מה מכשפות רוצות

שיעור מס' 7 - קיטש באוניה

כמו תמיד יוצא שאנחנו מפשלים ועושים טעויות. הן אומרות שהן לא רוצות לראות אותנו יותר ושאנחנו היצורים הכי דוחים שקיימים אפילו יותר מטרולים מיוזעים, ואז אנחנו יודעים שהפעם באמת טעינו, ובגדול. לצערי קיים חוק טבע ישן שתמיד עובד לטובתן, אך פועל לרעתנו במידה כזו או אחרת – הן אוהבות לראות אותנו מושפלים. כמעט כאילו הן אלו ששולטות בנו ולא אנחנו בהן. תהיה אשר תהיה הסיבה, הפתרון במקרים אלו הוא קיטש. קיטש והרבה ממנו.

כלל מס' 7 – כשאתם באים להתנצל עד עומקי נשמתכם ולומר שטעיתם ולעולם לא תחזרו על כך יותר, עשו זאת בצורה הכי רומנטית וקיטשית שאתם מעלים על הדעת. לדוגמה, ואני סתם זורק רעיונות לאוויר: כרזות ענק ושלטים, מופע אור קולי מלהיב עם פיות מרקדות או אפילו השפלה בפומבי (את זה הן אוהבות במיוחד) – שירה בציבור, נאום חוצב להבות מול כל הוגוורטס או אפילו, לגריפינדורים מבינינו – תליית עצמך עירום ומסכן על עמודי טבעות השמירה בקווידיץ' שבמגרש, כשאתה צועק "אני מצטער!" לעוברים ושבים. ככל שתתפרעו יותר ותהיו יצירתיים, הרי זה משובח. הסליחה שלהן על מעשינו הנפשעים כנגד כל עולם הקסם תרוץ אליכם בצעדי ענק. אבל שלא תחשבו לרגע, ולו הקטן ביותר, שאני באמת מבין למה הן כל כך מתרגשות מזה. אני לא מבין אותן עד כדי כך, אבל זה בהחלט מזיז להן משהו בלב כך שהן ירוצו אליכם באהבה ואפילו בהוקרת תודה על "ההתנצלות המרגשת" שלכם.

כלל נוסף שאני חייב לתת לכם – נסו מראש להימנע מהשימוש בכלל מס' 7. אפשר לקרוא לו "כלל למקרי חירום בלבד" ואני מדבר, שלא תהיה טעות, על מקרי חירום אמיתיים – כאלו שאף כלל אחר שבמדריך לא יעבוד כך שהוא נותר כמפלט האחרון. נמנעים ממנו, למעשה, בצורה הכי פשוטה שיש – לא מפשלים. מנסים לא לפגוע או לריב איתן (אני יודע, זה קשה מאוד אומנם, אבל משתדלים), וכך נמנעתם ממחווה רומנטית לעיני כולם או ממנה הגונה של השפלה שבהחלט רומסת מעט או הרבה – תלוי עד כמה הלכתם רחוק עם הכלל – את הכבוד העצמי.

ולמרות זאת, אם הצלחתם בכל זאת לפגוע בהן (וזה לא קשה עד כדי כך. מסתבר שהן שבריריות מאוד ללא יוצא מן הכלל ולוקחות כל דבר ללב), השתמשו בכלל מס' 7. זה עובד תמיד באופן מושלם.

עד הפעם הבאה – ס. מאלפוי

_________

"מרד הגמדים החל בשנת – " אבל סקורפיו תיאודור מאלפוי איבד כל צל של מושג על מה הפרופסור הטרחן מדבר. הוא היה שקוע בעולם אחר, כזה שכל קשר בינו לבין מרד הגמדים היה מקרי בהחלט. למזלו של סקורפיו, הצלצול נשמע ואיתו הסתיים סוף, סוף השיעור. הוא אפילו לא טרח להקשיב לשיעורי הבית. בטח ובטח לא טרח להשלים אותם.

הוא נדחף בין המון הקוסמים והמכשפות שיצאו מהשיעורים הרבים לעבר המסדרון, ופנה אל עבר קוסם אחד שהיה ללא ספק בולט מהשאר. הוא עמד בגבו אל סקורפיו, מסתובב במעגלים במסדרון ההומה ומסתכל על הקירות בחשש ופרנויה משהו. תלתליו החומים הציצו בברור מהגלימה השחורה והעבה שלבש. סקורפיו חייך וצעד לעברו בצעדים בטוחים. "הלו, בנדיקט," קרא.

הקוסם הסתובב בבהלה תחילה, אך כשראה מי הדובר השתנו פניו למחויכות ושמחות. "הלו, סקורפ! לא רואים 'תך הרבה בסביבה," אמר לו בעוד הוא מתקרב לעברו.

"אני יודע, היו לי כמה עיסוקים," סיכם סקורפיו בקצרה. הוא התקרב גם הוא אל בנדיקט ובתיאום מושלם ירקו על כפות ידיהם ושפשפו אותן זו בזו, מתנגשים מעט בכתפיהם.

"אה, זה טוב!" אמר בנדיקט לאחר מכן בחיוך רחב. סקורפיו גיחך.

"בנדיקט, אני צריך ממך – "

"הלו, הלו, חבר! ת'יודע שבנד פה 'שביל 'עזור'ך, אבל השם זה לא באלי טוב! החבר'ה פה עוד ישמעו'תך ואז כל זה נגמר, חבר!" קרא בחשש והצביע על גלימתו הארוכה.

"מצטער, בנד," מלמל סקורפיו.

בנדיקט, שעונה בדרך כלל לכינוי 'בנד' בטענה שככה זה מגניב יותר, חייך. " 'סדר, סולח'ך. ואנ'יודע מה ת'צריך. יש ל'פה חומר חדש – יעיפ'ך ת'גג. יכול להסריח מסדרון שלם זה," לחש לו. הוא פתח מעט את גלימתו והוציא משם בזריזות פצצת סרחון. רק מרלין ידע מה עוד יש לו שם בגלימה ואיך לעזאזל הוא מצליח להתמצא שם, אבל סקורפיו היה בטוח שלבנדיקט או פשוט "בנד" ללא שם המשפחה היה הכול. היו לו קשרים בכל מקום, ותהיו בטוחים  שזה אומר בכל מקום. הוא היה הקוסם שיכל לשלוף לך הכול מהגלימה שלו, ואם אין לו במקרה דבר מה תוך כמה שעות גם זה היה מסודר. סקורפיו הסתכל על בנד במבט מבולבל, אבל נענע את ראשו לשלילה.

"תקשיב, בנד, אני לא – "

"יודע, יודע. מבינת'ך," אמר לו ובתנועה מהירה העלים את פצצת הסירחון בין קפלי גלימתו הרבים. סקורפיו לעולם לא יתרגל לכך ולא משנה כמה פעמים כבר היה אצל בנדיקט – בנד – ללא – שם – משפחה. הוא בהה בו במבט המום ומבולבל, תוהה איך הוא מצליח להעלים את פצצת הסירחון בגלימה ועוד לשלוף לו ממנה אלף ואחד דברים אחרים. "ת'צריך משהו חזק יותר, מה? יש ל'פה סוכריות קיא מחנות ההוקוס – מוקס של'אחים וויזלי. אין מצב, חבר, שהן לא מעיפות 'תך מהשיעור," הבטיח לו. "מילה של בנד," הוסיף בכבוד. סקורפיו ידע שאפשר להגיד הרבה דברים על בנדיקט בנד, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו – לקוסם יש מילה. ועוד איזו.

"תקשיב רגע, בנד – "

בנד הרים את ידו ועצר אותו בתנועה חדה. " 'סדר, 'סדר, חבר. מבינת'ך. ת'צריך עוד מהאביזרים האלו שמרשימים ת'מכשפות ש'ך. ת'חיית לילה 'תה!" קרא לעברו בחיוך שובב וטפח על שכמו בחוזקה. בעוד סקורפיו המבולבל והנבוך משהו משתעל ונאנק מכאבים, בנד המשיך,  "זה מסודר," הבטיח לו. הוא הוציא קופסה גדולה שרק מרלין יודע איך היא מסתתרת לו בין הגלימה ופתח אותה. "רק תבחר, חבר. ובשבי'ך, מחיר 'יוחד."

"תודה, אבל לא תודה. תקשי – "

בנד סגר את הקופסה והחזיר אותה בתנועה מיומנת אל גלימתו, שנראתה בדיוק כמו מקודם. סקורפיו ממזמן הפסיק לנסות ולהבין או לעקוב אחר הדברים שיצאו או הוכנסו לגלימתו של בנדיקט בנד ובאורח קסם, תרתי משמע כנראה, זו נראתה בדיוק אותו דבר. "יודע מה? בנד מבינת'ך, חבר. ת'צריך וויסקי אש משהו חזק, מה? להעביר'תו ת'לילה. אל 'דאג, זה מסודר." בנדיקט בנד הוציא בקבוק זכוכית שקוף מגלימתו.

"לא, אם רק תקשיב רג – "

בנד הכניס בזריזות את הבקבוק לגלימה ושלף ממנה זוג ניירות. הוא נופף בהם בשמחה מול סקורפיו, שנראה מיואש. סקורפיו אומנם באמת חיבב את בנדיקט בנד והוא היה אחד הקוסמים המוכשרים ובעל חוש העסקים המפותח ביותר שראה מימיו, אבל מרלין, הוא לא ידע לתת ללקוח לדבר. או כמו שהוא קורא לזה – 'תת 'לקוח 'דבר. "אה! מבינת'ך, זה מסודר! ת'צריך כרטיסים למשחק קווידיץ' הקרוב, מה? הגיע היום, שורה שלישית! 'שביל חבר כמוך, מחיר 'יוחד!"

"בנד, אני לא צריך כרטיסים לקווידיץ' כי אני משתתף במשחק," הסביר בסבלנות.

"צודק, חבר! אז אולי ת'רוצה מטאטא חדש? או תנשמת? מהירה זאת! מביאה דואר בשנייה! הכי חזקה 'שוק, ת'יודע שת'יכול 'סמוך עלי. רק 'גיד, חבר וזה מסודר," הבטיח לו. סקורפיו נענע את ראשו לשלילה. "אנ'לא מבינת'ך, חבר. קפצת לבנד לבקר? עוד בסוף תהיה לי קוסם אמיתי!" צחק בנד, מבולבל.

סקורפיו נאנח. "לא, בנד, חבר, באתי לפה כי אני צריך משהו," אמר במהירות, מפחד שיקטע אותו שוב.

"אה, זה הסקורפ שאנ'מכיר! מה ת'צריך?"

סקורפיו הסתכל על המסדרון בחשש, בודק שאין חטטנים לא רצויים. כשהתרצה, התקרב אל עבר בנדיקט בנד ולחש לו דבר מה באוזן. פניו של בנדיקט השתנו במהירות למבינות וחשאיות והוא הנהן בכובד ראש. "מה שת'מבקש, חבר, 'סוכן פה. המסדרון שורץ פרופסורים מנוולים," אמר לו באימה, ומבלי להוסיף הוביל בנדיקט בנד את סקורפיו תיאודור מאלפוי אל עבר גומחה קטנה בהמשך המסדרון. "אבל ת'יכול להיות בטוח שיש לי ת'זה וזה מסודר," הבטיח לו כשהגיעו. סקורפיו הנהן בהבנה. "כמה ת'מוכן 'שלם, חבר?" שאל אותו בנד.

"כמה שצריך," ענה סקורפיו למורת רוחו.

בנד חייך חיוך ערמומי. "שווה המכשפה הזו ש'ך, מה?"

"משהו כזה," אמר סקורפיו בעצבנות ובקוצר רוח.

"אז מי זו?" שאל בהתלהבות.

"תראה היום בערב," הבטיח סקורפיו.

בנדיקט בנד הרים את ידו באוויר. "לא מתערב'ך בעניינים ש'ך, חבר."

"זה יהיה מוכן עד הערב?" וידה.

פניו של בנדיקט בנד השתנו פתאום לפגועות משהו. "לא סומך עלי, חבר? מילה של בנד זו מילה," קרא בעלבון.

"סומך, סומך," הרגיע אותו סקורפיו.

"ככה אנ'מכיר 'תך, סקורפ!" קרא בשמחה. סקורפיו גיחך. בנדיקט בנד תמיד הצליח לשעשע אותו מחדש. כל פעם מחדש. " עכשיו, חבר, 'גיד לי כמה ת'מוכן 'שלם?" 

"תן מחיר," קבע סקורפיו מאלפוי.

בנדיקט הרהר מעט ולבסוף לאחר מחשבה קצרה זרק, "200 אוניות, חבר וזה מחיר 'יוחד בשבי'ך."

המכשפה הזו עולה לו הרבה – כסף – ועל העצבים, חשב במרמור. "190 אוניות," ניסה סקורפיו.

" 'סדר, הולך. סגור'ך, חבר," אמר. סקורפיו הוציא מגלימתו 190 אוניות ושלשל אותם לידו של בנד שחייך בשמחה והעלים אותן בגלימתו. "טוב לעשות'ך עסקים."

סקורפיו חייך והם לחצו ידיים פעם אחרונה. הוא הסתובב ללכת בהמשך המסדרון כששמע את בנדיקט בנד קורא מאחוריו, "וקפוץ 'בקר, חבר!" סקורפיו הנהן בתגובה והמשיך במעלה המסדרון, נעלם, כשמאחוריו בנדיקט בנד ללא שם המשפחה וגלימתו השחורה נעלמים גם כן, הולכים למצוא לקוחות רצויים. 

_________

זה התחיל בארוחת הערב. זו הייתה ארוחה רגילה – מנות פתיחה, עיקריות וקינוחים – וכולן, ללא יוצא מהכלל, היו טעימות להפליא. אבל לילי התחילה לשים לב שהדברים נעשו הרבה פחות רגילים, כשקבוצת תלמידים בלתי מבוטלת משולחן סלית'רין החלה להתלחש. לילי לא שמעה מה אמרו זה לזה וכמעט שהמשיכה לאכול מבלי לייחס לכך כל חשיבות, כשקבוצת הנערים קמו מהשולחן ויצאה מהאולם הגדול. היא הרימה את גבותיה בחשד, אך לא אמרה דבר והמשיכה לאכול. לצערה, זה לא נמשך זמן רב מידי. אותו המקרה קרה גם עם נערי בית הפלפאף וריינבקלו ולבסוף, איך לא, גם עם נערים מבית גריפינדור. עכשיו ידעה שמשהו לא בסדר, וממזמן עבר את תחום הלא רגיל. לילי פוטר הניחה את מזלגה והפנה את מבטה אל ג'ניפר שישבה לידה, כשזו מתעסקת בשיערה. "משהו לא בסדר," אמרה לילי.

ג'ניפר הפנתה את מבטה אליה. "האוכל בסדר גמור," השיבה.

"לא האוכל, ג'ניפר. תסתכלי לשם." לילי הצביעה על דלתות האולם הגדול. ג'ניפר הסתכלה עליהן בבלבול, אבל לא היה קשה לזהות – קבוצת נערים גדולה מידי וחשודה באופן לא סביר יצאה משם. "מבינה? הם גריפינדורים. אותו הדבר קרה גם עם שאר הבתים."

"אולי הם יודעים משהו על האוכל שאנחנו לא יודעים," לחשה ג'ניפר באימה והזיזה בגועל את צלחתה כמה שיותר רחוק ממנה.

"לא סביר," הרהרה לילי. ולמרות זאת, גם היא איבדה את התיאבון. חריקת כיסאות, באופן מושלם להפליא משאר תלמידי הוגוורטס העירה את שתיהן מהרהוריהן. הן צפו בתדהמה איך כלל התלמידים יוצאים בטור מדוגם מדלתות היציאה. "מה לעזאזל.." מלמלה ג'ניפר. פרופסור מקגונגל בשולחן המורים הסתכלה על לילי וג'ניפר הנותרות בבלבול ובחומרת הסבר הרגילה שלה. לילי התעשתה וקמה מכיסאה. "הם זוממים משהו," קבעה. "וזה תפקידי כמדריכה ראשית לגלות מה." ג'ניפר ההומה והמבולבלת קמה מיד אחריה והן יצאו במהירות מהאולם הגדול, מותירות את המורים להתייעץ במה בשם מרלין מדובר ואיך בדיוק הוא מצפה שיפעלו. השתיים צעדו במהירות על רצפת הוגוורטס הקרה, לא מייחסות חשיבות לקול נקישותיהן שהדהדו בין הקירות. המסדרונות וכל הוגוורטס עצמה למעשה, היו ריקים מאדם, דבר שהוביל למקנה ברורה אחת – לילי וג'ניפר יצאו משטח הטירה והלכו לכיוון מגרש הקווידיץ'. בדרכן לשם הן נתקלו בקבוצת נערים מבתים שונים שעמדה בשורה ארוכה לפניהן. בשתי הקצוות היו התלמידים הנמוכים ביותר וכך עלה בהדרגה עד שבאמצע עמדו הגבוהים ביותר. לילי שמה את ידיה על מותניה ושיגרה להם את מבטה הנוזף ביותר – כזה שבתור מדריכה ראשית יצא לה להפגין הרבה – אך במקום להפתיע אותם ולהתחיל לנזוף בהם ולשאול במה לעזאזל מדובר, הם הפתיעו אותה. מנגינה החלה לצוץ מהאוויר עצמו, מעין שילוב של תופים וגיטרה במקצב אחיד וקצבי. הגבוה ביותר והאמצעי צעד צעד אחד לפנים ושר.

?Will you listen to my story*
It'll just be a minute
?How can I explain

לילי וג'ניפר בהו בו במבט המום. לזה, אתם יכולים להיות בטוחים, לילי מעולם לא ציפתה. אבל קבוצת הנערים הייתה רחוקה מסיום. המכשפות והקוסמים שעל ידו החלו לרקוד בתיאום מושלם, מזיזים את גופם בקצב. התנועות לא נראו אקראיות או רנדומאליות, אלא מתוכננות ומדויקות להפליא. המוזיקה נעצרה ואיתם הנערים, כאילו מישהו בלתי נראה עשה להם לחש שיתוק. הנער ששר עמד באמצע, קפוא גם הוא. ג'ניפר הסתכלה על לילי בזוג עיניים גדולות. היא החזירה לה מבט דומה, מבולבל ולא פחות שואל או תוהה ממנה. היא כחכחה בגרונה ושאלה בקול צלול, "למה עשיתם את זה?" שתיקה. למעשה, הנערים נראו כל כך קפואים שלילי החלה לשקול ברצינות את לחש השיתוק, אך אז אחד מהם מצמץ קלות, דבר שהוביל אותה למסקנה שהם עושים את עצמם – תהיה אשר תהיה הסיבה. היא החלה להתרגז. כל מה שרצתה היה ארוחת ערב שקטה ונוחה ואז לשקוע בשינה עמוקה. היא הייתה זקוקה לכך יותר מתמיד, כיוון שעדיין לא נרגעה מהתחרות לכאורה של סקורפיו ושל ג'ק, שהייתה, לצערה, רק מלפני מספר ימים בודדים. באותם ימים לא דיברה איתו כלל, ולאחר שג'ק התנצל והבהיר לה בדיוק מה קרה סלחה לו. לסקורפיו מאלפוי, היא ידעה, לא תסלח לעולם. לכן קבוצת נערים ששרים הייתה רחוקה ממה שרצתה, דבר שהרגיז אותה לחלוטין, במיוחד שאפילו לא טרחו לענות לה. היא שאלה אותם עוד מספר פעמים ואפילו ניסתה לטלטל אותם מעט בעזרתה של ג'ניפר, אבל התלמידים נראו דוממים מתמיד.

"לילי, אולי כדאי שנתקדם," הציעה ג'ניפר לאחר ניסיון נוסף להעיר אותם. לילי נאנחה והלכה בעקבות חבריה, מסתכלת מדי פעם בפעם לאחור. להפתעתה, כעבור זמן קצר מרגע שהלכו השתיים נעלמה קבוצת התלמידים. לילי קיללה חרש. הן נעצרו כשהמוזיקה החלה להתנגן שוב – בדיוק מאותה נקודה שנעצרה פעם קודמת. הפעם, כאילו לא היה זה מספיק, צעדה לעברם נערה שמנמנה. היא, בדיוק כמו קודמה, לא אמרה דבר ושרה.         

What ever happened here
Never meant to hurt you
?How could I cause you so much pain

לילי וג'ניפר זיהו את הנערה – זו הייתה סוזן קלר, בת הפלפאפית לשנתם. "לא חשבתי  שהיא מסוגלת לשיר," מלמלה ג'ניפר בעוד זו סיימה. המוזיקה, שוב, נעצרה. סוזן קפאה במקומה ולילי גלגלה את עיניה בזלזול. היא נשמה עמוקות, מנסה שלמור על איפוק.

"סוזן, תגידי לי, בבקשה, למה עשית את זה?" אבל הנערה השמנמנה שממולה לא אמרה דבר, אלא רק הסתכלה עליה במבט תמים. לאחר מספר דקות ארוכות שעברו על השלוש בייסורים, גנחה לילי בתסכול. ג'ניפר המילטון, שהייתה עדיין מבולבלת והמומה, משכה את חברתה לעבר מגרש הקווידיץ', שכבר לא היה רחוק כל כך. כשהגיעו היה המגרש ריק להפתעתם, אבל חשוך. לילי לא הספיקה להניד עפעף ואור הופיע, מאיר כמחצית מהמגרש. זה היה מעין זרקור מוגלגי, שרק מרלין יודע איך הגיע להוגוורטס. לילי וג'ניפר המבולבלות לא הספיקו לקלל או לתהות וזרקור נוסף האיר את מחצית המגרש החשוך. "טוב, זהו זה. אני הולכת לשים לזה  - " החלה לילי, אבל כמובן שהיא נקטעה, בידי המוזיקה המוכרת כל כך עד כדי ייאוש. היא החלה להתנגן בדיוק מהמקום בו נעצרה פעם קודמת. בעוד שתיהן תוהות מה הפעם מחכה להן, התשובה לא איחרה לבוא. קוסמים ומכשפות רכובים על מטאטאים הגיעו מלמעלה, נוחתים על הדשא הרך. הם החלו לרקוד, שוב באופן מייאש, לצלילי המוזיקה הקצבית באותן תנועות מתואמות ומתוכננות כמו בפעם הקודמת. לילי זרקה את ידיה באוויר, מבולבלת ומיואשת, בעוד ג'ניפר בוהה בהם במבט המום, פיה פתוח. אור חזק ומסנוור הופיע פתאום באמצע המגרש. לילי לא הבינה איך לא ראתה זאת קודם – או יותר גרוע, איך לא הבינה זאת קודם – אבל לא אחר מאשר סקורפיו תיאודור מאלפוי עמד שם, מסתכל עליה במבטו השובב. ובדיוק כמו כל קודמיו לתפקיד, כן, הוא החל לשיר כשמסביבו ממשיכים הנערים לרקוד בקצב.   

 When I say I'm sorry
?Will you believe me
Listen to my story
Say you wont leave me
When I say I'm sorry
?Can you forgive me
When I say I'll always be there
Will you believe
?Will you believe me

לילי גיששה אחר שרביטה בזעם, אבל לפני שתספיק לקלל אותו או לצרוח עליו, משק כנפיים הפריע לה לעשות כן. היא לא ידעה מאיפה לעזאזל השיג פיות, אבל לא היה קשה לתהות, הן הופיעו – ובהמוניהן – מאירות את המגרש. הן הסתדרו במעגל על יד סקורפיו, מפזזות גם הן. בהחלטה נחושה צעדה לעברו, אבל נעצרה כשהמון תלמידים הגיח מאחת הכניסות – יציאות רבות של המגרש. הם רקדו, שרו או הובילו עוד יצורי קסם כאלו ואחרים, מלווים בסרטים וקישוטים מעוררי חלחלה. פתאום, בין כל ההמון הצבעוני, הרוקד או המזמר לילי שמה לב לג'ק. הוא עמד בצד, בדיוק כמוהן, ונראה המום ומבולבל לא פחות מהן.

כל זה לא הפריע לסקורפיו מאלפוי להמשיך לשיר. הוא אומנם זייף קצת, אבל לא בהרבה. מה שחשוב הייתה הכוונה, וזו – ללא ספק – הייתה לו.

All the words that I come up with
They're like gasoline on flames
There's no excuse
No explaination
Belive me
If I could I'd undo what I did wrong
I'd give away all that I own

ג'ניפר המילטון, פעורת פה, רק נהנתה מהמופע. היא הביטה בסקורפיו מאלפוי בהלם ברור, לא מאמינה שזה אותו הקוסם שהעליב את לילי. כשאחד מהקוסמים החל לעשות גלגולים לאחור ולפנים, מקפץ באוויר, היא צחקה. חברתה הסתכלה עליה בשאלה. "אני לא מאמינה שהוא עשתה את זה!" צעקה לעברה, מנסה לגבור על המוזיקה.

לילי נראתה נבוכה. "מה אתה עושה?" צעקה פתאום לעברו של סקורפיו. הוא שמע אותה, אבל בקול חלש מאוד.

הוא חייך ושיגר אליה חיוך חם. "מתנצל," צעק בחזרה וחזר, איך לא, להמולה השלמה שהייתה במגרש.

לילי שלחה יד לפיה וצחקוק בלתי נשלט ורצוני יצא ממנו. הוא מתנצל. הוא באמת מתנצל! חשבה לעצמה בתדהמה. אף אחד, מעולם, לא עשה למענה מופע שלם ומסתבר שהוא עדיין לא נגמר. בדיוק אז החלו להתפרש שלטים צבעוניים על כל עמודי השמירה בקווידיץ' ועל כולם, ללא יוצא מהכלל היה כתוב, "את סולחת לי?" היא החלה לצחוק ללא שליטה ולהסמיק ממבוכה, פיה עדיין פעור בתדהמה.

When I say I'm sorry
?Will you believe me
Listen to my story
Say you wont leave me
When I say I'm sorry
?Can you forgive me
When I say I'll always be there
Will you believe
?Will you believe me

השיר נגמר ואיתו המופע. בעוד המוזיקה נעצרת החלו כל התלמידים להיות במצב של תזוזה, וכשזו נעצרו קפאו לחלוטין בצורה לא מובנת. סקורפיו, שהיה אחד מהם, צעק לעברה, "תעלי למעלה, לשורות האחרונות."

"מה?" שאלה אותו בבלבול.

"תעלי למעלה!" צעק שוב. למזלה של לילי ג'ניפר הייתה מהירת קליטה ממנה ומשכה אותה אל עבר המדרגות. הן טיפסו בהן עד לשורה האחרונה, משקיפות על כל המגרש הצבעוני והמואר. כלל היצורים הסתדרו במה שהיה, לתדהמתן, המילה, "מצטער."

"אני לא מאמינה," מלמלה לילי במבוכה. ג'ניפר לידה חייכה בהתרגשות, כשהמחזות מהמופע עדיין מתרוצצים במוחה. "הוא באמת מצטער, מרלין.." המשיכה  לילי. לבסוף, בצעדים מגושמים ובעזרת תמיכתה של ג'ניפר, לילי הצליחה לרדת את המדרגות.  

"אני כל כך מצטער, לילי! לא הייתי צריך לעשות את התחרות המטופשת הזו.. את סולחת לי?" צעק סקורפיו לעברה בתחינה.

עיני כולם הופנו לעברה והיא הרגישה איך לחיה מתלהטות. היה לה עדיין קשה להאמין או לתפוס. אבל לפני שהספיקה להשיב לו, שמעה, ביחד עם כולם, "מי אחראי לכל הבלגן הזה?!"

בכניסה למגרש עמדו כלל סגל המורים, כשבראשם פרופסור מקגונגל. גם אם תמיד הייתה חמורת סבר, היה זה כלום לעומת עכשיו. היא כל כך כעסה למעשה, ששקלה להעניש את כולם. "מי האחראי?" צעקה שוב, רותחת.

סקורפיו נשם עמוקות וצעד צעד אחד קדימה. "אני, פרופסור," השיב.

עכשיו כעסה הפרופסור כפליים. "על 'המופע' שהכנתם, כולכם נענשים," אמרה בקולה החמור. "מכל בית יורדות 100 נקודות! מה חשבתם לעצמכם?!" המשיכה, כועסת. התלמידים פערו את פיותיהם בתדהמה. "ואתה, סקורפיו, מקבל לצחצח את חדר הגביעים – ללא קסם – מחר בשמונה בערב. לי ולך יש שיחה ארוכה מאוד, אתה יכול להיות בטוח, במשרד!" נזפה בו. "כולכם, מייד, להתפזר! תחזירו את המגרש הזה לצורתו המקורית!"

היא הסתובבה בחדות והלכה אל עבר הטירה, בעוד יתר המורים דואגים שהמגרש יחזור לקדמותו. סקורפיו, בעודו עובר על יד לילי בדרכו למשרדה של הפרופסור, קרץ לה ואמר בשובבות, "אנחנו עוד נדבר."

_________

שריריו של סקורפיו כבר כאבו מרוב מאמץ, וזה היה לאחר שצחצח רק אחד עשר גביעים. נשארו לו עוד לפחות עשרה, אם לא יותר. הוא טבל שוב את הספוג בדלי המים והסבון וחזר לשפשף גביע זהוב על כיתוב "גריפינדור – 1978" אור צר העיר אותו מהרהוריו, אבל הוא לא טרח לבדוק מה מקורו. לחדר הגביעים צעדה דמות קטנה בזהירות ובשקט, מכוסת גלימה. היא ניצבה מאחוריו, מטילה עליו צל. "צריך עזרה?" שמע. הוא זיהה את הקול – הוא היה מתוק ומוכר כל כך וחיוך עקום עלה על פניו. הוא הסתובב, הספוג בידו.

"מה את עושה כאן?"

לילי חייכה והורידה את הגלימה. "עוזרת לך," ענתה בפשטות. "עכשיו זוז ותביא לי את הספוג." הוא חייך והושיט לה את אחד הספוגים, בעוד היא מפשילה את שרווליה ולוקחת בזהירות מאחד המדפים גביע גדול במיוחד.

הם צחצחו את הגביעים במרץ, שותקים. לבסוף הפר סקורפיו את הדממה. "את סולחת לי?"

"אתה לא חושב שהגזמת קצת?"

"לא ענית על השאלה שלי," אמר לה בתוכחה.

היא חייכה חיוך מתגרה. "ואתה לא ענית על שלי."

"לא, אני לא חושב ככה," אמר לה ברצינות.

היא חייכה. "ואתה באמת חושב שאני יכולה לא לסלוח לך אחרי דבר כזה?" היא צחקה. "אתה ארגנת לכבודי מופע שלם!"

הוא קרץ לעברה בשובבות ושפשף את גביעו בחוזקה, מנסה להסיר כתם סורר. "שלא תתרגלי לזה," גיחך.

היא נתנה לו דחיפה קטנה. "אל תדאג."

הוא הסתכל עליה במבט משועשע והמשיך לצחצח את גביעו. כשסיים, בעוד הם שותקים, הוריד אחד נוסף מהמדפים. "איך באמת עשית את זה?" שאלה לאחר מספר דקות.

"זה סוד מקצועי, אני לא יכול לספר לך," ענה. היא הסתכלה עליו במבט מתחנן. "קיבלתי עזרה," אמר לבסוף. היא הנהנה בהבנה.

"אתה יכול להיות נחמד מאוד כשאתה רוצה," פלטה פתאום, מתחרטת על דבריה ברגע שאמרה אותם.

סקורפיו צחק. זו הייתה הפעם הראשונה בה דיברו ללא ריבים, צעקות או סטירות. אומנם זו לא הייתה שיחת נפש, אבל גם זה היה משהו. "איך אפשר לחשוב אחרת?"

היא גלגלה את עיניה והמשיכה לנקות, בעודה טובלת מידי פעם בפעם את ספוגה בדלי המים, סוחטת אותו מעט וחוזרת לצחצח במרץ גביע כזה  או אחר. רעיון שובב עלה בראשו של סקורפיו והוא לא נדרש למחשבה רבה כדי לבצע אותו. הוא התיז על לילי מעט מדלי המים והסבון, בעוד היא פוערת את פיה בתדהמה. "אתה לא באמת עשית את זה," הזהירה אותו.

הוא שלח לעברה מבט מתגרה. ללא מחשבה לילי סחטה את ספוגה מעל ראשו, כך שהמים והסבון מטפטפים על פניו. הוא צחק ומחה אותם משרוולו. "זו הכרזת מלחמה, פוטר."

"אתה יכול להיות בטוח!" הם החלו להתיז אחד על השני מים וסבון, משפריצים לכל עבר. בגדיהם ושיערם נטפו במהירות ממים וסבון, אבל לא נראה שהיה להם אכפת. לילי לא זכרה מתי הרשתה לעצמה כל כך או מתי נהנתה כל כך. היא ידעה שהיא תצטער על זה אחר כך וסביר להניח שגם תנזוף בעצמה מאוחר יותר, אבל באותו הרגע לא היה לה אכפת. גם אם זה היה עם סקורפיו תיאודור מאלפוי, מי שהתברר כאחר ממה שחשבה. לבסוף, נראה חדר הגביעים כמו אחרי קרב – דבר שאילץ אותם להפסיק. הם הסתכלו על בגדיהם ושיערם הנוטף, ואז כמעט בתיאום מושלם צחקו צחוק משוחרר. "אתה כל כך מת!" קראה לעברו.

"מת ממך," מלמל. היא מרפקה אותו.

"אנחנו חייבים להמשיך לנקות ולהספיק לנקות לפני שפרופסור מקגונגל תבוא," אמרה לאחר שנרגעה.

הוא הנהן בכובד ראש. "כן, המפקדת," הצדיע. מבלי להוסיף הוא המשיך מאיפה שהפסיק, מתעלם מכך שמכנסיו נטבלות קליל במים שעל הרצפה. לילי ידעה שאסור לה להתנהג כך לידו, כל כך משוחררת ושמחה, כי כל החומות שבנתה יקרסו באותה מהירות בה נבנו. אבל היה לה מאוד קשה לא להיות כזו על ידו באותו רגע והיא כלל לא הייתה בטוחה שהיא בכלל רוצה בזה.

הם המשיכו לנקות, מתגרים אחד בשני מידי פעם, לא מודעים לפרופסור מקגונגל שעוברת שם. למראה לילי וסקורפיו המבודחים והחדר הרטוב כמעט שהתפלצה, אבל אז כפתה על עצמה להירגע. היא הסתכלה עליהם – שני המדריכים הראשיים – כשמחשבה אחת חולפת בראשה. היא תחזור לכאן עוד שעה בתקווה שלילי תיעלם והחדר יהיה נקי ומסודר להפליא. בינתיים, תחזור לעיסוקיה המשעממים ותחכה עד למועד שקבעה לעצמה. היא העיפה בהם מבט אחרון, עדיין תוהה אם כדאי לה לנזוף בלילי על כך שבאה אליו. היא נאנחה ומלמלה לעצמה, "הייתי צריכה לנחש."       

*השיר "soory" של "Daughtry"

מצטערת על הפרק המזעזע..

הפרק הקודם		הפרק הבא