ריילי

"חברים, זו ההזדמנות שלנו להוכיח את עצמנו!" שאג ארתור והביט בארבעה. "אינני מוכן לסבול עוד כישלון!"

הפגישה הערב התקיימה, כפי שהסביר להם ארתור, מפני שהם יוצאים למשימת שטח נוספת. הפעם, הוא אמר, החלוקות יהיו שונות- עליהם להתפצל לשלוש קבוצות. לי ג'ורדן והרמיוני צוותו יחד, פרסי ומינרווה מקגונגל יחד, וארתור לבדו.

נאומו הארוך והמייגע של מר וויזלי כלל בעיקר דברי תוכחה על פעילותם הכושלת, אזהרה על מה שעלול לקרות במידה ויפיצו את כל הנעשה בקבוצה סודית זו והרגשתו שהפעם הם יצליחו.

"אני מקווה שכולכם מודעים לסכנה, וערוכים אליה באותו אופן." הוא אמר והעביר את מבטו על-פני כל אחד ואחת מהם.

"סלח לי, ארתור," הקשתה מקגונגל ונראתה קצרת-רוח. פקעתה כבר לא הייתה הדוקה כל-כך מפאת הרוח שסימרה את עורם של כל הנוכחים. "אבל כבר החשיך- כדאי שנצא עכשיו, לא?"

"למען השם, מינרווה!" צווח ארתור, "מה שווים תנאי הזמן בלי שתדעו היטב מה הסכנות האורבות לכם?"

"אנחנו כבר יודעים; טרחת לפרט אותם באוזנינו כבר חצי תריסר פעמים. לדעתי, עלינו לצאת עכשיו!" היא התעקשה.

"בסדר… יש שאלות?" הארבעה השיבו לו מבט חלול אך נחוש ונענעו בראשם לשלילה.

"אם כך, נצא לדרך! לא לשכוח להצמד לבן זוגכם!" הוא נתן פקודה אחרונה לפני שהם התפצלו וכל צוות פנה לכיוון שונה.

