הרמיוני גריינג'ר ואבן החכמים

שלום לכל קוראיי המתמידים D:

בשעה טובה אני ממשיכה את הפיק!

אני חייבת להגיד לפני שתתחילו לקרוא, שאני לא כותבת במקביל לספר, אלא מציינת את האירועים שאני זוכרת, אבל מנקודת המבט של הרמיוני הקטנה =]

תהנו!

3>

_____________________________________________________________________________________________________________________

היה לי קשה להאמין שאני באמת כאן, אבל כשפקחתי את העיניים המציאות הקסומה הזאת חייכה אלי בבוקר קריר ונהדר. 

עננים אפורים בשמים, הדשא נוצץ מטיפות של טל, והנוף מהחדר שלי במגדל היה משגע.

ירדנו (הבנות בחדר שלי ואני) לארוחת הבוקר. הרגשתי עצב קל כשראיתי שהאוכל כבר מסודר על השולחנות הארוכים (ולא יופיע יש מאין) כי רציתי לראות עוד קסמים.

דיברתי אתמול עם פרסי וויזלי, שהוא מדריך (!!) והוא סיפר לי המון על שיעורי שינויי צורה. ממש התאכזבתי לגלות שייקח לנו עוד הרבה זמן עד שנוכל לעשות משהו מהותי, ולא רק דברים פשוטים.

וגם היה לי עדיין קשה להאמין שאני מסוגלת לעשות קסמים באופן שוטף. כן, המשקפים של הארי פוטר ברכבת היו דבר אחד, ובאמת נדהמתי שהצלחתי לעשות את זה, אבל זה היה משהו פיזי לחלוטין.

אני פשוט לא מבינה איך אפשר להפוך גרביל לכוס קפה כמו שפרסי רמז לי אתמול.

בכל אופן, אחרי ארוחת הבוקר (שהייתה מאוד טעימה) פרופסור מקגונגל מילאה את המערכת החדשה שלי והביאה לי אותה.

שמחתי לגלות שהשיעור הראשון שלי הוא בשינויי צורה.

השיעור התחיל ואני הקשבתי בצמא לכל מילה שיצאה למקגונגל מהפה. הבחנתי, אחרי כמה זמן, שאני היחידה שעושה זאת. כל השאר הגניבו מבטים תמידיים לעבר הארי פוטר.

המורה חילקה לנו גפרורים וביקשה שנהפוך אותם למחטים. בסוף השיעור הייתי היחידה שהצליחה, וזה זיכה אותי בעשר נקודות ממקגונגל. מעולם לא הייתי גאה יותר.

שאר השיעורים היו מהנים לא פחות, וגם מאוד מעניינים. הצלחתי לתפוס את תשומת ליבם של מוריי החדשים, והם העריכו אותי על תשובותי המהירות והמלאות.

בשולי השיעורים תמיד ליוו אותנו לחשושים. הארי ורון ניסו להיטמע בהמון ולא למשוך תשומת לב, אך זה לא עבד להם כל כך.

 שנאתי את הדרך שבה הוא מסתכל עלי, כאילו אני חריגה, לא שייכת. אז מה אם אני יודעת הרבה דברים? זו סיבה להפוך אותי למנודה?

בכמה מן המקרים שבהם גם אני נכנעתי לפיתוי והבטתי לכיוונים, הבחנתי שרון נועץ בי מבטים. והוא לא נראה מאושר.

אולי זה קשור למה שקרה בשיעור הכישוף ההוא, שתיקנתי אותו.

זה הציק לי מעט, אך ניסיתי להתעלם מכך. אם הוא לא מחבב אותי, זו בעיה שלו.

בשיעור שיקויים הכיתה הכירה מורה חדש. 

פרופסור סניייפ.

דמותו התמירה הרשימה אותי. הוא נראה מפחיד כמעט כמו פרופסור מקגונגל, רק בדרך אפלה יותר, כאילו הוא חווה משברים וכאב שהפכו אותו לגוש של קרח שחור.

