הפכים - כי כל סוף הוא התחלה חדשה

פרק ז'

ירח כסוף זרח בשמי הלילה הנקיים מעננים, מאיר על רחוב חשוך וריק מאדם. קול טפיפותיהם של שני זוגות רגליים הדהד לאורך הרחוב מן הבתים החשוכים. זוג צעיר צעד לאיטו, מתמזג בצללים, ידו של הגבר כרוכה סביב כתפי הנערה להגנה מפני הלילה הלונדוני הקר. הם התקדמו כך לאורך הרחוב עד שהגיעו לספסל ציבורי מלוכלך למדי שהוצב בצילו של עץ גדול.

"כאן אנחנו אמורים לפגוש אותו?" שאלה הנערה בקול שקט שלא קטע את שלוות הלילה.

"כן," ענה ג'ד בקול רם מעט יותר, מנסה לגרום לדממה הסובבת את שניהם להישמע טיפה יותר ידידותית, "הוא אמור להגיע בכל רגע."

הם התיישבו צמודים על הספסל, מחזיקים ידיים ומחכים.

כעבור מספר דקות מורטות עצבים פלטה לוסיל אנחה. היא הייתה מאוד מתוחה; יותר מדי היה מונח על כף המאוזנים מכדי שהיא תוכל לשבת ולהירגע. תוך זמן קצר היא התחיל להתנועע באי נוחות. "איך א'ודעת לו להיפגש איתך?" שאלה בניסיון נואש להסיח את דעתה מהנושא. "אני לא א'ספקתי אפילו לראות כשא'שית את זה."

ג'ד התקשח לרגע. אוי, לעזאזל. לך תסביר לה עכשיו על פלאפון. או, חשב לעצמו ביתר אירוניה, למה אתה משתמש בו. לקח לו עוד רגע ארוך להיזכר בקסם המתאים בעוד לוסיל מחכה לתשובה. "פטרונוס מדבר," פלט לבסוף, "קסם קצת מסובך."

מההבעה על פניה היה ברור שלוסיל לא לגמרי מאמינה לדבריו, אבל לפני שהספיקה לומר אפילו מילה אחת נשמע קול נפץ רם ודמות בגלימה כהה הופיעה לצידם על הספסל.

הארי הפנה את פניו לעברם; נשמעה מצידו התנשפות הפתעה קלה כשראה את לוסיל, אבל במיומנות של מקצוען הוא נרגע והסתיר כל רגש מאחורי מסכה חסרת הבעה.

לוסיל לא יכלה שלא לבהות, או להימנע מתחושת האכזבה ששטפה אותה כגל לאחר מכן. זה היה הארי פוטר, ההילאי האגדי שהציל את כל עולם הקסמים משליטתו של רודן מרושע; והנה הוא כאן, איש רזה וממושקף, צלקת ברק קטנה ומטושטשת מעטרת את מצחו –  לא דמות הגיבור הנערץ אותו דמיינה, זה שיחזיר לה את הוריה ומשפחתה.

"מה אתם רוצים?" שאל הארי, מנסה להסתיר את קוצר רוחו.

"לוסיל הייתה חייבת לפגוש אותך במהירות האפשרית." אמר ג'ד בנימה מתנצלת. "היא טוענת שזה עניין של חיים ומוות." הוא התרומם בתנועה חלקה מהספסל, רוכן לרגע לעברה. "זו ההזדמנות שלך," לחש לה, "אני חייב ללכת." והוא נעלם בחשכה כאילו לא היה שם מעולם.

לוסיל נשארה לבד עם האדם שיקבע את עתידה לטוב או לרע, בהתאם לרושם שתצליח להשאיר עליו. היו כמה דקות של שקט מביך, כשכל אחד מחכה שהשני יתחיל.

"בון סואר," היא התחילה לבסוף, תוהה איך להמשיך מכאן, "מצטא'רת א'ל א'שעה א'מאוחרת, אבל זה חשוב לי מאוד." היא מלמלה לבסוף במבוכה, מתעסקת באצבעותיה בלי הפסקה.

"זה בסדר." ענה הארי, רגוע יותר עכשיו. "ג'ד ידע שהמשמרת שלי מסתיימת עכשיו, אחרת הוא לא היה קורא לי. אז מה רצית ממני?"

"אממ..." לוסיל לא ממש ידעה מאיפה להתחיל. היא היתה עסוקה כל כך הרבה זמן בלחכות לרגע הזה, עד שהיא שכחה לחשוב מה בעצם היא תצטרך לומר. דמעות ייאוש הציפו את עיניה ואיתם באו גם המילים. "אתה מבין, אדוני, אא'ורים שלי. א'ם מתו ואין לי אף אחד אחר בא'ולם."