דקה שלמה לאחר מכן עברה במקום זקנה שעל פניה נצטיירו קמטים. מבטה היה מרוכז, אך כל מה שראתה היה מטבע זעיר שנח בשלווה מעיקה על האדמה הלחה מהגשם שירד עד לא מזמן. היא הרימה אותו ובחנה אותו בקפידה, ואז שפתיה התרחבו וחשפו פה חסר שיניים, פרט לשתי שיני זהב. הזקנה צחקה צחוק מופרע, טחבה את המטבע לקצה מקל ההליכה שלה והתרחקה מהמקום בצעדים מהירים ביותר, יחסית לגילה.

~~~

מיד כשהתרחק מטר או שניים משם, ארתור התעתק. לאחר שרגליו נחתו שוב על קרקע מוצקה הוא יצא לאיטו מבין השיחים עליהם התעתק והתקרב בצעדים רשמיים למחסום הדרכים שניצב באמצע הכביש.

"דמבלדור כאן?" הוא שאל את המאבטח החמוש. המאבטח חייך בהקלה.

"הוא הלך, אבל השאיר כאן קרמבו בשבילך." השיב לו המאבטח והשניים החליפו מבטים רבי-משמעות.

ארתור הנהן, לבש את מעיל הקור שהגיש לו המאבטח והתייצב לשמירה במחסום.

'תעצרו כל אדם שנראה לכם חשוד או מוכר, כל מוגל שיתלבש בצורה מוזרה, כל מי ששרביט יבצבץ מכיסו' הדהדו בראשו המילים שהשר אמר לו אמש. הפעם, הוא ידע, אסור לו להיכשל. הפעם, כישלון יוביל לפירוק הקבוצה, לייאוש מר.

ארתור עצר מכונית שחורה, קטנה ומצ'וקמקת שנהגה נראה מעט מתוח, אך הסתבר שהוא רק הסתיר שני נערים משום שלא היה לו מספיק מקום ברכב.

"בסדר, סע." אמר ראתור באכזבה.

"אתה לא- אתה לא נותן לי דו"ח?" הנהג נראה מאושר להפליא. גם אילו הוא היה פושע, האושר שקרן מפניו העיד על כך שהוא שמח באמת ובתמים; ארשת הפחד נסתלקה בן רגע מפניו.

"איני מתמקד בדו"חות היום." ענה ארתור בקוצר סבלנות. נהגים אחדים החלו לצפור להם. "סע!"

הנהג נפנף בידו בהכרת תודה ומיהר להסתלק מהמקום, חושש שה'שוטר' עלול להתחרט ולתת לו דו"ח.

הבא שארתור עצר היה מעניין יותר; הוא היה קוסם.

"דנג, מה אתה עושה כאן?" הוא נהם.

"לא עניינך! ומה אתה עושה כאן?" קפץ מנדנגוס בלחץ.

"אני שומר כאן בדיוק כי למנוע מעבריינים כמוך לעבור!" אמר ארתור. "אתה יכול להעמיד את הרכב בצד ולכבות אותו; אתה תישאר פה עוד הרבה זמן."

"תשמע, ארתור, אנ'לא יודע מה אתה רוצה ממני, אבל לא שמעתי על חוק שאוסר לקוסם לנסוע בכלי רכב מוגלגי- או שתיקנתם היום את החוק הזה?"

"מכאן, דנג, הדרך למשרד הקסמים קצרה." ענה ארתור בעניינות.

"אני לא בדרכי למשרד הקסמים!" זעק מנדנגוס. "מה איתך, ארתור- אני נראה לך פושע? אני?"

"סלח לי, אולי הייתי צריך לנסח את דבריי כך: עכשיו אתה הולך למשרד הקסמים, שם כבר יתחקרו אותך."

"לתחקר אותי? מה עשיתי?" שאל מנדנגוס בבהלה, לא מאמין למשמע אוזניו.

"מצטער, אינני יכול לספר לך דבר עכשיו. היה שלום!" הוא אמר וצפה במאבטח שהתרחק עימו לכיוון העצים הסמוכים, משם התעתק. המאבטח חזר לאחר פחות מדקה, אך הוא חזר לבדו.

~~~

"הרמיוני, מה את אומרת על זאת?" לי הפנה את ראשו לעבר נהגת מוגלגית צעירה.

"לי, זה לבוש רגיל לגמרי בשביל מוגלגיות." ענתה הרמיוני בקוצר-רוח ונפנפה לנהגת בידה, לאות 'סעי'.

"הרמיוני, בקצב הזה לא נעצור אף אחד!" התלונן לי.

"תסמוך עליי, לי, אני יודעת היטב איך נראה מוגל מחופש, ואף אחד עוד לא נראה לי מחופש." השיבה הרמיוני. "זאת, לדוגמה, נראית לי חשודה." היא סימנה למכונית אדומה מסוג שמזמן כבר ירד מהכביש לעצור בצד.

הנהג, שלבש גלימה בצבע איזמרגד מעל לפיג'מה מוגלגית, לא נראה מוטרד במיוחד.

"אין לי נשק." הוא אמר בחיוך.

הצצה חטופה בפנים הרכב הספיקה להרמיוני כדי להבין שהוא קוסם; מלבד בגדי הקוסמים שהיו שם, לחש הגדלה נראה שם בבירור. היא סימנה לו לעצור בצד, ונתנה ללי לחקור אותו בעוד היא ממשיכה לבדוק את המכוניות בכביש.

"אז מדוע קוסם כמוך משתמש בתחבורה מוגלגית?" שאל לי את הקוסם בלחישה. הקוסם משך בכתפיו.

"אין לי רשיון להתעתק, אינני רוכב טוב, ובמקום אליו עליי להגיע אין אח לעבור בו דרך רשת הפלו- אז יש לך דרך טובה יותר, אדוני?" הוא השיב בעוקצנות.