הוא פירט בקול שקט בתחילת השיעור כמה נושאים שעליהם נלמד, והסביר (בצורה מתנשאת למדי) שהוא לא מצפה מאף אחד מאיתנו להצליח ב"אומנות הנעלה של רקיחת שיקויים".

כמובן שהמשפט הזה רק גרם לי לרצות להצליח יותר.

כמה דקות אל תוך השיעור הדלת נפתחה, ושני תלמידים נכנסו לכיתה בריצה, מתנשמים ומתנשפים. נראה שהוקל להם שמצאו את המקום הנכון.

"תראו מי טרח להצטרף אלינו" קרא סנייפ בקולו מבשר הרעות, "הארי פוטר המפורסם".

הבטתי בשני התלמידים בכיתה החשוכה מדי, ואכן, אלו היו הארי ורון. מה לקח להם כל כך הרבה זמן? הם הלכו לאיבוד?

השניים החליפו מבטים, ומיהרו לתפוס את מקומותיהם בכיתה.

הבטתי בסנייפ. להפתעתי, הוא הסתכל בהארי בתיעוב. אם הוא היה יכול להרוג אותו במבטו, אני חושבת שהוא היה עושה את זה.

הוא ממש שנא אותו.

"מי יכול להגיד לי מה הם המרכיבים בשיקוי המוות החי?" שאל סנייפ בקולו האפל.

ידעתי את התשובה, זכרתי שקראתי על הנושא באחד הספרים שלי בחופש.

להפתעתי, הוא התעלם מידי המורמת. הוא פנה להארי, והארי לא ידע לענות על השאלה.

תלמידי סלית'רין צחקקו ברשעות.

זה גרם לדמי לרתוח. למה הוא שונא אותו כל כך? ולמה הוא לא נותן לי לענות?

סנייפ הקשה על הכיתה בעוד שאלות, ואני ידעתי את כל התשובות לכולן, אך הוא לא רצה לשמוע.

נראה שהוא בחר בדרך הלימוד הקשה, שכוללת משום מה התעללות בתלמיד אחד מסכן מאשר העשרת כל הכיתה במידע.

כשזה היה כבר ממש בלתי נסבל, וסנייפ כבר ממש הגזים כשאמר "אז כנראה שתהילה לא מביאה לך שכל" או משהו כזה (אני לא זוכרת כי אני כל כך רתחתי על חוסר הצדק שבדבר!),
אז הארי אמר, "הרמיוני יודעת, פרופסור, למה שלא תשאל אותה?"

באותו רגע רציתי לחבק אותו.

אבל סנייפ ראה את זה אחרת. הוא הוריד לגריפינדור חמש נקודות על התחצפות.

איך הוא מעז?!

זה היה ממש לא בסדר.

אבל את האכזבה הקשה מכולן נחלתי דווקא בסוף השיעור, כשבאתי לצאת מהכיתה בין האחרונים.

ניסיתי להתקרב אל הארי ורון, בטוחה שמעכשיו יראו בי חברה שלהם, או לפחות בעלת ברית,

אבל כל מה שהצלחתי להשיג מקטע השיחה שלהם לפני שעברו על פני בלי להניד לעברי עפעף, היה : 

"למה אתה חושב שהוא כל כך שונא אותך?"

לא ידעתי את התשובה.

נשארתי מאחור, לא בטוחה מה לעשות כעת.

בצעד כבר פסעתי לארוחת הערב, בה ישבתי לבדי. נוויל לא נראה בשום מקום, וגם לא הבנות מהחדר שלי.

המשפחה הג'ינג'ית של רון נראתה נחמדה, אבל התביישתי מדי להתקרב אליהם.

כשהרמתי את מבטי אל שולחן המורים, ראיתי את האגריד מנופף. התעודדתי, עד שצדתי את מבטו, והבנתי למי הוא מנופף.

כמובן, הארי פוטר.

כאן אבדו תקוותי, והבנתי לראשונה מה זאת בדידות.

הפרק הקודם		הפרק הבא