תקועים באחוזה עם סטיבי

A/N: אין לי מה לומר חוץ מ- You lucky bastards! שני פרקים ביום אחד? באמתתתתתת?! זה פיצוי על כל הפרקים המאוחרים, יאפ.

אני מבקשת שתקראו את החלק הבא, זה יכול להסביר כמה דברים, כמה דברים שהייתי צריכה לרשום בהתחלה, אולי... אני קצת מפגרת, כי לא המשכתי באמת מחלק 17, רומאנו וספרד בלולאת הזמן האחרונה, זה בטוח. הם חזרו משם. איך? אין לי מושג. אני עשיתי הרבה שטויות כי עבר הרבה זמן מאז שצפיתי בהטאוני בתחילת הפאנפיק, אז שכחתי הרבה דברים *LAME ME*. אבל, הוראיי, ראיתי היום כמה מהחלקים האחרונים של הטאוני, זכרוני רוענן והכול טוב ויפה. החלטתי בסוף להמשיך עם קו העלילה הרגיל, כי הוא גמור כבר, ולא להשתמש בשאר האחוזה, כי לא בא לי.

גם עכשיו פרק ארוך, ממזרים. אני מאוד עייפה וזה, אבל אני מקווה שהוא יצא טוב~ תיהנו!!!

רומאנו פקח את עיניו לאט לאט. דה ז'וו קל עבר בו כשחש כאב נורא. מעט דאגה הציפה את לבו כשנזכר בקשר שלו עם ונציאנו. כשונציאנו חש כאב, גם הוא היה מסוגל לחוש בכאב. הוא שכח מזה לגמרי, רק כעת נזכר בכך. ונציאנו סובל שם, בגללו... בגלל הממזר, יותר נכון! הוא יהרוג את הממזר הזה... לעזאזל...

"לובי!".

הממזר נער אותו עכשיו.

"תעזוב אותי, כואב לי!" המילים שלו היו מלאות בעוקץ, ורק אז הוא טרח להביט על ספרד. הוא לא היה צריך לומר את זה, לא ככה לפחות. עיניו של ספרד היו אדומות ומלאות בדמעות שנזלו על לחיו. הוא... הוא דאג.

"לובי... תודה לאל... אתה בסדר..." ספרד הרכין את ראשו, ובמהירות מחה את הדמעות. העיניים שלו היו אדומות, עדיין. "ידעתי... ידעתי שלא היינו צריכים ללכת עם צרפת, לעזאזל, אבל הוא נראה כל כך מבוהל. הוא נראה כאילו הוא מצא מישהו, לא חשבתי לרגע, אני יודע, אני... מצטער...".

"צ'י-צ'יגי, ממזר" רומאנו היה חסר מילים. הוא לא ידע איך להגיב. ספרד נראה נרעש. הוא בחיים לא התנהג כך. "ת-תרגע, זה בסדר, אני, אני בסדר עכשיו". גם אם זה היה שקר, ספרד היה שבור, הוא לא תפקד טוב. רומאנו צריך לדאוג לשניהם עכשיו כשספרד במצב הזה, לא משנה אם הוא פצוע.

"אתה לא בסדר!" הקול של ספרד התגבר והפנים שלו זעמו. "אתה לא בסדר והכול באשמתי!".

"צ'ה, ממזר, אתה ממעיט בערכי עד כדי כך?" ספרד השתתק והטה את ראשו. "ק-קה...? לובי?". רומאנו חייך קלות. "אוי, ממזר, לא אמרתי לך כבר קודם? אני יכול להתמודד עם זה לבד. התמודדתי עם דברים הרבה יותר גרועים, לא?".

"לא גרועים כמו המפלצת הז—".

"אידיוטה, תקשיב לי, ותקשיב לי טוב!" רומאנו עבר לחצי ישיבה, זה כאב, לעזאזל, זה כאב מאוד, אבל הוא לא הרשה לעצמו להראות כל סימן של כאב. ההבעה שלו לא רמזה דבר על כך. "אני בסדר. אני יכול להתמודד עם הכול. אתה אולי הבוס, אבל אני הבוס של המאפיה, אל תשכח את זה!".

המילים שלו היו מפוזרות, משפטים שלא קשורים אחד לשני, אבל זה עבד. פניו של ספרד הוארו והוא חייך חיוך אמיתי לעבר לובי.

"כמעט שכחתי..." העיניים שלו רחפו והוא הביט לצדו הימני של רומאנו. "כמעט שכחתי... תודה, לובי".

"ברור, ממזר".

לכמה רגעים, השתררה שתיקה. רומאנו הרשה לעצמו ליפול בחזרה על הכרית, אך לא לישון. הוא הזיז את ראשו והביט אל עיניו של הממזר המאושר.

"לובי?".

"ממ, מה?".

"זוכר את תקופת קטיף העגבניות?".

"איזו מהן?".

"האהא, לא אחת ספציפית, רק את התקופה!".

"צ'ה, ממזר, אני לא סנילי. מה הקשר עכשיו?".

"ובכן, אין קשר, סתם חשבתי על זה עכשיו, איך כשהלכנו לקטוף עגבניות היית כל כך מאושר. אתה זוכר? היית קוטף שלוש ואוכל אחת עד שלא היית יכול לאכול יותר, ואז היית נופל על האדמה ולא עושה כלום!".

"ארר, כן, אני זוכר" רומאנו גלגל את עיניו. הוא לא באמת אכל כל כך עגבניות, הוא רק טרח לעשות את זה כשהממזר הסתכל, כדי לעצבן אותו.

"זה היה כל כך מצחיק! למרות שלא עזרת לי עם שאר העגבניות!".

"צ'ה, אי-אידיוטה! אתה תמיד אמרת שאתה לא צריך עזרה, שאתה ה'בוס'!" רומאנו השיב לו וכעת חש צורך להתיישב.

ספרד צחק. "באמת לא הייתי צריך עזרה, זה רק היה נחמד ש... שהיית שם...".

"אתה נהיה סנטימנטלי, ממזר?".

"כנראה, אני פשוט..." ספרד עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה. "אני פשוט דואג... אני רוצה שתצא מפה. בחיים. אני מוכן לעשות הכול כדי שזה יקרה... אפילו אם זה אומר...".

"אפילו אם זה מה, ממזר?". התשובה לא הגיעה. "ממזר, אתה מפחיד אותי, תענה לי עכשיו!".

"אפילו אם זה אומר למות" ההבעה של רומאנו הייתה מופתעת לרגע, אך השתנתה במהירות לזעף. "אידיוטה".

ספרד גירד את קצה ראשו וצחק צחוק מריר. "לובי, אני צריך לפצות אותך, על כל מה שעשיתי לאחרונה, התנהגתי בטיפשות וסיכנתי אותך".

"טצ', אידיוטה!" רומאנו חבט בראשו של ספרד עם היד שכאבה פחות. "בחיים אל תאמר דברים כאלו! אנחנו נצא מפה ביחד, אתה מבין? ביחד! תוכל לפצות אותי אחר כך!".

"לפצות אותך אחר כך?".

"סי! אני כבר חושב על כמה אפשרויות. והן כוללות הרבה עגבניות".

"רומאנו," ספרד חזר לחיוך. "השתנית, אתה יודע?".

"אם אתה אומר, ממזר".

"אז נתפצל עכשיו, דא?" רוסיה חייך חיוך מעושה אל גרמניה. "זה באמת יהיה בסדר?".

"יא, אני לא חושב שיהיו בעיות," גרמניה היה חייב לבלוע את הרוק. "לפחות כך אני מרגיש".

"אה, חרשו! אני אראה אותך בחדר הבטוח!" רוסיה נופף לו לשלום, מאושר, והתחיל ללכת במורד המדרגות. גרמניה בחר להישאר בקומה השנייה. הוא צריך לחפש את פרוסיה. עבר זמן רב מאז שמישהו ראה אותו, הוא היה עם אנגליה ויפן לפני שהם התפצלו, אבל אין זכר. הוא כבר התחיל לדאוג שמשהו קרה לאחיו.

הוא הלך באטיות, נעצר מול שביל דם שהוביל לדלת. הדם נראה טרי למדי, לעזאזל. יפן הזכיר משהו על דם שהוא ורוסיה ראו קצת לפני שהם מצאו את קנדה. הוא קלל בשקט לעצמו, וניסה לפתוח את הדלת.

נעול.

לעזאזל.

הוא העדיף לשכוח מזה והמשיך בדרכו. קולות דיבור חלושים מאחד החדרים התגברו ככל שהמשיך ללכת. הוא לא זיהה אותם, אבל המפלצת לא מדברת. זה רק אומר שהוא מצא עוד מישהו, זה טוב.

"סין, סין, שש" אנגליה ליטף אותו. "אתה צריך להירגע עכשיו. אנחנו בחדר הבטוח, עם כולם, עם... עם יפן...".

סין לא ענה, רק אחז בקצה ג'קטו של אנגליה בחוזקה.

"אתה לא רוצה לדבר עם יפן?" אנגליה שאל, והרים את ראשו. יפן ישב ליד איטליה המעולף, אך מדי פעם העיף מבט דואג לכיוון סין. הוא היה יכול להרגיש את זה. הוא היה חייב להסתכל למה שהוא חשב שהיה הכיוון שבו יפן היה ולקטול אותו במבט זועף.

"ל-לא, אני לא מסוגל לדבר אתו עכשיו, אנגליה, בבקשה..." סין אמר לבסוף וקרס לגמרי על אנגליה. "אני עייף".

"אני מבין, אתה יכול לנוח בינתיים" אלו היו המילים האחרונות שאנגליה אמר לסין לפני שהרגיש את הנשימות העמוקות של סין, שהצביעו על כך שנרדם. הוא הקיף את סין בידיו וכמעט נראה כאילו הגן עליו. הוא היה חייב לעשות את זה בינתיים, למרות שהרגיש את אמריקה יושב ליד קנדה. ההילה של קנדה בהחלט הייתה מדאיגה. הוא רצה לבדוק את שלומו, אך היה צריך לנחם את סין, שמשום מה החליט שאנגליה יהיה האדם המתאים להתייפח עליו. לפחות ההילה של קנדה התחזקה מרגע לרגע, מוכיחה כי הפצעים לא כל כך גרועים.

"זה לא כל כך גרוע" הוא אמר לעצמו וחזר לספור את השניות שעברו.

"כמה זמן אתם פה?" גרמניה שאל והביט אל ספרד ורומאנו שניצבו בחדר. זה לא פרוסיה, אבל זו בהחלט הקלה. ספרד נראה בסדר, אבל רומאנו, לעומתו, נראה רע. הוא היה חיוור מתמיד וגופו היה מלא פצעים וחתכים. מצבו הזכיר לו את המצב של קנדה, וכמעט הצטער שלא היה לו עוד ג'קט בשביל רומאנו.

"לא הרבה זמן," רומאנו היה זה שענה.

"אני מבין שנתקלת במפלצת?" הוא נאנח והעביר את מבטו מרומאנו לספרד.

"כן, נתקלתי בו, ממזר תפוחי אדמה, וניצחתי אותו לבד!" רומאנו ניפח את חזהו, גם אם זה כאב, הוא לא היה יכול לוותר על הגאווה שלו.

"אבל הוא נפצע קשה, מצאתי אותו אחר כך במצב הזה, ולקחתי אותו לחדר," ספרד הוסיף וגרם לרומאנו לשרבב את שפתיו. "ואז... הלכנו עם צרפת לחדר ההוא, והמצב של רומאנו נהיה גרוע יותר".

ספרד הרכין את ראשו.

"אוי, ממזר, אם כבר מדברים על זה, איפה צרפת, באמת?" רומאנו הטה את ראשו והביט על החדר. הוא לא ראה שום זכר לצרפת.

"אהה... מאלדיטו, שכחתי ממנו לגמרי! אחרי שהגענו לחדר ההוא וראיתי אותך אני קצת... אה... התעצבנתי עליו..." ספרד הודה.

"רגע, אני מבולבל לגמרי, מה קרה בדיוק?" גרמניה גער בהם. "תסבירו לי מה הלך, בבקשה, בסדר הגיוני".

"אר, אני נלחמתי נגד המפלצת ואז התעלפתי. מצאתי את עצמי עם האידיוטה ועם צרפת. צרפת אמר משהו על מישהו בחדר, והם...אה..." רומאנו ניסה למצוא מילה שלא תגרום לספרד להיראות כל כך אומלל. "לקחו אותי אתם לשם, כי הם לא היו יכולים להשאיר אותי פה" לעזאזל, הוא מקווה שספרד לא מרגיש שום רגשות אשם! לבחור מילים זה כל כך קשה! "אבל לא הרגשתי כל כך טוב, והתעלפתי שוב. והנה, אני פה, בחדר הזה..." הוא סיים בסיפור מנקודת המבט שלו. גרמניה הביט אל ספרד וחיכה שהוא יתחיל לדבר.

"אה, ובכן," ספרד נשך את שפתו. "כמו שאמרתי, מצאתי את לובי אחר הקרב שלו עם המפלצת. הוא היה במצב נורא, אז לקחתי אותו לחדר. אחר כך צרפת התפרץ לחדר, הוא סרק את המקום מקודם, הוא אמר משהו על..." ספרד אימץ את מוחו, מנסה להיזכר במילים. "לחפש את קנדה, כן, קנדה, לפני שהוא הלך לחפש אותו. כשהוא חזר הוא היה מאוד... מבוהל. הוא אמר משהו על כך שהוא שמע 'אותו' בחדר וגרר אותנו לשם". גרמניה קטע אותו. " 'אותו'? הכוונה לקנדה?". ספרד משך את כתפיו. "אני... אולי, אין לי שמץ... בכל מקרה, פרצתי את הדלת עם הגרזן, אבל לא היה שם אף אחד. רק הרבה דם ו...".

ספרד לקח נשימה עמוקה, מנסה להירגע. "חזרתי לראות את רומאנו מעולף שוב על הרצפה" הסיוט הכי גרוע, מיארדה. "אני דאגתי ו... וכעסתי. לקחתי את לובי לפה, והשארתי את צרפת שם".

"השארת את צרפת שם?" גרמניה חזר על מילותיו.

"ס-סי, אני... אני מצטער! לא ידעתי מה אני עושה!" ספרד טמן את פניו בידיו והשמיע קולות חלושים של בכי. גרמניה הביט אל רומאנו, שהניד לעברו.

"זה בסדר, ספרד" גרמניה טפח על גבו בניסיון להרגיעו. הוא לא היה טוב בלנחם אנשים, בהחלט. "אולי כדאי שנלך לחדר הבטוח עכשיו?".

"ללכת לחדר הבטוח?" ספרד הרים את ראשו, כמה דמעות עדיין נותרו על לחיו והוא אפילו לא טרח למחות אותן הפעם. "אבל... רומאנו, הוא פצוע עכשיו...".

"אני יכול לשאת אותו, אם זה מה שמדאיג אותך" גרמניה הציע.

"אה, אבל אני יכול לעשות את זה, אתה לא חייב..." ספרד ענה.

"צ'יגי, ממזר, אתה לא ממש במצב של לסחוב אנשים, תן לו לעשות את זה וזהו" רומאנו הכריע, ושניהם הביטו אליו במבט מופתע.

"אתה... מסכים?" גרמניה שאל ועיניו התרחבו.

"ארג, אל תשאל" רומאנו הזעיף את פניו והפנה את מבטו למקום אחר. "עברתי הרבה, לעזאזל, זה מביך".

גרמניה הנהן, חסר מילים וסימן לספרד להתקדם לכיוון הדלת. ספרד קם, אומנם, אך עמד ליד הדלת וחיכה להם.

המשימה הבאה הייתה להרים את רומאנו מבלי לגרום לו לכאב. התלונות של רומאנו בכל דקה לא עזרו לו, למרות שהייתה לו הרגשה שרומאנו התלונן יותר מכפי שבאמת היה צריך.

הם התחילו ללכת לכיוון החדר. ספרד מוביל וגרמניה מאחוריו, נושא את רומאנו (הכבד) על ידיו. רומאנו נזף כמה פעמים בגרמניה, אומר לו להחזיק אותו טוב יותר.

"צ'ה, ממזר תפוחי אדמה! תיזהר!" גרמניה רק נאנח שוב. "אני נזהר, רומאנו... אני נזהר...".

"אה, בכל מקרה... מה עם ונציאנו...?" הקול של רומאנו היה שקט מאוד לפתע, מילותיו בקושי התגלגלו מלשונו. "אתה... אתה היית אתו, נכון? הוא בסדר?".

רומאנו נאחז בגופייה של גרמניה ומשך אותה. ידיו רעדו.

"כן, הייתי אתו. המצב שלו לא היה..." גרמניה שקל את המילים בזהירות. "לא היה טוב כל כך, אבל הוא השתפר. יפן יושב אתו עכשיו, הוא יטפל בו טוב".

"אהה, תודה לאל!" רומאנו זרק את ראשו לאחור. "לפחות זה...".

"כן. אני תוהה אם רוסיה בסדר".

"רוסיה? צ'ה, רוסיה... אתה דואג לרוסיה? באמת?" רומאנו צחק מעט.

"הוא גם מחפש אחרי השאר, התפצלנו לא מזמן." גרמניה אמר. "החלטתי לעזור לו בחיפושים במקום יפן כדי למצוא את פרוסיה, אבל מצאתי אתכם בינתיים. אני מקווה שהוא לפחות מצא אותו... אולי הם כבר שם...".

"פרוסיה..." רומאנו אמר והמבט שלו היה מרוחק.

"כן, פרוסיה. ראית אותו במקרה?" תקווה קלושה עלתה בגרונו של גרמניה. הוא הביט על רומאנו, עיניו נהיות עצובות מרגע לרגע, ולבו של גרמניה שקע איתן. משהו קרה לפרוסיה?

"לא. לא ראיתי אותו, הייתי עם ספרד לאחרונה, ועם המפלצת לפני כן, זוכר?" רומאנו אמר בקרירות ועצם את עיניו. הוא לא היה מסוגל לפקוח את עיניו, יודע שאם יפקח אותן הוא יתחיל לבכות על פרוסיה. זה לא הזמן לספר לו. קצוות השיער של פרוסיה עדיין בכיסו. הוא לא יכול לומר עדיין, הוא חלש מדי עכשיו.

"אני מניח שאתה... צודק" הקול של גרמניה היה נוקשה יותר וכמעט בלתי אפשרי לשמיעה.

"אני עייף, ממזר, תמהר!" רומאנו אמר, אך לא העז להביט אליו. במקום זה, הוא בחר לקבור את פניו בחזהו של גרמניה ולתת לדמעה אחת לרדת מעינו.

"סין! סין! תתעורר! סין, בבקשה, הוא כאן!" הוא ניער את סין, אך ללא תועלת. כל המאמצים שלו היו לשווא. הוא ניצב מול המפלצת לגמרי לבדו.לעזאזל, זה לא הזמן לחשוב על זה. הוא צריך לנצח אותה, סין בסכנה!

"אספדה!" ספרד קרא בקול והתקיף את המפלצת עם הגרזן שלו. "קח את זה!".

הוא פספס כמה פעמים, אך הצליח לפגוע קשות במפלצת.

"אה!" ספרד חייך, אך החיוך לא נשאר שם להרבה שם. "מאל-מאלדיטו! נו! אל תתקרב!".

הגרזן שלו כבר לא היה בידו, אלא בידיה של המפלצת. ידיו היו ריקות, לא היה לו כל סיכוי.

הוא עומד למות.

הוא משש בזהירות את כיס מכנסו, המכתב שהכין לרומאנו עוד היה שם. אבל רומאנו לעולם לא יזכה לקרוא אותו. מיארדה, זה היה חסר תועלת. הוא חשב שיצליח להעביר את המכתב לרומאנו, מכתב פרידה, למקרה שימות, אבל כרגע מצבו היה רע. המפלצת תתקיף את סין אחר כך.

שניהם ימותו.

המכתב לעולם לא יגיע ליעדו. רומאנו לא יזכה לשמוע את המילים האלו.

"אני לא ארשה לזה לקרות!" ספרד צעק וקפץ על המפלצת. הוא ידע שזה מעשה התאבדות, אבל זה היה הסיכוי האחרון. הוא שרט את המפלצת חזק ככל האפשר, ולרגע היא נעצרה.

לאחר כמה שניות שהיא לא זזה, היא חזרה להתקיף אותו. ספרד נלחם בה בגבורה, בידיים ריקות אך פרצוף נחוש. הוא כמעט הצליח... כמעט הצליח לפני שהמפלצת תקעה את קצה מוט גרזנו בתוך לבו.

זה כאב, הוא לא היה יכול לצרוח, רק עיניו התרחבו כשהרגיש את העץ חודר אל לבו ויוצא מהקצה השני.

הרגעים האחרונים... הוא לא וויתר. הוא קפץ על המפלצת ותקף אותה. היא מתה. גם הוא.

הוא נפל על גבו ועצם את עיניו.

הפרק הקודם		הפרק הבא