"אולי, אבל אתה יכול בכל אופן לשכוח מכל הדברים שהתכוונת לעשות היום; תתכונן לחקירה במשרד הקסמים." הוא אמר בקול משועמם. "אני, בניגוד אליך, עברתי טסט בהתעתקות, אז אם תואיל…"

~~~

"בסדר, את יכולה לנסוע." אמר פרסי בעצבנות ופנה מיד למקגונגל: "מינרווה, את מוכנה לא לעצור זקנות תמימות שחוזרות הביתה מהסופר?"

"אעצור כל מי שנראית לי חשודה, פרסי." מקגונגל שמרה על קור רוח.

"נו באמת, מינרווה, כולן נראות לך חשודות!" הוא התעצבן, ואגב כך העביר מכונית עם משפחה שחזרה מטיול משפחתי, לאחר שווידא שהם מוגלגים.

"פרסי, אני צריכה להזכיר לך מה אביך אמר? אסור לנו להיכשל- ומעבר של מכונית אחת תעשה את ההבדל מניצחון להפסד!"

"נכון, אבל יש מכוניות שברור שאינן מסוכנות!" הוא בחן את מינרווה שבדיוק חקרה נהג בעל רכב ירוק ובדקה אותו בגלאי המיוחד שלה. היא לא טרחה להשיב לו; נראה ששיחה כזאת חזרה על עצמה כל כמה דקות, ולמינרווה כבר נמאס לשמוע אותה.

"תראה, זה חשוד!" היא עצרה מכונית גדולה בה נסעו זוג צעיר, מיד אחרי מכונית כסופה עם זקנה שאם לשפוט על-פי מראה, אין ספק שפרסי היה קוצף על מינרווה שוב.

"אדוני, מה יש לך שם?" היא שאלה את הצעיר, והצביעה לכיוון קצה של דבר-מה שהשתרבב תחת מושבו.

"מה, זה?" שאל הנהג בתמימות ושלף צעצוע עשוי מעץ לתינוק. "זה לא נשק…"

"לאן אתה נוסע, אם מותר לי לשאול?"

"מצטער, אינני חושב שהמשטרה צריכה לדעת לאן אני לוקח את החברה שלי…" ידו החופשית מההגה אחזה ברכות ביד העדינה של חברתו.

"למה יש לך צעצוע לתינוקות? אין לך תינוקת בבית!" מינרווה המשיכה להקשות.

"זה האוטו של אחי." הנהג החל לאבד את הסבלנות. "אין פה נשק, אז מה הסיפור שלך?"

"זכותי המלאה לעצור אותך אם אתה נראה לי חשוד." היא ענתה בשלווה ועיניה נחו לרגע על המושב האחורי, בו הותקן כיסא תינוקות.

"טוב, אפשר לנסוע?" שאל הבחור בקוצר רוח. מקגונגל הביטה בפרסי, שבדיוק עצר מכונית סגולה, לפני שהנהנה. הנהג העצבני התניע את האוטו והמשיך בדרכו.

~~~

ארתור הביט בשעונו בעצבנות.

עכשיו, ממש בכל רגע... עכשיו... אם זה יקרה, זה קורה עכשיו... אם נכשל ואם הצליח- עכשיו הוא ידע...

ארתור ידע שהוא חייב להצליח, פשוט מוכרח. מוחו לא יכול לחשוב אחרת. ארתור ניסה להקשיב לתחושת ליבו, אך בטנו רק התהפכה מלחץ.

רטט במכשיר הקשר גרם לו לקפוץ.

ביד רועדת הוא הוציא את המכשיר ולחץ עליו.

"ארתור?" היה זה קולו של השר. ארתור עצם את עיניו, שאף שאיפה ארוכה ופקח אותן.

