יצור אופל

אני פוסע כבר שעות ביער החשוך. העלים שתחת לרגלי אינם משמיעים שום קול. אצלינו הזאבים, אין כזה דבר לדרוך על זרד או משהו כזה. אנחנו אומנו לשרוד. בעקרון הסיפור הוא כזה. פעם, הערפדים היו שולטים. הייתה להם שפחה שחטאה בעת העבודה. בכדי להשפיל ולהעניש אותה, הם החריכו אותה להזדווג עם זאב. התוצאה הייתה הרסנית. הוא היה זאב-האדם הראשון. הערפדים השתעשעו מהרעיון, והמשיכו להעניש ככה עובדים פושעים. בנו הבכור של האד-זאב הראשון,{שם הבן היה לוסיאן שעליו אני קרואי,} החליט למרוד בערפדים. יחד עם אחיו הקטנים, הוא רצח את מנהיד הערפדים, והבריח את שאר חברי להקת הזאבים. קראו אותו לוסיאן הגואל. בעוד אני מהרהר בדברים אלה, אני מגיע אל קרחת יער מוקפת באבנים. אני בתיישב על ברכיי ומתרכז. הפעם אני אהפוך לזאב טהור. אני עוצם את עייני. לאט-לאט אני הופך לזאב גדול ושחור. אני שומע רחש. אני מחייך בליבי ופוקח עיינים. מולי עומד הזאב הגדול- לוק. הזאב החום-כהה שמולי פותח את פיו,
"ברוןך-שובך קוסם קטן."

שניינו חושפים ניבים ומיללים אל תוך הלילה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני לבוש די טוב אני מניח. גבהתי הקיץ. יש לי מכנסיים בהירים וחולצת וי שחורה וקצרה. אני נכנס אל חצר ענקית שבאמצעה בית מט לנפול שבטוח עומד בקסם. אני קולט בזווית העין שלט קטן שכתוב עליו, המחילה. אני רואה כבר קבוצה גדולה של ילדים מהשכבה וגם כמה משכבות גדולות יותר. אני רואה את אנג'לינה רצה אלי. היא קפצה עלי בחיבוק. היא התרחקה וסרקה אותי מכף רגל ועד ראש.
"גדלת קטנצ'יק," אני מחייך אליה.
"בוא, אני רוצה שתכיר את המשפחה שלי. היא לבושה בשמלת ערב שחורה. נהדר. אני כנראה אטרוף אותה הלילה. היא מחזיקה לי ביד ומובילה אותי בין אנשים וילדים.
"אתה יודע, זו לא מסיבה רק לחברים. זו גם מסיבה לכבוד כמה חברים של סבא שלי... אתה יודע. הו! סבתוש!" האי מובילה אותי לאישה עם שיער ארוך וכסוף שעדיין יש בו כמה פסים ג'ינג'יים.
"הי, סבתא! תכירי, זהו לוסיאן. לוסיאן מון." האישה מחייכת אלי. היא מביטה לי בעיינים ואני מרגיש נסרק כמו בקרני רנטגן.
"לוסיאן. כן. בחירה טובה אנג'ל," אנג'לינה מסמיקה. סבתא שלה מלטפת את שערה ומצחקת. היא דוחפת אותנו שנמשיך בטיול.
אנג'לינה מובילה אותי לסבא שלה. הסבא המפורם שלה, הארי פוטר.
"שלום נערי," הארי פוטר לוחץ את ידי ופורע את השיער השחור שלי.
"אתה תיזהר עם הקטנה שלי, או שעוד תשמע ממני-"
"אל תדאג, אדוני." האו מחייך אלי. ומתחיל לספר לי עד כמה שהוא מתגעגע לילדות. השיחה שלנו מתגלגת לקווידיץ'.
"כן, אני משחק. ברור. שבקבוצה. חובט כן."

"חובט, מה. טוב כדאי לך לפגוש את ג'ורג' הזקו."
"מישהו קרא לג'ורג' הזקן?" זקןגוץ מתקדם לעברינו.
אנחנו מדברים עוד ועוד. עד שאני מאתר את בראד. הוא ניגש אלי מהר. 
"תקשיב ,"הוא אומר לי.,"הם באים."

הדם קופא בעורקי. פתאום כל המוזיקה מפסיקה. כל העיינים מופנות אלי ועל בראד. אניחנו באמצע מעגל. מכל צד של החצר מגיעים קבוצות לבושות בשחורים.
שניהם עצבניות מאוד.

וחזקות מאוד.

באסה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא