העתיד הלא ורוד

צפיתי בהם כול הזמן, מההתחלה ועד הסוף המר. זה התחיל בפעם הראשונה שהעזתי לגלות לאיפה מיי נעלמת, התגנבתי אחריה בשקט עד לחנות, שם אישה בשנות השלושים לחייה, שכנראה לא הייתה לה בת, אחרת היא לא הייתה עובדת, לוחשת לה דבר מה באוזנה ואז שולחת אותה לעמוד בקופה.

בתחילה זה לא הפתיע אותי כמעט, בסך הכול ידעתי שמיי מרוויחה כסף איכשהו ובכך מחזירה לקופה את הכסף שאני לוקחת מהקופה כדי לקנות ספרים.

אך זה לא נגמר בכך, כעבור דקות ספורות הופיע נער כבן 16 ומבקש אורז. מיי הישירה אליו את מבטה ואמרה לו בקול צייצני מעט שיתלווה אליה לחדר האחורי.

התגנבתי מאחורי הוילון אל החדר האחורי והסתתרתי מאחורי ערימה של ארגזים. הצצתי במיי ובנער מבעד לחריצי האחיזה שבארגז השני, בדיוק בזמן לראות את הנער מצמיד את שפתיו לשפתיה של מיי והיא בתשובה מחבקת את צווארו, כעבור רגע הם מתנתקים אחד מהשני ואני רואה שמיי מעט מסמיקה, "דני", היא לוחשת, הנחתי שזה שמו. "אנחנו חייבים ללכת", הוא אמר והם חזרו לחלק החיצוני של החנות.

בהזדמנות הראשונה שהייתה לי חמקתי מהחנות וחזרתי הביתה, מחכה שמיי תחזור ואני אוכל לחייך אליה והיא לא תדע למה, אך כשמיי חזרה עיניה היו מוכתמות בדמעות וכול רצון שהיה לי לחייך נעלם כאילו הדמעות שתפו אותו כליל.

***

בערב מיי נתנה לי לאכול מרק עוף חם, היא ספגה את הזיעה מראשי בעזרת מגבת לחה ואמרה לי לא לדאוג ושהיום עבר בסדר גמור.

אבל אני יודע שלא, הקול שלה חנוק, ידיה רועדות ואני רואה כי דמעות עומדות בעיניה.

"מה קרה, מיי?" שאלתי אותה והיא הנידה בראשה. "ההורים אירסו אותי". תמיד קראנו להם ככה "ההורים", לא אמא ואבא, בטח שלא שאר כינויי חיבה מפתיעים, כאילו כדי להוכיח שהם לא יותר מהבוסים שלנו.

"למי?" שאלתי אותה בעקבות השאלה, היא לא הצליחה להוציא את המילים מפיה ורק נשכבה לידי על המיטה, רצתי למחות ולהגיד לה שהיא תדבק ממני אבל במקום זה רק נתתי לה להתייפח לתוך השמיכה.

"נמאס לי מהחיים האלה", לחשתי ונרדמתי בחזרה.

הפרק הקודם