"זה אני. הצלחנו?" ליבו התהפך בקרבו בשניות המעטות בהן השר קיבל את דבריו. היה זה לא יותר מחמש שניות, אך לארתור זה נדמה כנצח.

"ארתור, בוא מהר למשרד! אתה שומע? בוא מיד!" פקד קולו של השר.

"אני שומע! אבוא בעוד רגע, אבל- הצלחנו?" הוא שאל שוב, אוחז במכשיר הקשר הזעיר כבמפתח הצלה.

"לצערי לא. הייתה התפוצצות... יש הרוגים... אתה מ-מכיר כמה מהם... בוא לכאן, אספר לך הכל..."

ארתור שמט את מכשיר הקשר שהתנפץ בקול על שפת המדרכה, משמיע רעש שכמעט השתווה לצעקתו.

ארתור לא היה מודע למעשיו; הוא התעתק כמו רובוט והלך סהרורי בין המסדרונות והמעלית המוכרת עד כאב של המשרד. הוא הלך ושתק, עד שהתפרץ לחדר השר, שם חיכו לו מרבית מחברי המסדר והאנשים האמינים ביותר במשרד.

"מה קורה?" הוא שאל את הנוכחים, שכולם נעצו בו מבט חושש. נשמע ייבוב של אישה. "מולי- מה קרה?" הוא ניגש לאשתו המתייפחת.

"ג'- ג'יני..." מלמלה גברת וויזלי והכפילה את בכייה. "היא... היא... התפו-התפו-..."

"לא..." לחש ארתור בקול לא שלו, "לא!" הוא צווח. לא ייתכן... לא ג'יני... לא ביתו היחידה, בת הזקונים שלו... אך המציאות המרה הכתה בפניו; מולי עמדה מולו, מתייפחת, וסביבם נתקבצו כעת ביל, צ'ארלי, פרסי, רון וג'ורג', כל אחד מהם המום יותר מרעהו. רק ג'יני ופרד חסרו שם, רק.

יד מנחמת הונחה על זרועו, אך ארתור לא טרח להסתובב ולראות מי המנחם.

"היו עשרות מתים, וביניהם ג'יני... ג'יני ודין תומאס..." קולו של השר התערבל בתוך ראשו.

"זאת אשמתי..." הוא מלמל.

"דווקא לא; האחראית למעשה נתפסה על חם, ומינרווה בעצמה הודתה שהיא נתנה לה לעבור בלי לחשוד בה. טוב, זאת גם לא אשמתה... מי יכול לחשוד בזקנה שחזרה בדיוק מהסופר?" אמר שר הקסמים בצער.

"תפסתם את האחראית?" שאל ארתור ומוחו כמו הוצף אדרנלין. את ג'יני הוא לא יוכל להשיב לחיים, אך הוא יכול לדאוג לרצוח את מי שרצח אותה, לנקום.

"בדיוק. תגיד לי מתי אתה מוכן לחקור אותה, היא תוכל להמתין באזקבאן עד אז." אמר השר בחום.

"אינני מתכוון לחקור אותה, אני מתכוון להרוג אותה בשנייה שאראה אותה!" שאג אדון וויזלי בכעס. פניו נעשו אדומות כעיניו, מעוטרות בדמעות שגלשו במורד לחיו.

"אני חושש שהמצב מעט יותר מסובך מכפי שאתה חושב," אמר השר בזהירות. "אתה מבין- אני חושב, וגם מינרווה חושבת כמוני, שהזקנה נתונה תחת השפעתה של קללת אימפריוס."

אדון וויזלי המהם מעכס.

"אימפריוס או לא אימפריוס- אני אדאג לרצוח אותה, יחד עם כל בני ביתה ועם האחראיים עליה!" ארתור איבד שליטה.

השר הבין אותו, ולכן רק הרכין את ראשו בעצב והתרחק ממנו. ארתור חזר לחיק משפחתו המתאבלת.

הפרק הקודם		הפרק הבא