"אני מצטער." אמר הארי, המסכה חסרת הרגש נסדקת וחושפת מעט רחמים, "אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה. אני לא מבין למה באת אלי."

"א'אבן," התייפחה לוסיל, "יש לך את אבן א'אוב."

"אהה, האבן." מלמל הארי בהבנה. הוא נאנח. "אם היה לי מטבע על כל אומלל תימהוני שבא לבקש ממני את עזרת האבן הייתי הקוסם הכי עשיר בלונדון. אבל גם אם האבן הייתה ברשותי לא הייתי נותן להם אותה. זה לא הפיתרון האמיתי לבעיה, ילדה."

"מה א'כוונה, אם האבן א'ייתה ברשותך?" שאלה לוסיל בייאוש.

"אבן האוב אבדה ביער האסור, בקרחת היער בה הלורד וולדמורט ניסה להרוג אותי. אין איש חי שיידע למצוא שנית את המקום, וטוב שכך. האבן הזאת מביאה רק מוות, לא חיים."

אבל לוסיל כבר לא הקשיבה; רק דבר אחד עניין אותה, והוא להגיע אל האבן. האבן ביער האסור. היער האסור. היא ידעה על היער, כמובן. בספר שקראה היה מידע מקיף על היער כמקום חשוב במהלך הקרב על הוגוורטס. הכותבת לא שכחה כמובן להוסיף תמונה מהמקום.

לוסיל הכניסה את ידיה לכיס גלימתה ותפסה בכוח במפתח הזהב. ליער האסור! היה הדבר היחיד שהדהד במוחה לפני שנעלמה לנגד עיניו הנדהמות של הארי.

***

"אתה תאבטח את היציאות, אני אכנס פנימה."

"למה אני צריך לחכות בחוץ?" שאל לני בכעס.

"כי אני אמרתי." ענה לו ג'ד בגלגול עיניים. "יש לך תוכנית טובה יותר?"

זו הייתה שאלה רטורית; ג'ד לא חיכה לתשובה לפני שהתחמק לצללים והתגנב לתוך המבנה דרך חלון שבור בקומת הקרקע.

מטה ההילאים קיבל התראה על פעילות קוסמים חשודה במבנה נטוש וג'ד ולני שהיו במשמרת לילה ונשלחו במהירות לטפל בנושא. הם נאלצו להתעתק עד לשם, מה שהדאיג את ג'ד מאוד. נכון שהוא למד תרגילי מדיטציה שהיו אמורים לאפשר לו להימנע מנטרול הכישוף, אבל הוא ידע שהתעתקות זה מצב לא נעים וקיווה שיוכל להישאר רגוע. אם הוא לא היה נשאר רגוע הוא ולני היו מתגזררים לגורמים, מה שלמרבה הקלתם לא קרה.

עכשיו הוא נכנס לקומה הראשונה של המבנה החרב והתגנב בשקט לאורך הקירות האפורים. הוא עבר בכל החדרים בקומה לפני שהחליט שהיא ריקה ופנה לעבר המדרגות. כשהיה באמצע הדרך למעלה הוא שמע צעדים.

ג'ד השתטח ושלף אקדח עם חיצי הרדמה. אחת, שתיים, שלוש, הצעדים התקרבו עם כל פעימה של ליבו. הוא היה דרוך וברגע שהקוסם נכנס לטווח ראייתו הוא ירה בו, בדיוק למצח. פיו של הקוסם נפתח בתדהמה אבל הוא לא הספיק לצעוק, עיניו כבר נעצמו והוא נפל קדימה, הישר אל תוך ידיו המושטות של ג'ד.

זה לא שהיה לו איכפת שהקוסם ייפול ויתגלגל במדרגות, למען האמת הוא דאג יותר מהרעש שזה יעשה. הוא השכיב את הקוסם בשקט וביצע עליו סריקה שגרתית.

זה היה קוסם צעיר בעל שיער חום גס ופנים רחבות. הוא היה לבוש בגלימה שחורה ומשובחת, כנראה היה צאצא לאיזו משפחת טהורי דם, אך משהו אחר משך את תשומת ליבו של ג'ד: לאיש היה קעקוע על ידו. קעקוע של גולגולת ונחש.

כנופיית ניאו אוכלי מוות, חשב ג'ד בגועל, מה לעזאזל עבר להם בראש?

הוא לקח את השרביט מתוך גלימתו השחורה של הקוסם ושם בכיס הגלימה שלו, רק ליתר ביטחון. הוא המשיך בסריקת הקומה העליונה, ולבסוף נשאר רק חדר אחד בבית שלא עבר בדיקה. לפי כל הרעש ששמע כשהצמיד את אוזנו לדלת היה לו ברור שהחדר מלא באנשים.

