ילדות מדממת

 דם.

זה היה הדבר הראשון שראיתי, זה היה הדבר האחרון שראיתי, זה היה כל דבר שראיתי, רסיסים מהצלחות השבורות על עורי, טיפת הדם מעל ראשי, הדם שלא הפסיק לצאת, שפתיו של אבי מוכתמות בדם, כל החדר מלא בדם, בדמי.

העיינים שלי נעשו כבדות כמו עופרת, נאבקתי בהם, מי יודע עם יפתחו שוב עם אסגור אותן. דם, דם, דם, חמים על כל גופי, כל מה שהצלחתי לראות ,דם, כל דבר שהרגשתי, דם, כל דבר שידעתי, דם .

הרגשתי את הכוחות שלי מתנדפים ואת קולות הגסיסה האחרונים יוצאים מפי, נפלתי על הרצפה. אנחה אחרונה יצאה מפי ועיניי נעצמו

גם אחרי שהחושך הגיע, הכאב לא הפסיק, לא נחלש ורק התחזק

הרגשתי כאילו מישהו מקרב אותי לשמש, מבעיר אותי באש, צולה אותי על הגריל, מטביע אותי במים ודורס אותי במשאית, כל זה ביחד כפול מאה. הכאב היה קשה מידי, כואב מידי, חזק מידי, כל רגע נראה כמו שעה, הזמן פשוט האט את מהלכו והשאיר אותי מתענה בכאב עצום.

ניסיתי להזיז את הפה, לצרוח, לקלל ולבכות, כלום לא הלך לי. כל מה שנשאר לי זה לשתוק, לספור בראש שלי את הזמן, 1,2,3,4,10,20,50,דקה, הזמן עבר לאט מידי.

ואז באחד הרגעים השינוי היחיד היה שלכאב הפיזי נוסף כאב נפשי, תמונות החלו לרוץ לנגד עיניי, קשות וכואבות, תמונות של הקטעים הכי נוראיים בילדות שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא