רק מביט בה

אוקיי, אז הפעם וויתרתי על פרק המשך של הנער לטובת רעיון חדש שעלה בי כשהשתעממתי בשיעור, אם אתם מעדיפים לחזור לסיפור הקודם, תכתבו בתגובות  (הנער וכל מה שקרה עדיין קיימים, אך תדאגו).

אגב, בהמשך מה שקורה לא ממש קשור להארי פוטר, זה עדיין נמצא בעולם שלו אבל הוספתי משהו חדש.

----

אני ממורמרת כשאני קמה, היום (או יותר נכון, הלילה) השנוא עליי בחודש עמד בפתח.

"היי אנג'י!" קופצת עליי חברתי הטובה, ליזי, החברה היחידה שלי.

האמת שקוראים לי אנג'לה, אבל אני שונאת את השם שלי, הוא נשמע כמו שם של ברבי.

"ברביות מעופפות," אני ממלמלת בעייפות.

"קומי כבר!" מנערת אותי ליזי בלחישה זועמת.

"בסדר, בסדר, רק די לקפוץ עליי," אני אומרת ומתגלגלת מהמיטה.

אני מתלבשת בחלוק ויוצאת עם ליזי מהמעונות, בודקת שאף אחת מהבנות לא קמה.

אנחנו פוסעות בשקט במסדרונות, כשאנחנו מגיעות לקומה שבה ממתינה פרופסור מקגונגל אנחנו נפרדות וכל אחת נכנסת לחדר אחר.

אני נכנסת לחדר עם קירות אבן שבתוכו דליים מלאים בסוגי דם ובשר, מתעוררת בי בחילה שאני יודעת שבעוד רגע תהפוך לרעב.

אני שומעת את הדלת הכבדה נסגרת בחבטה ואת קולות המנעולים הנסגרים.

אחרי מספר שניות מתחיל הכאב, אני צורחת, ועם הצרחות מתחיל השינוי.

הפנים משתנות, השפתיים הופכות אדומות ומלאות, השיניים מלבינות ומתחדדות, הופכות לשיני טורף, עיניי בהירות יותר, בעלות ריסים אורוכים ועבים, ממש בוהקות בחשכת החדר, רואות כל פרט, שיערי השחור מאדים לאדום כהה, אוזניי מתחדדות וגם שמיעתן.

אני הופכת לטורפת יפהפיה ומתנפלת על המזון ברעב.

אני שומעת נקישת דלת נסגרת מאחורי.

הפרק הקודם		הפרק הבא