלת את וולדמורט, אני לא חושבת שאח שלי יפחיד אותך כל כך, נכון?" היא שאלה במאור פנים.

דראקו החניק את צחוקו והרים גבה כשדמיין את שמונת האחים עם שרביטים שלופים ומכוונים אל הארי, כשזה מתלבט האם לתקוף את אחיה של החברה? המאהבת? הידידה? שלו...מה שהיא לא תהיה בשבילו...טוב, או לתת להם לתקוף אותו מבלי להשיב אש. וכפי שהוא מכיר את הארי, הוא בוודאי ילך על האפשרות השנייה. אחרי הכל, הרמיוני תמיד אמרה ש...

לפתע משהו חזר לתודעתו כמכת ברק. הרמיוני. שרה. בת.

"למה לא אמרת לי קודם, אידיוט?!" קרא בזעם והביט בהארי.

הארי מצמץ מספר פעמים לפני שהפנה את מבטו אל החברה שלו.

"טוב, לא חשבנו שזה רלוונטי שאתה תדע של מערכת היחסים שלנו, מאלפוי." היא הצליחה לומר כשהיא נלחצת אל הארי.

נכון שהיא למדה להכיר את דראקו והיא יכלה אפילו להישבע שהם הסתדרו לא-רע. אחרי הכל, לשניהם היה את אותו חוש הומור סרקסטי שהרבה אנשים לא הבינו. אבל היא גם יכלה לומר שכאשר הוא היה כועס, היא פחדה...זה היה כאילו עיניו של דראקו היו הופכות לקרות כמו הקרח, מבלי יכולת לחוש, לחשוב או לדבר בהגיון, לא משקף דבר ממה שהוא חשב באותם רגעים, כל זה פרי האימונים שקיבל במשך השנים כדי שלבסוף יצטרף לשורותיו של וולדמורט, לפני שהרמיוני פקחה את עיניו.

"אני לא מדבר על זה!" צעק הבחור.

"אז?"

"אני רוצה לדעת למה לא אמרת לי ששרה היא..."

"אני חושב שמוטב שתלכי כעת, יקירתי." אמר הארי מביט בדראקו ברוגע ומסמן לו שישתוק, כיון שהברונטית  לא ידעה דבר מהעניין.

דנה הסתכלה על שני הבחורים ועמדה להתנגד ולומר שהיא לא מתכוונת להשאיר את הארי לבד עם דראקו, כשלפתע היא הבחינה בביטחון שבעיניו של הארי בנוסף לאיתות שזו האפשרות הטובה ביותר.

"בסדר..." נכנעה הבחורה לבסוף. "אני אדבר איתך מחר..." היא לחשה לו והרימה את ראשה כדי להגיע אל שפתיו של הארי.

הבחור הפסיק להסתכל על דראקו למשך מספר שניות כדי לנשק את הנערה שלו ברכות וללחוש לה "אני אוהב אותך." הוא חיכה בסבלנות שהבחורה תיעלם באח לאחר שזרקה לתוכה קומץ אבקת פלו.

"גם היא לא יודעת?" שאל הבלונדיני כשדנה נעלמה.

"רק אני." אמר הארי ואחר חייך מעט. "והסנדק שלך." הוסיף.

עיניו של דראקו נפערו ואחר כך הצטמצמו לאחר אותה הצהרה. סוורוס ידע את זה ולא אמר לו מילה? ולמה בכלל סוורוס ידע מזה?

"בתחילת השנה." אמר הארי כאילו קרא את מחשבותיו.

"איך...?"

הארי חייך וסימן לו לשבת.

"ובכן...."

(פלאשבאק)

"במה אני יכול לעזור לך, סוורוס?" שאל הארי כשפתח את דלת משרדו. "זה לא רגיל שאתה בא לבקר אותי בשעות כאלה." קולו נשמע מודאג כשהוא דיבר שוב. "זה בקשר לדראקו? אני עושה כל מה שביכולתי, אבל אני לא יודע מה לעשות עם אותו לחש שהוא ניסה על האות..."

סוורוס סימן לו בידו שיירגע.

"זה לא בקשר לדראקו...טוב, כן, אבל לא בגלל זה." הארי הביט בו. "שרה היא הבת שלו, נכון?"

"איך....?"

"נו באמת, פוטר,  אל תיתן לי להרגיש מטופש. אני מכיר בן מאלפוי כשאני רואה אחד, ולמרות שאין לה שיער בלונדיני, הילדה הזאת צועקת את שם משפחתה בקולי קולות."

הארי הביט בו כמי שמנסה להבין איפה הוא עומד.

"אמרת לדראקו?"

"לא." הוא ענה בקצרה. "אם כך זה נכון...היא הבת שלו..."

"כן, והרמיוני לא רוצה שהוא ידע."

"חשבתי שדראקו יותר חכם ממה שהוא מראה בשטח." אמר האיש המבוגר, מגלגל את עיניו. "הוא אמור היה לשים לב עד כמה גריינג'ר והוא דומים."

"באמת?"

סנייפ שלח אליו מבט מלגלג.

"דראקו היה בדיוק כמוה כשהיה בגילה..."הוא הוסיף בהנהון. "למה גריינג'ר לא אמרה לו?"

הארי משך בכתפיו.

"אני לא יודע." שיקר.

סנייפ הביט בו דרך עיניים מצומצמות, נכנס אל תוך מוחו של הארי כמעט מבלי משים, ונשבע שברגעים בהם הוא היה מתנגש בקיר יציב בתוך ראשו של הבחור, הודף אותו - כמו עכשיו - אז הוא היה מצטער על כך שהצליח ללמד אותו ביאור הכרה על בוריו.

"ואני מניח שאם היית יודע לא היית עונה לי, נכון?"

"זה עניין שלהם, סוורוס. ידי כבולות."

המנהל נאנח.

"כנראה שאתה צודק. אבל אם אני אראה שדראקו סובל מכך, אני אישית אגיד לו. מובן, פוטר?"

"אני אעשה אותו הדבר בשביל בת הסנדקות שלי, המנהל." אמר הבחור בביטחון.

"בסדר. לילה טוב."

"לילה טוב, פרופסור סוורוס."

(סוף פלאשבאק)

"ולמה הוא לא אמר לי?"

"כי זה העניין של שלושתכם, ולאף אחד, לא לסוורוס ולי, יש את הזכות להתערב בעניין."

דראקו מלמל משהו שהשחרחר לא הצליח להבין וגם לא היה בטוח שהוא רצה להבין.

"שרה אמרה לך, נכון?" דראקו הנהן. "ומה ענית לה?"

עיניו של דראקו הסתכלו עליו והארי צמצם את עיניו, כמעט חש באשמה שבעיניו של הבלונדיני.

"לא אמרת לה כלום?" דראקו לא ענה, והארי לא היה צריך שיענה. "בשם כל הקוסמים והמכשפות, דראקו!" קרא. "היא אמרה לך שהיא הבת שלך ולא אמרת לה דבר!"

"מה רצית שאומר לה?" התגונן הבלונדיני.

"כל דבר!" ענה כהה העור. "היא הייתה מבועתת מזה שהייתה צריכה לומר לך!" הוא הוסיף. דראקו הביט בו. "היא לא ידעה איך תגיב, והגבת בדיוק כמו שהיא פחדה שתגיב!"

"לא אמרתי לה כלום." התגונן שוב דראקו.

"זה מספיק בשביל ילדה מפוחדת שבדיוק אמרה לאבא שהיא מעולם לא הכירה שהיא הבת שלו." הסביר הארי בלחשוש, בקול רגוע מידי, מה שגרם לדראקו להבין שהוא כלל לא היה רגוע. "ואל תגיד לי שהשארת אותה לבד במשרד שלך." הוא הוסיף בקול מסוכן.

דראקו לא ענה, אבל כשהוא בלע בקושי את רוקו, הארי הסתכל עליו כאילו הוא שוקל איזה כישוף להשליך עליו כעונש על טיפשותו ובורותו.

"אני צריך ללכת." אמר הבלונדיני במהירות.

"אם לא תסדר את זה, אני נשבע לך שאתה תשכב לצידו של וולדמורט עוד לפני שתספיק להגיד קווידיץ'!!!" הוא צעק אליו כשדראקו כבר היה במסדרון, אבל הוא היה בטוח שזה שמע אותו.

oOoOoOoOoOo

הרמיוני לגמה מספל הקפה החם בעוד היא מביטה בבעלת השיער הערמוני שותה משקה לימון. היא מעולם לא הצליחה להבין איך היא יכולה לשתות את הדבר הקר הזה במזג אויר שכזה ובשעות אלו.

"אז הוא הפריע לכם, " צחקקה הרמיוני בעיניים משועשעות.

היא חיבבה את הנערה הזאת ומאד רצתה אותה בשביל הארי. מסיבה כלשהי, היה לה את התחושה שהיא יכלה לגרום לו אושר...אושר שהגיע להארי יותר מכל אדם אחר עלי אדמות. טוב, נכון שהיא הייתה קטנה מהארי בארבע שנים, שכלל לא הייתה טובה בשיקויים ויכלה להתחרות עם טונקס על האופי המפוזר ושתמיד מישהו היה צריך לתקן אחריה משהו שנשבר, במיוחד כשהיית לחוצה. אבל הארי היה מאושר איתה, והיא לא הייתה צריכה שאף אחד מהשניים יגיד לה את זה, כי היא ראתה לבד. היא לא ידעה איך הם הכירו...יום אחד הארי עמד בפתח ביתה עם דנה, אוחזים ידיים, והוא הציג לה אותה. אהבתן המשותפת לספרים והחיבה ששתיהן רחשו להארי הספיק כדי שהשתיים תהפכנה לחברות טובות, ולמרות זאת היא אהבה לצחוק על חשבונה מידי פעם.

"אל תצחקי עלי," הסתה אותה חברתה מבלי להפסיק לחייך. "את יודעת בדיוק עד כמה קשה לנו לשמור בסוד על מערכת היחסים שלנו, כדי שבזמנים המעטים שאנחנו נפגשים יפריעו לנו."

"אני יודעת, אני יודעת...אבל תודי שזה מצחיק," דנה שלחה אליה מבט רצחני. "נו באמת, דן; תודי שאם מישהו אחר היה מספר לך מה שקרה לך, את היית צוחקת."

דנה הנהנה בהרהור.

"כנראה שאת צודקת," היא אמרה מעט בשעשוע.

"אני תמיד צודקת." ענתה הרמיוני. שתיקה קצרה השתררה כשהיא לגמה מהספל. "איך הוא?"

"בסדר." היא לא הייתה צריכה לשאול למי היא התכוונה. "חתיך לגמרי..." היא אמרה מבלי שהבחינה בצל הכאב שהופיע בעיניה של חברתה.

"טוב...הוא תמיד היה...רק שבשנים הראשונות שלו הוא היה מידי רברבן וטיפש מכדי שנשים לב אליו..." הסכימה הרמיוני.

למשמע מילים אלו, דנה הצטערה על מה שאמרה מקודם.

"סליחה, הרמיוני, לא רציתי לומר ש..."

אבל הרמיוני קטעה אותה בנפנוף ידיים.

"תרגעי, זה בסדר...אני בטוחה שאם יש איזה תאור שתואם ויתאים לדראקו תמיד, זה חתיך..." היא חייכה.

"הוא נראה יותר שקול," הוסיפה דנה בהרהור. "אבל עדין יש לו את אותו חוש הומור עקום שגורם לך להסמיק מיד..."

"תמיד אהבתי את חוש ההומור שלו," אמרה הרמיוני בפיזור נפש. "...זה היה אחד מהדברים שבגללם התאהבתי בו..."

"הרמיוני..."

למשמע שמה הבחורה חייכה, מבחינה בכך שדנה יושבת מולה.

"אני בסדר, באמת...רק...עדין כואב לי לחשוב שהוא לא כאן..."

"את מעולם לא אמרת לי מה קרה, הרמיוני." אמרה הצעירה.

"הוא התחתן עם אחרת." סיפרה הבחורה במרירות. "והחלטתי שאני לא רוצה להיות המאהבת של אף אחד."

"לא דיברתי על דראקו...אלא על האבא של שרה..." הרמיוני הסמיקה מעט על הטעות שלה. "מה קרה?"

"אני לא רוצה לדבר על זה כעת, דנה, אני מתנצלת."

עיניה הנוצצות של השנייה הביטו בה לפני שהנהנה במרץ.

"כבר עברו למעלה מעשר שנים, הרמיוני, את לא חושבת שאת צריכה לדבר על זה עם מישהו? זאת אומרת, זה בסדר שאת לא רוצה לומר לי מי האבא של שרה, אבל...מה קרה?

הרמיוני נאנחה עמוקות...מה קרה? אפילו היא לא ידעה...

"מצטערת, דנה, אבל זה מאוחר כבר, ומחר אני צריכה להגיע לבית הספר מוקדם." אמרה הרמיוני בעודה קמה.

דנה לא חיכתה שיתחננו בפניה. היא השאירה את המשקה שלה על השולחן והלכה לכיוון האח כשהרמיוני אחריה.

"אני לא יודעת מה קרה, הרמיוני. אבל אם את צריכה לדבר...כשתצטרכי להשתפך..."

"אני יודעת." ענתה לה בעלת השיער הערמוני כשחצי חיוך על שפתיה ונישקה את לחיה. "תודה, דנה."

"על-לא-דבר." היא ענתה לה וחיבקה אותה ברכות. "ליל מנוחה."

"גם לך."

היא ראתה איך הבחורה נעלמת ולא יכלה שלא לחייך. אם ג'וש ידע שבין חברהּ ואחותו יש מערכת יחסים שלא מסתכמת בידידות בלבד כבר חודשים על גבי חודשים...תפרוץ מלחמת עולם שלישית...פחות או יותר כמו זאת שפרצה כשלרון נודע ממערכת היחסים שלה עם דראקו, וכמובן כמו זו שיכלה לפרוץ אם הג'ינג'י ידע ששרה היא הבת של דראקו. היא חייכה כשנזכרה במילותיה של דנה.

" עדין יש לו את אותו חוש הומור עקום שגורם לך להסמיק מיד..."

כן...דראקו תמיד יישאר...דראקו.

(פלאשבאק)

היא הייתה זקוקה לאותה אמבטיה מרגיעה. בשבועות האחרונים היא הייתה מידי לחוצה, ואם לומר את האמת, זה כבר היה יותר מידי. השיעורים, המטלות של המדריכים, רון והארי ודראקו...היא נאנחה בעודה שואלת את עצמה מתי הוא הפך לדראקו והפסיק להיות מאלפוי. מאז אותו אחר צהריים שהוא בכה על כתפה... מאותו יום בו הוא התפרק...מאז הוא היה דראקו וזה היה ממש ממש...מוזר...

לא רק כי הבלונדיני היה שולח לה פתקים כשהוא היה צריך לדבר עם מישהו, פגישות אליהן היא תמיד הייתה באה והייתה מוכנה להקשיב לו, אלא גם כי במשך אותו זמן רון והארי נראו נחושים בדעתם לדעת מה מעסיק כל כך את חברתם ומרחיק אותה מהם, והתירוצים החלו לאזול מראשה של הרמיוני, עד לנקודה בה כבר כמה פעמים היא הייתה מוכנה לצעוק "אני הולכת לדבר עם מאלפוי" לארבע רוחות השמיים.

ומעל הכל...גם היה את הצד שלה...היא הרגישה מעט מבולבלת. היא מעולם לא דמיינה שמאחורי המסכה הקרה של דראקו יכול להיות בן-אנוש...נורמלי...טוב, יכול להיות שזה היה מידי שטחי לחשוב כך, אבל זה היה בדיוק מה שדראקו הציע במשך כל השנים בהם היא הכירה אותו...היא לא הבינה למה היא מרגישה כך כלפי מישהו שהיא אמורה לשנוא...היא לא הספיקה לחזור על זה בראשה שוב ושוב שלמרות שהוא היה שבוי תחת השפעתו של אותו שיקוי, דראקו תמיד העליב אותה, השפיל אותה ותמיד הצליח לגרום שהיא, רון והארי יכנסו בבעיות...וגם כך, למרות הכל, למרות שחזרה על זה יום יום במוחה...היא לא יכלה שלא לחשוב שהוא היה שונה...שלולא השפעתו של אותו כישוף עליו, הכל  יכל להיות שונה...

היא נאנחה והכניסה את עצמה יותר לתוך האמבטיה המלאה במים חמים בניחוח אפרסק, מרגישה איך המים מקיפים אותה בשלמות, נחה על קרקעיתה של האמבטיה הגדולה, בעיניים עצומות, מתעלמת מהכל ומצטערת על כך שאינה יכולה להתעלם ממחשבותיה...ורק כששמה לב שהיא צריכה לנשום היא יצאה שוב מהמים, עדיין בעיניים סגורות, חשה בקצף שהסתבך בשערה שהשתפל בגלים על כתפיה החשופות, מבחינה בקצף הרך מסביב לגופה.

"גוף יפה..."

הרמיוני פקחה את עיניה באחת. היה רק אדם אחד שיכל לבטא מילים אלה בצורה כזאת, מותח את מילותיו כמעט ברישול. אינסטינקטיבית היא שיקעה את עצמה במים כדי שהקצף יסתיר את כולה, תוך שהיא שולחת לעבר מאלפוי מבט זועם. זה הסתכל עליה בשעשוע מהעבר השני של האמבטיה.

"אפשר לדעת מה אתה עושה כאן?" היא שאלה אותו.

דראקו הרים גבה וצעד באיטיות עד ספסל העץ עליו הייתה מונחת מגבת רכה ואוורירית בצבע צהוב ולידם בגדיה של הנערה.

"אני מדריך..." הוא לקח את המגבת והלך לעברה, מחייך כשראה את הרמיוני מכניסה את עצמה עמוק יותר לתוך המים. "...וזה השירותים של המדריכים..." הוא הוסיף, מתכופף לידה מבלי להביט למקום אחר חוץ מעיניה. "מה את חושבת שאני עושה כאן?"

הרמיוני לא ענתה. מידי קרוב. דראקו עמד מידי קרוב אליה. למה הוא היה צריך להתקרב כל כך?

"ודרך אגב...אם לא היית מסתירה אותו מתחת לכל הבגדים חסרי הצורה האלה, יותר מאחד היה מחזר אחריך, גריינג'ר." הוא אמר לה בכנות.

הרמיוני הסמיקה עד שורשי שערותיה, והצליחה רק לקחת את המגבת מידיו של דראקו. היא הכניסה אותה לתוך המים ועטפה את עצמה במגבת תחת מבטו המחוצף של הנער, שעקב אחריה עד שיצאה מהאמבטיה מהמדרגות שבצד ודרכה על הרצפה בעדינות.

"אל תגיד שטויות..." הוא הסתכל עליה גבה מורמת. "ותפסיק להסתכל עלי כך," היא בקשה ממנו, מרגישה מטופשת על שהיא מסמיקה בצורה כזאת. "דראקו!!" היא נזפה בו לבסוף כשראתה שאין לו כל כוונה להפסיק להביט בה.

"אני מצטער אבל..."  הוא הביט שוב בגופה בהערכה, כי המגבת לא עזרה במיוחד כדי לדחות את עיניו ממנה. "...אלו לא שטויות."

הרמיוני נשפה בכעס והרגישה מוחמאת באותה מידה, גורם לה להרים שוב את גבתו. (ה/מתר.: הגבה הזאת ממש אתלטית! כל הזמן זזה...)

"אל תגידי לי שזו הפעם הראשונה שאומרים לך משהו כזה..." לגלג הסלית'רין. מבטה של הרמיוני ופניה הבוערות היו תשובה מספקת. "זה כן?" הוא שאל שוב, הפעם בחוסר אמון.

"אפשר לדעת למה באת? כי אם באת רק לעצבן אותי, אני מבטיחה שלך ש..."

"אני צריך לדבר...הייתי צריך לדבר איתך..." הוא תיקן.

"הו..." הרמיוני התיישבה בקצה האמבטיה כשרגליה בתוך המים, והנער התיישב לצידה, עיניו אבודות במים, כאילו שהתשובה להכל טמונה בעמקם.

"איך זה? " שאל דראקו.

היא הסתכלה עליו בחוסר הבנה.

"הבוקר, בכיתת שינוי צורה, אני חושב שקראב וגויל היו עם נוט, לא?"

"כן," היא הזעיפה את פניה." תגיד לשני האידיוטים האלה שיום אחד אני לא אוכל לשכנע את רון ואת הארי שעדיף להתעלם מהם מאשר להשתמש בשרביט נגדם." היא אמרה לו כאילו שהרגע נזכרה במשהו. "אבל מה זה קשור ל..."

"הם הגנו עליך..."

"הם תמיד עושים את זה." ענתה הרמיוני מבלי שהבינה לאן רוצה הבלונדיני להגיע.

"איך זה כשיש לך חברים שדואגים לך ולא על מה שאתה"?  הוא שאל אותה, מביט בה ישירות. "איך זה כשיש לך מישהו שדואג לך מבלי לקבל תמורה?"

במשך כמה שניות הרמיוני נשארה בלי מילים. השאלה של דראקו הייתה...מוזרה. נכון שבתקופה מסוימת בשנה הראשונה שלה היא הרגישה לבד ומרוחקת מכולם, ובטוח שאם לא היה קורה האירוע עם הטרול, שני הנערים שכיום היו חבריה הטובים לא היו זורקים לעברה מילה ולא היו מגיעים להיות מה שהם כיום בשבילה. אבל מעולם...היא מעולם לא שאלה את עצמה את אותה שאלה.

 להרמיוני תמיד היה מישהו שדאג לה...אמא שלה, אבא שלה, הגברת הזקנה שגרה בסוף הרחוב ותמיד נתנה לה ממתקים במתנה, והייתה שומרת עליה כשהוריה לא היו בבית; הגברת באסטון, המנהלת של בית הספר המוגלגי שם למדה...תמיד היה מישהו שדאג לה...היא תמיד ידעה שהיא לא לבד...

היא חייכה מעט.

"עדין לא שמת לב, נכון?" היא שאלה אותו. "יש לך חברים, דראקו, אנשים שלא מתקרבים אליך כי אתה הבן של, אלא מתקרבים אליך בגלל מי שאתה. זאביני ופרקינסון הם דוגמא טובה."

"הם לא..."

"הם מעריכים אותך...ייתכן שהחברוּת איתם ואופי הקשר ביניכם לא מבוסס כמו החברוּת שלי עם רון והארי...יכול להיות שזה סוג אחר של חברוּת, המבוססת על גאווה והערצה...אבל ברצינות, דראקו, לא שמת לב איך הם מסתכלים עליך? הם ילכו אחריך עד סוף העולם אם היית רוצה, ולא היו מהססים למסור את חייהם למענך..."

דראקו חייך.

"את אומרת לי את זה כדי לעודד אותי או כי את מאמינה בזה?

הגריפינדורית הזעיפה את פניה.

"אני לא מאלה שמשקרים." היא הבטיחה לו. "וחוץ מזה, אל תשכח שיש לך את פרופסור סנייפ."

"סוורוס?" היא הנהנה. "מה איתו?"

"הוא דואג לך."

"הוא הסנדק שלי, זה התפקיד שלו." טען הבלונדיני.

"לא, זה לא. התפקיד שלו זה לשמור עליך במקרה שלהורים שלך יקרה משהו...אבל הוא עושה את זה כי הוא אוהב אותך, דראקו..."

ממקום שהרמיוני לא ידעה בדיוק איפה, היא שאבה כוחות ואומץ כדי להניח את ידה על זו של דראקו. הנער הביט בה במשך מספר שניות, נדהם ממחוות החיבה הזו, לא רגיל אליה אלא אם כן זה מגיע מפנסי, אבל הוא לא הרחיק את ידו ולא אמר כלום כדי שהיא תרחיק את ידה.

"ואם תרצה...גם יש לך אותי...",

דראקו חייך מעט. זה היה יותר מידי מתוק בשביל סלית'רין שעדין לא ידע מי הוא ומה הוא; והוא עשה מה שהוא תמיד עשה: הסתתר מאחורי הציניות שלו.

"כמה נחמד..." הוא אמר באירוניה. "...מורה לשיקויים, חברה שמתנהגת כמו ממטרה וחבר שמאיים עלי בכל פעם שאני מחבק את אותה חברה...וגריפינדורית שאוהבת להידחף..." הרמיוני פתחה את פיה כדי למחות. "ושאני מודה לה שהיא נדחפת אל תוך עניני הפרטיים כשאני צריך את זה..." הנערה לא ענתה, אבל כן הרגישה צמרמורת בכל הגוף אחרי האופן בו דראקו התבונן בה.

"זה מאוחר, מוטב שתתלבשי אם את לא רוצה לחטוף דלקת ריאות." אמר הנער בעודו מתרומם. הרמיוני הנהנה ונער לא התאפק. "אבל אם את רוצה שאעזור לך להתלבש..."

"דראקו!" היא גערה בו בעיניים מאוד פתוחות ולחיים אדומות.

"בסדר, בסדר...קלטתי...את יודעת להתלבש לבד..."

"בדיוק, תודה רבה." היא אמרה בטון נעלב.

כשראתה שהנער נעצר מול הדלת לפני שיצא, היא ידעה שעדין היה לו משהו להגיד.

"כשתגמרי להתלבש תקראי לי," היא המשיכה לחכות. "...כיון שאת לא רוצה שאעזור לך להתלבש, אולי תתני לי לעזור לך להתפשט..."

"דראקו!" היא הספיקה למחות.

אבל הנער כבר יצא משירותים, והרמיוני ידעה טוב מאוד שפניו הראו את אותו חיוך עוקצני, חיוך חיצוני ומתנשא שהוא הראה תמיד לכל העולם, למעט הפעמים שהוא היה מכוון אליה.

והיא לא יכלה שלא לחייך בעודה מבחינה שהיא עדין מסמיקה...למה הוא היה חייב לגרום לה להסמיק?

(סוף פלאשבאק)

היא נאנחה. השעון סימן את השעה אחת-עשרה בלילה, והרמיוני נאנחה. היא תנסה לישון קצת...אם כי היא פקפקה בכך. זיכרונות...כל כך הרבה זיכרונות שהיו קשורים אליו...מידי הרבה כדי לשקוע בשינה, ולא מספיק כדי לעבור את החיים בלעדיו...

oOoOoOoOoOo

"פרופסור מאלפוי..." ברכה מדריכה משנה שביעית שלמדה בחדר המועדון. "קרה משהו?"

"את לא אמורה כבר להיות במיטה, העלמה אורטונס? "

"הייתי צריכה לגמור חיבור בגילוי עתידות, פרופסור." ענתה הנערה, מראה לו את מפת הכוכבים המסובכת שהייתה על השולחן. "וזו השעה היחידה בה שוררת שלווה בחדר המועדון." היא הוסיפה בחצי חיוך.

דראקו הנהן.

"אדוני צריך משהו?"

"לא..." אמר דראקו. הנערה הביטה בו. "למען האמת - כן. תוכלי בבקשה לקרוא לעלמה גריינג'ר?" הוא ביקש.

"בוודאי, פרופסור, מייד."

בזמן שהנערה הלכה לעשות כפי שנתבקשה, מבלי שהצליחה להסתיר את פניה הנדהמים, הוא העיף מבט חטוף בפתק שמצא במשרדו כשחזר...והוא לא יכל שלא לחייך. עכשיו שהוא חושב על זה, הוא עצמו היה עושה בדיוק את אותו הדבר...או לפחות זה מה שהוא חושב.

פרופסור מאלפוי:

אני מצטערת אם הידיעה לא נעמה לך, אבל זו לא הייתי אני שהגתה את הרעיון של העבודה המטופשת הזאת, ואני בהחלט מבינה את תגובתך. אני לא רוצה לבקש ממך דבר, למעשה, אפילו אמא שלי לא תדע שאתה יודע. אני אסתפק בכמה שעות כדי לעשות את העבודה המגוחכת הזאת ואחר כך תוכל להמשיך בחייך, בלי לשאת באחריות עלי, בלי בת.

לילה טוב.

שרה אליזבת' גריינג'ר.

"פרופסור?

קולה של ג'נט הוציא אותו ממחשבותיו, הוא התבונן בצורתה הקטנה של שרה שירדה בעודה מפרקת את הצמות שנחו על כתפיה ושהיא בוודאי קלעה כדי ללכת לישון. הוא דיבר, מודע לכך שקולו נשמע מצווה, יותר מאשר מבקש.

"תוכלי להשאיר אותנו לבד, העלמה אורטונס?

"כמובן, פרופסור." ענתה הנערה במהירות. "לילה טוב."

"לילה טוב, ג'נט." ענתה שרה.

"לילה טוב, העלמה אורטונס." ברגע שדראקו היה בטוח שהנערה נעלמה, הוא אחז בפתק בסתמיות והראה אותה לשרה. זו רק הרימה את כתפיה. "אני מאמין שאמרתי לך לא לזוז מהמשרד שלי."

"הו, טוב, בהתחשב בתגובה שלך, חשבתי שמוטב שלא אהיה שם כשתחזור." היא אמרה בציניות.

דראקו הרים גבה.

"אל תזלזלי בי, העלמה גריינג'ר." איים דראקו. "את לא מכירה אותי מספיק כדי לדעת מה הן התגובות שלי."

"הו, אני מצטערת כל כך, פרופסור. אמת, אני לא מכירה אותך, מנעו ממני את האפשרות, זוכר?" עיניה נצצו בכעס עצור ודראקו חייך אליה בפייסנות.

"גם ממני זה נמנע." הוא ענה, קוטע במהירות כל התנהגות מרדנית מצד הילדה בנושא זה.

נראה שזה היה יעיל כי למרות שהילדה הזעיפה את פניה, היא שמרה על פה סגור בעודה מתיישבת על הספה התנועות רוטנות תחת מבטו המשועשע של דראקו. הוא חשב שאם היא לא הייתה לובשת את אותה פיג'מה ירוקה עם הדובונים הכתומים, היא הייתה נראית אף יותר זועמת  מעכשיו.

האיש התיישב לידה, שניהם עם המבט לאח הבוערת, כאילו שלאף אחד מהם לא היה מה לומר את השני...לשאול...אחת עשרה שנה העירו יותר מידי שאלות, שאלות שלא ניתן היה לשאול תוך חמש דקות. הוא חייך מבלי ששם לב...שאלות...משחק השאלות של הרמיוני...

(פלאשבאק)

"זה מגוחך," התלונן הנער בפעם העשירית לנוכח שאלתה של הגריפינדורית.

אבל עיניה החומות של הנערה ננעצו בו בתערובת של תוכחה ושעשוע יחדיו.

"קדימה, דראקו...זה כיף. אתה זה שהתלוננת על כך שאתה לא מכיר את עצמך מספיק. טוב, זה משחק מטופש אבל..."

"בסדר, בסדר..." אמר בייאוש הנער, מעביר את ידו על שערו. "מה הייתה השאלה, שוב?"

"מה הצבע האהוב עליך?"

דראקו הביט בה מספר רגעים.

"אף אחד במיוחד." היא הסתכלה עליו במבט נוזף. "מה?" הוא שאל.

"ככה לא נצליח שום דבר," היא ענתה לו. "כל העניין הוא לענות על השאלות...נו, דראקו...חייב להיות צבע שיראה לך שונה, מושך...אני יודעת..."

"את באמת חושבת שעם שאלות מהסוג הזה אני אלמד להכיר את עצמי טוב יותר?" הוא שאל בלגלוג.

"טוב, אם אתה לא יכול לענות על השאלות המטופשות, איך אתה מצפה לענות על אלו שתהיינה יותר מסובכות?" היא שאלה.

דראקו רטן בעודו הסתכל עליה. הנה זה. מבטה הגאה והמתנשא, כאילו שידעה שהיא צודקת, כאילו ציפתה שהוא יכיר בכך שהיא צודקת.

 הוא נאנח ושלח את ידו אל כיס גלימתו כדי להוציא קופסת סיגריות שהנערה בהתה בה בזעזוע.

"מה אתה עושה עם זה?" היא צעקה עליו.

דראקו הביט בה והרים את גבתו.

"מה את חושבת שאני עושה עם זה, גריינג'ר?" הוא שאל אותה בזלזול יהיר כשהגה את שם משפחתה. אבל לפני שהספיק להצית את הסיגריה, יד רכה וחמימה חטפה לו אותה. לקח לו מספר שניות להגיב. "מה את חושבת שאת עושה??"

"אם אתה עומד למות בגלל זה, זו לא תהיה אשמתי." היא אמרה וזרקה את הסיגריה המדוברת דרך החלון. היא ראתה שידו נעה שוב לעבר החפיסה והיא חייכה בניצחון. "ואני יכולה לעשות את זה כל הפעמים שיהיה צורך בכך." היא הבטיחה.

עיניו האפורות הביטו בה, מתגרות בה שתעשה את זה והיא לא נתנה לעצמה להיבהל. כבר לא. היא למדה שהאריה לא כל כך מפחיד כמו שתארו אותו, או במקרה שלו, הנחש לא היה כל כך ארסי כמו שאמרו. והמבט שהוא הראה לכולם כדי להפחיד, אותו מבט שפרופסור סנייפ השתמש ושבטוח דראקו למד ממנו, כבר לא הפחיד אותה ופגע בה...כבר לא.

"במוקדם או במאוחר אני אמות, גם אז תאשימי את עצמך כשזה יקרה?" הוא שאל אותה בארסיות.

הרמיוני הרימה גבה, והוא הופתע שמחווה כל כך סלית'ריני וכל כך מאלפויי במאת האחוזים יכול להראות על פניה של הרמיוני.

"אם אראה שאתה מדמם למוות ולא אעשה דבר כדי לעזור לך, אני גם אאשים את עצמי." היא אמרה לו ברצינות גמורה. "לא אתן לך לעשן כדי שתהפוך את הריאות שלך לפירֵה ושיובילו אחר כך לסיבוכים עתידיים במערכת הנשימה, ושלא נדבר על סרטן הריאות, ולמען האמת, ידעת ש...?"

"אוקיי, אוקיי, בסדר," הוא אמר לה, נכנע. "לא אעשן..."

"טוב."

"כל עוד את רואה אותי." הוא גמר את המשפט.

"מאלפוי!" היא קראה.

אבל הנער רק הסתכל עליה בשעשוע והיא התעצבנה.

"אז...איפה היינו?" הוא שאל, מחליף נושא.

"הצבע האהוב עליך." קבעה הגריפינדורית, בעוד מוחה מתחיל לעבוד על לחפש את הדרך היעילה ביותר כדי להרחיק את דראקו מהרעל הזה.

דראקו עמד לענות שהצבע האהוב עליו היה שחור; זו הייתה תשובה קצרה ותמציתית שתספק אותה, אחרי הכל, הוא תמיד לבש בגדים שחורים, ושחור היה חלק מהסמל של סלית'רין, כך שלא תהיה בעיה שהיא תאמין בכך...

אבל קרה משהו...אולי זה היה בגלל האור החלוש של המקום, או השמש שנכנסה דרך החלון שעמד מאחוריה ונתן לה הילה של אור זהוב מסביבה, גורם לתלתליה המבולגנים לזהור כאילו היו מנחושת או סוג אחר של מתכת בעלת צבע חם...או אולי אלה היו עיניה החומות שהסתכלו עליו בשעשוע, בזעם או בסבלנות...בניצוץ שהוא מעולם לא ראה קודם על פניה של הנערה, זוהר שונה, מיוחד, אחר...

חמימות, מתיקות, רכות...רגשות שהוא מעולם לא חווה, ועליהם לגלג עד שהתפקע, אלה היו רגשות שנלחמו כעת בתוכו כשראה את עיניה, כה בהירות, כה נקיות...בלי שום שמץ של פחד או יראה כמו שאר האנשים שהביטו בו, בלי שום סימן לשנאה או רוע...טהורות...לגמרי טהורות ותמימות...מלאות בחיים....מלאות באש נעלמה...

"דבש..." הוא לחש, מבחין בעיניה שרכשו את אותו גוון כמעט זהוב כשהיא הסתכלה עליו מקרוב. "אני אוהב את הצבע הזהוב של הדבש..." הוא הוסיף, מתאושש ומכחכח קלות.

הנערה צמצמה אתת עיניה כאילו רצתה לנחש האם הוא היה כֵן איתה, וכשהוא הרים את גבותיו הנערה חייכה, מרוצה מהתשובה.

"הוא יפה," היא אמרה בפיזור. "אם כי אני אוהבת יותר ירוק, בכל הגוונים שלו."

"ירוק? זה צבע מידי רגיל...חוץ מזה," הוא הוסיף. "חשבתי שאת תאהבי אדום או זהב, אחרי הכל, אלה הצבעים של הבית שלך."

היא גלגלה את עיניה.

"ואתה? אתה סלית'רין ואני אמורה לא לדבר איתך," היא הוסיפה כאילו שזה היה דבר לגמרי ברור מעליו. דראקו הנהן, מסכים בהחלט עם אותו משפט. "ובכל זאת, הנה אני."

"ואני לא מצליח להבין למה." הוא שאל בדרך עקיפה.

הרמיוני הרימה את כתפיה ובהינף שרביט היא גרמה לקופסה קטנה וירוקה להופיע. היא פתחה אותה כשהיא מראה לנער מלבנים קטנים ולבנים, כשאחד מהם היא הכניסה לפיה והציעה לנער.

"מה זה?"

"מסטיק." היא ענתה. "המצאה מוגלגית. רוצה לטעום?"

"לא!"

אבל הרמיוני ניצלה את אותו רגע כדי להכניס מסטיק אחד לתוך פיו  וחייכה בשביעות רצון כשהוא התחיל ללעוס.

"אחרי שאתה מעשן הפה שלך מסריח..." ציינה הנערה כאילו שזה היה הדבר הכי ברור בעולם. "ועדין לא גמרנו עם השאלות המגוחכות." היא אמרה וחיקתה את קולו המתלונן של דראקו.

הנער ראה את עצמו מופתע מכך שחייך חיוך אמיתי, ואם הוא לא היה מסתכל לצד אחר באותם רגעים, הוא היה רואה את לחייה האדומות של הרמיוני.

"למה את אוהבת ירוק?" הוא שאל אז.

והרמיוני הביטה בו כשחשה את שאלתו הכנה וחייכה בעודה מסבירה לו את המגוון של הצבעים הירוקים בעולם ולמה היא אהבה אותו...ובכל זאת, דראקו שמע אותה במשך שלושת הדקות הראשונות כשבראשו עלה משפט שהיא אמרה לו, חוזר שוב ושוב כאילו הייתה זו סיסמה אותה יצטרך לזכור לעולם..."כי הוא מסמל את התקווה...והדבר היפה ביותר שאתה יכול לעשות, זה שתמיד תהיה לך תקווה..."

(סוף פלאשבאק)

"הוצאת אותי מהמיטה רק כדי שנשב ונסתכל על האש?" שאלה הילדה בציניות ניכרת. "כי אם זה כך, הייתי רוצה מאוד לחזור לישון, מחר יש לי לימודים, ידעת?"

דראקו הביט בה. היא כעסה. הוא ידע את זה בגלל האופן בו קמטה את מצחה, בדיוק כמו שהרמיוני הייתה עושה כאשר הוא היה עושה או אומר משהו שלא היה לטעמה.

הוא רצה לומר לה אינסוף דברים, הוא רצה לשאול אותה, לדעת הכל...הילדות שלה, החברים שלה, אילו בגדים היא אוהבת, איזו מוזיקה היא שמעה, מה היה הצד החזק שלה בקסם...הכל, הכל...ונראה היה שמוחו קפא ולא ידע איך להגיב. הוא נאנח, עדיין לא מאמין שכל זה יכול להיות אמיתי.

"את הבת שלי." אמר דראקו לבסוף.

"כן."

"את הבת של הרמיוני." ציין הבלונדיני.

"כן."

"את הבת שלנ..."

"כן, כן, כן!!!" צעקה הילדה בזעם. "הידיעה השאירה אותך אידיוט??" היא שאלה בכעס. "אני הבת שלך ואני לעולם לא אשתמש במידע הזה, פרט לעשיית העבודה המטופשת הזאת, אז תגיד לי כבר שעה כדי שנוכל לגמור עם זה כמה שיותר מהר."

"אופי גריינג'רי..." חייך דראקו חיוך צדדי.

"סליחה?" שאלה הילדה, מבולבלת מהתיאור.

"התגובה שלך..." ענה האיש, מנסה להסביר עם ידיו. "אמא שלך הייתה רגילה להגיב כמעט אותו דבר כשהיא הייתה מתעצבנת."

"והיא עדין מגיבה כך," אמרה שרה במצח מקומט. דראקו צחק קלות.

"אהבתי את זה..." הוא אמר, יותר לעצמו. שרה הסתכלה עליו מבלי שהבינה למה הוא התכוון. "האופי המתפרץ שלה...אהבתי לגרום לה לכעוס...כדי שתתפרץ..." הוא חייך. "היה קל להתגרות בה."

"אני בטוחה שעדין תצליח להתגרות בה, פרופסור," ענתה לו הילדה מבלי להבין מה הייתה המשמעות של מילותיו של דראקו.

דראקו הביט בה. קור. רצינות. האם ככה הוא היה כשהיה בן אחת-עשרה? עיניה של הילדה בהקו ודראקו נכנע בתוכו. כן, הוא היה כזה. אבל הוא כבר לא היה ילד; הוא היה מבוגר שנלחם עם הפחד הכי גדול שלו, שהתחבר עם האויב המושבע שלו ושהצליח למצוא עבודה, קיבל כבוד ואמון מאלו שסבבו אותו; אם כן, למה הוא הרגיש כל כך מפוחד כמו אותה פעם ראשונה שהיה צריך להיכנס ליער האסור בלילה? הוא נאנח. הוא היה אמור להיות המבוגר, והוא היה אמור לדעת איך לנהל את העניינים. כאב חד בראשו גרם לו לסגור את עיניו ולשלוח את ידו אל גשר אפו.

"אתה בסדר, פרופסור?" שאלה הילדה כשראתה אותו מקמט את מצחו ומעסה את אותו מקום.

"זה רק כאב ראש." הבטיח האיש. "זה הכל...בסדר." הוא מלמל לעצמו ופקח את עיניו. "...נתחיל מהתחלה, טוב?"

"מה זאת אומרת?"

"אני עדיין לא בטוח..." הודה דראקו. "אני צריך קודם לדבר עם מישהו..."

"אמא..." מלמלה הילדה והמורה הנהן. "אתה רוצה לוודא שאני לא משקרת לך, נכון?" היא שאלה בכעס, מתרוממת.

"מה? אני לא..." דראקו גם קם, בלי לדעת מה לומר ובלי לדעת אם דבריה של הילדה היו נכונים או לא, ובתוכו הוא משך בכתפיו, אם הילדה הייתה חכמה כמו שהוא היה בטוח..."את לא היית עושה את אותו הדבר?"

שרה נעצרה מול המדרגות והסתובבה.

"לא היית רוצה לאמת את זה אם את היית במקומי?" שאל שוב דראקו בחיוך, אך עיניו היו נעוצות בילדה.

"בסדר." היא אמרה בכעס, אבל היא ידעה שהאיש צודק. "וכשתדבר עם אמא שלי, תבהיר לה שלא אמרתי לך מתוך גחמה רגעית, אלא בגלל עבודה מטופשת שהלוואי שלא היו נותנים לנו אותה לעולם."

דראקו חייך כשראה את חדר המועדון הריק...ומשום מה, הוא הרגיש שמחה על כך שלאבגוד נתנה להם את אותה עבודה טיפשית.

oOoOoOoOoOo

חחח לא התאפקתי והעלתי פרק נוסף XD

תקראו, תהנו, תגיבו. D:

הפעם אני כן חושבת שאעדכן שבוע הבא.

עד הפעם הבאה!

ליס.

הפרק הקודם		הפרק הבא