הוא הוציא משהו שנראה כמו כדור קטן מכיסו. גז הרדמה.

קלי קלות, חשב בסיפוק לפני שהוציא את הנצרה, גלגל את הפצצה פנימה וסגר במהירות את הדלת. נשמעו מספר קולות השתנקות, צעקות אחדות וכמה דפיקות חזקות על הדלת, אבל תוך רגעים ספורים שרר במקום שקט.

ג'ד פתח את הדלת ונכנס פנימה, משתדל שלא לנשום את שאריות הגז המרדים. לפניו שכבו כתריסר אנשים, מוטלים על הרצפה בתנוחות שונות ומשונות.

הוא ניגש לחלון בקיר החדר כדי לקרוא ללני אבל עצר בהפתעה. למה המטומטם לא עושה מה שאומרים לו?! ג'ד יכול היה לראות את לני מהחלון בקלות, מה שאומר שהוא עמד במקום הלא נכון.

"היי לני, אתה יכול לעלות!" קרא אליו ג'ד, אבל לני התחיל להתרחק בצליעה. רק כשהוא יצא מצללי הסמטה האפלים הבין ג'ד מה קורה. זה לא היה לני.

באורו החיוור של הירח הצטיירה בברור דמותו של אדם גדל גוף וקירח, לבוש גלימה קרועה ורץ בכל כוחו הרחק מהמקום.

***

היא איבדה שליטה.

נראה היה שלדרך בה היא רצה אין סוף, אפילו כשהחשיכה העמוקה מסביב איימה להטביע אותה בים העצים שהקיפו אותה. הענפים הצליפו בפניה שוב ושוב, גורמים לה לחוש את הדם מטפטף לאיטו על שפתיה, לוהט וכמעט נחושתי. אסור לה לעצור. אפילו אם יגיע סוף העולם והדרך תיגמר מתישהו, אסור לה לעצור.

כמעט אובססיבית, אפשר לומר.

היא יודעת שיכול להיות שהיא רצה במעגלים. מקיפה את עצמה שוב ושוב, רואה את אותם נופים כל פעם ואפילו לא מזהה אותם. העיניים שלה מטושטשות מדי מכדי לראות משהו שהוא לא מה שהיא מחפשת.

אסור לעצור. חייבים להמשיך לרוץ.

הירח מוסתר מאחורי עלווה עשירה המעמעמת את אורו. אבל היא הולכת, גם אם היא לא רואה לאן. היא יכולה לעשות כישוף, אחד שיסדר את הכל, אולי, אם היא תצליח לחשוב על זה. אבל לא, אסור לה לעצור ולחשוב. רק להמשיך ללכת. להתקדם.

אם היא תעצור הכל יהיה אבוד. לעצור משמע להודות בתבוסה. רק חלשים מודים בתבוסתם. ובמרדף אל האושר, אסור להיות חלש.

האבן.

הדבר היחיד שיוכל להציל אותה מעצמה, שיביא לה את האושר ואת המשפחה שלה ויגרום לה לחזור לחיות מחדש.

בגדיה נתפסים בקוצים אבל היא רק מתנערת בכוח וממשיכה בדרכה, לא עוצרת, לא יכולה לעצור בחיפוש אחר האבן. היא לא יודעת כמה זמן עבר, כמה זמן היא רצה. אולי שעה, או שנה. למי אכפת. זה לא משנה. אי אפשר לדעת שום דבר בחשיכה הבלתי נסבלת הזו.

יללה עולה ממקום כלשהו ברחבי היער; היא נרעדת, אבל ממשיכה לרוץ. רגלה נתקלת בשורש עץ, היא מאבדת את שיווי משקלה ונופלת קדימה. הבזק לבן ומטושטש מופיע בעיניה כשהיא מתנגשת בעוצמה בקרקע, בעוד האוויר נסחט מריאותיה והיא טובעת במצולות חוסר ההכרה. בחשכה.

הראש שלה כאב. מאוד.

הטחב והעשב היו מגרדים במקצת, אבל הם הזכירו לה את המיטה שלה, רכה וחמימה. לקום היה כל כך לא נוח עכשיו.

לאחר זמן ממושך היא החליטה שהיא כבר יכולה להתחיל את היום ופקחה את עיניה, מגלה את עצמה מוטלת על הקרקר בגבול קרחת יער עגולה. השמש זרחה מעליה והאירה את הכל.

לוסיל נאנחה, התהפכה על צידה ועצרה בהפתעה.

פליקס פליציס, חשבה לעצמה במרירות, לא משתמשת בזה יותר בחיים.

מול פניה, במרחק עשרה סנטימטרים מאפה, נחה לה אבן ירוקה וסדוקה. אבן האוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא