חייבת לדעת

 שלום:) אני מעלה פרקים מהר, פעם הבאה אני אקח את הזמן למרות שזה כבר
כמעט מוכן (הפרק הבא)הפרק הזה בכלל לא משהו אז אני לא אתאכזב מתגובות רעות ...
בקיצור, תהנו , אינג'וי: enjoy

"לילי, אם לא תפסיקי לזוז אני אקשור אותך לכיסא"

"אבל את מושכת לי בשיער"

"בשביל להיות יפה צריך לסבול"

"למה אני לא יכולה לפזר את השיער וזהו?"

"כי זה נשף"

"אז?"

"אז... את צריכה לעשות תסרוקת הולמת"

"שיער פזור הולם מספיק, תפסיקי למשוך לי בשיער"

"לא. אני מעצבת אותו"

"למה את לא עושה את זה לעצמך?"

"כי אני כבר יודעת מה אני עושה לעצמי, תפסיקי לזוז"

לילי וטונקס רבו. לילי ישבה על כיסא עץ וטונקס מעליה, כשלפניהן מראה גדולה מאוד, מעוטרת בפסי זהב וכסף, מראה חלקה בלי כתם או סימן ידיים אחד, מראה שחושפת את האמת הברורה בפני המסתכל, מראה טהורה.

"טונקס עוד כמה זמן?"

"רק רגע, מה את ממהרת?"

"אני רוצה לגמור עם הנשף הזה"

"למה? זה יהיה כיף"

"בינתיים הוא לא כל כך מתחבב עלי"

"כי זה שלב ההתארגנות, אבל חכי לנשף עצמו, תרקדי קצת"

"אני לא רוצה לרקוד"

"מי שואל אותך?"

"איי, טונקס, זה כואב"

"יש לך קשר, איך את הולכת עם השיער הזה בציבור?"

"הוא לא כול כך מבולגן"

"כן, הוא כן, אבל בגלל זה אני כאן"

"כדי למשוך לי בשיער?"

טונקס הגניבה סתירה קטנה, כדרך אגב, לפניה של לילי, ממלמלת "אני מ-ע-צ-ב-ת אותו, אז די כבר"

"אבל עוד כמה זמן?"

"פשוט חכי, אין עוד הרבה"

"את אומרת את זה כבר חצי שעה"

"עכשיו באמת, הנה" היא שחררה את ידיה הדביקות משיערה של לילי ואחזה בבקבוק ספריי 'מכשיער' שתכולתו הכמעט מלאה, התפזרה לכול אורך שיערה של נערה בעלת שיער אדמדם שכעת היה שונה מתמיד.

"טונקס, מה זה?" עצמה את עיניה מהנוזל המרחף ואת אפה מהריח המוזר.

"זה" נשמעה גאה משהו "התכשיר הכי טוב שיוצר אי פעם"

"נזרום עם זה. זהו?" שלחה את ידיה, לבדוק את תוצרת ידיה של טונקס.

"כן. בבקשה אל תגעי ביצירת המופת שלי" פרצופה נזף בלילי ואז השתנה לחיוך למראה ידיה שצנחו במהירות .

"זה בסדר"  הסתכלה לכוון טונקס דרך ההשתקפות במראה.

"בסדר? זה מושלם"

"את מחלקת לעצמך מחמאות?"

"כן, כי את לא נותנת כאלו"

"טי...זה מושלם, מדהים, מקסים...תודה" חיבקה אותה, את טונקס המסמיקה שהמשיכה להגיד לעצמה 'די, תמשיכי'.

"עכשיו, מה איתך?"

"מה איתי?" ענתה לה טונקס

"התסרוקת שלך?"

"כן"

"שבי, תעשי אותה"

"לא צריך, היא כבר פה?"

" פה?"

"לקח לי שבועות לחפש את זה, אבל אתמול מצאתי את זה, את לא תנחשי איפה"

"איפה? רגע, מה?"

"הו...פשוט תקשיבי. אני לא רוצה לשבת שעות ולעשות תסרוקת, כמו שקרה איתך, אז דודה של חברה של חברה של קריסטין היא אחת מבעלות סלוני היופי המצליחים בהוגסמיד, אבל לא יצאנו לשם שוב אז לא יכלנו לקפוץ לבקר"

"בשביל מה? תסרוקת?"

"לא, בשביל הכישוף"

"כישוף-"

"כן, כריסטין אמרה לי שהוא עובד מעולה אם רק יודעים אותו כהלכה, ושיערתי שהוא נמצא באחד הספרים בבית הספר אז חיפשתי בזמן שלא הייתי איתך"

"חיפשת כישוף לתסרוקת?"

"כן, אבל ממילא ידעתי שאת לא תרצי להשתמש בו, אז ישבנו כאן שעתיים"

"שעתיים זה מוגזם אבל בדבר אחד צדקת; טונקס ,אל תשתמשי בקסם כדי לעצב שיער, את לא הדודה הזו, השיער שלך יכול להתפוצץ או משהו"

"אל תדאגי, זה השיער שלי, לא שלך, ואני פשוט הייתי צריכה לקחת את ספר שינוי צורה שלנו, פרק 14, עמוד 83 סעיף ג'- 'שינוי חלקיקים אנושיים והקשור בו', למדתי מה עושים, תרגלתי , אני פשוט צריכה להגיד את המילים, הנה"

טונקס הוציאה את שרביטה ויצרה שני עיגולים בלתי נראים מסביב לקרקפתה,

"אורליוס מונסטיום " מלמלה, בעוד מהשרביט יצאו כוכבים זוהרים וקטנים שכעת עטפו את ראשה.

"טונקס, מה את עושה?" לילי חששה מהכישוף הזה, הוא לא סימל משהו טוב, לא נראה ככה לפחות.

טונקס לא ענתה לה, רק נשארה דוממת בעוד הכוכבים הזוהרים עטפו כעת את כול ראשה.

אחרי עשר שניות בדיוק, כול כוכב בתורו התכווץ, מכוכב הפך לעיגול ושינה את צבעו לאדום בוהק.
כוכב אחר כוכב, נצמדו זה אל זה ויחד יצרו פרח אדום שנטלה על צד ימין של ראשה של טונקס ותפס חלק מהשיער, השאר היה חלק ונאסף לצד שמאל, כול אורכו משתלשל על כתפה, שיער טהור, בלי קשר אחד, מעטר את פרצופה המחייך ומקרין ריח מתקתק וממכר לאוויר.

"וואו, טונקס, זה מדהים"

"יאפ, הכול עניין של שניות"

"אני עדיין חושבת שזה מסוכן"

"תחשבי מה שאת רוצה לחשוב"

"כן, כמה זמן נשאר לנו?"

"בערך עשרים דקות"

"מה? אבל אנחנו כאן משש, אין זמן"

"זאת התסרוקת שלך שלקחה יותר משעה וחצי"

"כן, כי למישהי אכפת אם יש קצת כרבולת או לא"

"מה? אני רוצה אותך מושלמת"

"אני לא חייבת להיות עם השיער הזה"

"את לא חייבת – את מחוייבת"

"הו, בבקשה" 

"את באה לשים שמלות? אני גם צריכה לאפר אותך"

"כן, ואני מאפרת את עצמי"

"מה שאת רוצה, הפסד שלך"

"טוב"

שתיהן יצאו מהשירותים הגדולים שצמודים למסדרון בין המעברים לכוון חדר המועדון של גריפינדור.

"הנה שלך" זרקה לכוונה של לילי את השמלה שקנתה בחנות השמלות לפני פחות משבועיים.

"תתלבשי אחריי טוב?"

"טוב, אני אחכה כאן"
לילי עמדה בין עשרות נערות גריפינדור צורחות ומקפצות, לבושות בשמלות מהודרות. שמלות גבוהות, קצרות, בעלות צווארונים, תחרות וכו', עם תסרוקות מיוחדות ואפילו מעט מוגזמות,
לחלק מהבנות הייתה את אותה הגזמה באיפור, דבר ששידר חלחלה אבל התלהבות וצחוק בקרבה. כולן היו כבר מוכנות לרדת לכוון האולם הגדול, שם בכניסה מחכים הבנים, כל אחד לבת זוגתו ברת המזל.
הם היו מוכנים מזמן,
לא שדרשו המון הכנות ולא שהתרגשו במיוחד, הם רק חיכו לנעוץ את מבטיהם בבנות היפות ביותר.

טונקס יצאה מהחדר, לילי הביטה בה, מלמעלה למטה, התסרוקת, שאותה עשתה לפני שניות אחדות, צללית עדינה אדומה שמלטפת את העפעפיים,
שתי שרשראות פנינים מחוברות אחת לשנייה ומשם סטרפלס המגשר בין שתי כתפיות נפולות לצדדים, שחושפות את כתפיה העדינות והבהירות, משם השמלה יורדת בתנוחה
מחמיאה על הגוף, שמלה קצרה, עם קרע מעוצב אלכסוני שמקצה לשמלה אורך קצר יותר ממה שהוא, שמלה שמתחילה באדום ובהדרגה יורדת לורוד וללבן,
רגליים נקיות וחשופות גם כן, עליהן מונחות זוג נעליים, סנדל מעוטר בפסי אדום עם עקב די גבוה, חתום בפרח שדומה לפרח המונח על שערה, היא עמדה שם, מחויכת יותר מתמיד, ולילי פעורת פה.

"וואו, טונקס, את...וואו" היה נראה שגם עוד כמה בנות הביטו בה בקנאה משהו.

"תודה"

"זאת לא בדיוק השמלה שקנינו...הצבע..."

"כישוף לילי, כישוף שינוי פשוט"

"את קסומה" שתיהן העלו עוד חיוכים מהמראה המיוחד של טונקס.

"עכשיו את, לכי, נו קדימה"

ברגע שאמרה זאת, מספר הבנות בחדר החל לצנוח, עשרות מהבנות כבר ירדו למטה וצלילי מוסיקת פתיחה שהגיעה עד אליהן התחילה להתנגן.

"לכי" התחילה לילי לומר "אל תפספסי כלום בגללי, אני אראה אותך שם" חייכה

"באמת, ליל?"

"כן"

"תודה, אני אפגוש אותך שם"

"אוקיי, תהני עם לופין"

טונקס הפנתה אליה מבט מחייך ואז המשיכה לרדת לכוון האולם, שם הוא לבטח מחכה לה.
כשטונקס נעלמה לגמרי, לילי הורידה את המבט השמח, עלתה לחדר, יודעת שזה הרגע לפני הסוף. היא לבשה את השמלה, נעלה את הנעליים, אפרה את עצמה במהירות, ואז עמדה מול המראה, מסתכלת על הכול, עם ראש מוטה הצידה, לא מחייכת 'זו דרך יפה לסיים את הכול- נשף' חשבה, ואז זה התחיל, הלב שלה, הוא התחיל לפעום בצורה מטורפת, היא נשמה שוב בכבדות.
היא ירדה ארצה, מחבקת את רגליה 'זהו זה, זה מגיע' חשבה 'אני לא רוצה שזה יגיע' הלב עדיין דפק, הוא אף פעם לא הפסיק, היא נעמדה, למרות שהפעם היא באמת יכלה להרגיש
אותו יוצא מהמקום שלו, הביטה על עצמה מבט אחרון, ושינתה את כוונה, ירדה מחדר המועדון של גריפינדור.

מדרגות שעליהן שטיח ארוך ואדום, מדרגות שלא היו קיימות קודם כלל, הפרידו בינה לבין הבנים המחכים למטה 'הוא שם' חשבה 'ממש שם, עוד צעד אחד' .לילי התקדמה צעד, וירדה את המדרגה הראשונה, מבטים רבים הופנו אליה, היא רק מקווה שהיא לא נראית לחוצה כמו שהיא מרגישה. בנים, גם עם בנות וגם עם לאו, הביטו בה, נעצו מבטים, הם הסתכלו עליה, על לילי, מלמעלה למטה, צמה מתוחה והדוקה בצד שמאל של הראש, הולכת אחורנית על העורף ונעצרת באמצע, נאספת לפקעת שממנה גולש השיער כולו על צד ימין, שיער חלק שבתחתיתו הוא מסולסל בבקבוקים חדים ומדויקים , עיני איזמרגד, מעליהם צללית באותו הגוון, ריסים ארוכים ומסודרים כמו חיילים שחורים, שפתון ורדרד וסומק שמבליט לה את עצמות הלחיים. הם הורידו מעט את מבטם, לאט לאט, עדיין בוהים; שמלה לבנה, צמודה, קצרה, שהחמיאה לה יותר אפילו משהחמיאה לה כשמדדה אותה בחנות, דבר שמוזר להגיד, שמלה לבנה עם כתף אחת. כמעט בתחתית שלה, נפרש באלכסון בד דקיק, בצבע איזמרגד גם הוא, הוא גלש מאחוריה, עד הרצפה ומקדימה נחשפו רק רגליה העדינות, שהתכסו בזוג נעלי עקב לבנות שתואמו לבסיס השמלה. לבסוף גם השרשרת עם ספירלת הכסף נתלתה על צווארה, וככה היא עמדה שם, כולם בוהים בה, אבל היא בהתה רק במישהו אחד, בזוג שלה.

הוא הסתכל עליה, מחייך, מסמיק, לובש חליפה אפורה, מקופלת מעט, כנראה מהחום או ממשהו אחר. מכנס אפור גם כן. מתחת עניבה שחורה וחולצה ארוכה לבנה מכופתרת.
אוחז ורד אדום וטרי ויפה בלי קוץ אחד ובלי עלה מיותר או מצהיב. ככה הוא עמד שם. מייקל שילד.
עיניו האפורות הבליטו את החליפה, או הפוך, הוא חייך. לילי ניסתה לחייך גם, אבל מה שיצא זה עיוות .'תירגעי' אמרה לעצמה ונשפה עוד נשיפה, הוא אחז ביד שלה והגיש לה את הורד, היא לקחה אותו, ובלית ברירה גם אחזה ביד שלו ,שרק גרמה לרעד נוסף.

"היי" הוא התחיל בעוד שניהם עוברים את השער הגדול ונכנסים לאולם המלא והרועש, מלא הזוגות.

החדר היה מקושט, פרחים ורודים ולבנים ותכולים נטלו על וילונות כסף ויצרו אווירה של מעין שדה גדול ועשיר. שולחנות הבתים עמדו בצדדים עם מפות שבכול רגע נתון החליפו צבען ועליהם הונחו המון מאכלים ושתייה. במרכז עמדו שני מפלי בירצפת גועשים, עם כוסות הממלאות את עצמן ונזרקות לידו של עובר אורח. בנוסף בקבוקי וויסקי אש, שוקולדים, תפוחים מסוכרים, סוכריות שעוד איש מהם לא ראה בעבר, בשרים וחלביים, והייתה גם פינה, עם שלט 'אוכל מוגלגי' שם המאכל העיקרי היה קרמבו, דמבלדור עמד בפינה הזו כמעט כול הזמן.
המוסיקה התחילה להיות רועשת יותר וקצבית יותר. כול זוג שעמד עד עכשיו בצד נכנס לרחבה הצבעונית והרועדת והחל להניע את עצמו ולא לשים לב לסביבה הצוחקת. ככה כולם, ב'עיוורון' מוחלט, רקדו, הסתובבו, שרו לעצמם. זוג זוג, אחד מול השני, בנים ובנות, רקדו, וזה התחיל להיראות ללילי די כיף וחופשי.

"היי" לילי ענתה מחייכת למראה המלבב.

"את נראית מדהים" אמר

"גם אתה" היא לא שקרה באותו רגע, הוא באמת היה נראה יפה, עם השיער שהפך למסורק ועצמות לחייו החיוורות שבלטו גם בלי סומק.

"הורד ממש יפה, מאיפה הוא?"

"אני לא אגיד לך" צחק "מקצוען לא מגלה את הסודות שלו"

"זה עד כדי כך סודי?" ניסתה להיראות משוחררת וצמודה אליו, כמו שאר הזוגות.

"לא. אני הלכתי למדאם ספראוט" הוא גיחך, והיא הצטרפה.

"הי, אמממ... אני רק הבטחתי לחברה שלי שאני אגיע אז אכפת לך אם נלך אליה?" היא רצתה להיות עם מישהו שיבטיח ביטחון.

"בכלל לא" לילי הובילה אותו בין המון זוגות רוקדים לצלילי המוסיקה והאורות המקובעים ברחבת הריקודים.

"טי" היא צעקה. וטונקס, שכעת רקדה עם לופין בחופשיות, הסתובבה מיד למשמע קולה.
היא גררה את לופין אחריה, הוא לא התנגד ורק בהה בלילי.

"היי, ליל, את נראית מושלם"

"תודה" ענתה. מייקל רק עמד נבוך, מסתכל לכול כוון.

"אמממ...טונקס, לופין, זה מייקל, תכירו" מייקל הפנה את ראשו לכוון שני המכרים החדשים שלילי הציגה בפניו.

"נעים להכיר" אמר לופין ולחץ את ידו , כנראה שגם הוא חש בקור הזה כי שחרר את אחיזתו מיד.

"נעים מאוד" השיב בקול הכי נחמד שיכל לגייס.

"איפה פוטר?" שאלה לילי

"לא בא, הוא חולה" אמר. חיוך עלה על פניו של מייקל כשלופין דווח את זה.

"הו" אמרה לילי "אז לא הייתי יכולה ללכת איתו ממילא, איפה סיריוס?"

"אני משער. וסיריוס שם, עם אמבר" הוא אמר והחל להתנודד מצד לצד, תופס כוס בירצפת שהוגשה לו מרחפת ע"י צרור הקסם שמסביב למפלים האלו. סיריוס רקד ריקוד יחד עם אמבר, הוא לבש טוקסידו שחור ומגוהץ והיא שמלה כחולה שמגיעה עד הרצפה, כשכל שיערה אסוף בצורה מיוחדת עם סיכת כוכב כחול.

המוזיקה התגברה, וכול שנייה הפכה לקצבית ורוטטת יותר ויותר, גם מייקל החל לנוע, אבל נראה היה שהוא עדיין מוטרד ממשהו.
טונקס קרצה לה, ולפי סימן החלה גם לילי לרקוד, נהנתה, שתתה בירצפת, משהו שלא ציפתה לעשות, אבל המוסיקה והאורות והתחושה של ההצטמצמות בין כל כך הרבה אנשים פשוט גרמה לה הנאה.
מייקל הביט בה, והיא בו, רוקדים וצוחקים, מכירים כאילו לנצח, אבל מה שלילי באמת הרגישה היה הפוך מזה, היא ידעה שעוד שעה, אולי פחות, מי סופר, היא תצטרך לסכן את חייה בשביל צמיד מטופש.
היא הפסיקה לרקוד, הכול נראה בעיניה כערפול אחד גדול. היא לא יכלה לעמוד בזה יותר, הוא כאילו המשיך להסתכל עליה ולחייך, אבל היא הורידה את מבטה, ידעה מה עומד מאחורי המבט התמים שלו באמת ומיד הלכה לאחד השולחנות עם מפלי הבירצפת, כוס מיד צנחה לידה, אבל היא הטיחה אותה על הרצפה, איש לא שם לב, רק מייקל סיבב את מבטו והפסיק לרקוד .הראש שלה היה מסוחרר, ושוב זה חדר אליה, המבט שלו, הקול שלו, למרות שהיא ידעה את שמו, היא עדיין התקשתה להאמין שיהיה טוב ושהכול כבר צפוי וידוע.

באותו רגע, היא לא הבינה לאין ידיה שולחות אותה, כאילו יש עשן מסמם וקוטל באוויר, היא פעלה אך לא הייתה מודעת לכך. היא שלחה את ידה למגש עליו מונחות כוסות וויסקי אש עם קרח בצורת להבות, ומיד לגמה אל תוך גרונה את המשקה החריף. הוא צרב את גרונה, אבל זה לא ערפל לה גם את החושים, היא רק נשארה לעמוד, אפילו זה לא חזק מספיק בכדי להרחיק את כול הצרות, וזאת עוד הפעם הראשונה שהיא שתתה אלכוהול שהוא לא בירצפת.
ידו הקרה של מייקל שוב נגעה בכתפה החשופה, הקור שוב צרב אותה, היא הורידה את היד שלו ממנה, והמבט המודאג ניכר על פניו המזויפים שאפילו לשנייה לא האמינה להם.
"הכול בסדר, לילי?"

"כן" היא ענתה, פיכחת למדי, לא הבינה למה הדבר שנקרא 'וויסקי אש' ה-וויסקי אש, החומר הכי חזק, למה הוא לא משפיע.

"אממ...לילי, א...אני הולך..."

יופי, גם המשקה לא עזר לה וגם הגיעה השעה, ממש מושלם. חשבה לעצמה והחמיצה פנים.

"למה?" שאלה מיד, לראות מה יענה לה.

"אני הולך להביא לנו פונץ' משם, טוב?"

"פונץ'...טוב, בוא נלך להביא" הלכה לכוון השולחן בקצה, צמוד לדלת, שם הונחה קערה שקופה עם נוזל אדמדם וצונן וכוסיות לידו.

"לא, זה בסדר" הניח שוב את ידו עליה "אני אלך, את תחכי כאן ואל תזוזי"
מבטו נראה מבטיח, משהו שלא יקרה במציאות.

"טוב, אני אחכה כאן"
מייקל פנה לכוון קערת הפונץ', מסמן ללילי אישורים במבטו  ואף מחייך ואומר ,או מנסה לומר, שהכול בסדר.
המוסיקה התגברה עוד יותר, זוגות נוספים הגיעו והתפרשו על שטח גדול יותר, הפריעו לשדה הראיה של לילי. היא נלחצה, בקשה מעבר, אבל היא התקבעה במקומה, כאילו הם מוצבים שם בכוונה, להפריע לה לראות מה קורה מאחור.
לילי הצליחה להיסדק בין כולם; וכפי שציפתה, הוא לא עמד כלל ליד הקערה, והיא רק הספיקה לראות בצבוץ של חולצתו הלבנה והטוקסידו האפור, יוצאים מן האולם במהירות עם צל של אדם נוסף.
היא מיהרה לצאת החוצה בעקבותיו, אבל מדי פעם הפריעו לה, והיא הייתה רחוקה מהשער, היא דחפה נערים ונערות לצדדים, כאילו חצתה את ים התלמידים הקופצים בפראות, וכמעט שמעדה לפנים כשנגמרה הסערה הזאת.

היא עלתה במדרגות האדומות ,מהן ירדה לפני שעתיים, אך למייקל ולאדם הנוסף שהיה איתו, לא היה סימן ולו אחד.

מגע חם מילא את כתפה, באותה נקודה של הקור, היא הסתובבה, קול ציוץ מופתע כיסה את החלל ואז שבה לחייך למראה ג'יימס, שלבש טוקסידו שחור וג'ינס כחול כהה, עם משקפיו העגולים ושיערו שנשאר פזור, היא אף פעם לא הייתה יותר שמחה לראות אותו.

"ג'יימס" כמעט שצעקה "הבהלת אותי" רטנה אבל חייכה.

"סליחה, לילי...וואו... את... יפה"

"תודה, אבל אין לנו זמן בשביל זה, הוא הלך, לא הספקתי לעקוב אחריו"

"אני כן, חוץ מזה, הוא הולך לחדר הנחיצות, שכחת?"

"יש עוד מישהו איתו, ראית מי זה?"

"לא, הם הלכו מהר, אז כדאי שגם אנחנו"

"אוקי" לילי וג'יימס פתחו בריצה שקטה לעבר חדר הנחיצות, ולהפתעתם הלא מרובה, הוא עמד שם, ומאחוריו מוסתר אדם נוסף, שהחל מגמגם.

"הכול בסדר?"

"ברור שהכול בסדר, היא שם, מחכה לי"

"מ...מה היא תעשה?"

"תחכה, אבל אני לא אגיע"

"א...אתה בטוח שזו היא מ...מי שהוא אמר?"

"ברור שזאת היא, אני ראיתי אותה לפני יומיים, זה ממנו...על בטוח"

לילי וג'יימס הביטו אחד בשני, ושוב החזירו את מבטם לשני הנערים- מייקל; והמגמגם.

"מ...מה הוא אמ...אמר לעשות?"

"להיכנס לכאן" מייקל נגע בקיר

"ביחד. תחשוב על חדר בו יש הכול, חדר איחסון"

"אי...איחסון?"

"כן"

"למה איחסון?"

"פשוט תסתום ותחשוב"

המגמגם הפסיק לדבר, שניהם עצמו עיניים וחשבו, כעבור שניה, הופיעה דלת נחושת שחורה שנפתחה לפניהם. הם צעדו פנימה, אחרי מספר שניות, לילי וג'יימס רצו לבפנים, לפני שהדלת נעלמה שוב ולא נותר דבר מלבד קיר האבנים הקבוע.

********************************
מקנוגל התנשמה בפראות, עומדת, נשענת על מדף נמוך שצמוד לחלון המשקיף לצד השני, בו מתנהל הנשף השכבתי של בני השנה השביעית.

"אלבוס-"

"-אני יודע, מנרווה, אני בטוח שגם את יודעת"

"אני יודעת כלום, שום דבר, מה קורה פה, פרופסור דמבלדור?" שניהם פצחו בשיחה שנתנה תחושת מועקה, אפילו דמבלדור הרגיש את זה ועל כן ישב זקוף ולא נע אפילו מילימטר אחד.

"מה שאת צריכה לדעת, ידוע לך, ומה שלא- לא"

"אולי תפסיק עם החידות האלה? מרלין, מספיק, אני רוצה לדעת מה קורה"

"את תדעי. את החלק החשוב את יודעת"

"אז תגיד לי מה אני יודעת!" רתחה עליו, אבל הוא נשאר שלו כתמיד.

"הירגעי, מנרווה, אגיד לך מיד מה אני יודע שאת יודעת, שבי נא" כוון אותה אל כיסא, ובלי להתווכח היא ישבה, בוהה במאפרת הכסף ובשאר כלי הכסף המרובים שבמשרדו.

"את יודעת, שכעת היא בחופשה, ואני בטוח שמכאן תוכלי להסיק גם למה"
מקנוגל שתקה. לא היה לה מה לומר. היא רק חשבה. עיניה נפתחו בתובנה לאחר שניות.

"עכשיו אנחנו חייבים לעשות משהו, זאת ההוכחה"

"לא, מנרווה, זאת הוכחה לכך שאנו לא צריכים לעשות דבר" השיב ברוך וברוגע.

"מה? מדובר בעתיד של הוגוורטס! הורים נזעמים? זה מה שאתה רוצה?"

"לא. זה מה שהגורל רוצה, אם זה מה שהוא מוסר לנו"

"אבל הוא שם בחוץ, אנחנו חייבים לקרוא לה לחזור"

"אל תצעקי מנרווה, זה לא יועיל בשום מובן, לא להם, לא לוולדמורט, לא לאיש"

"אל תגיד את השם, אתה יודע...הוא אכזרי ונבער"

"הפחד מהשם מגדיל את הפחד מהדבר עצמו, למדי זאת"

"דמבלדור, אני מתנצלת על זה, אבל אין לך טיפת היגיון, אתה וכולכם לא חושבים בדרך הנכונה, אתם לא מבינים את הגורל-"

"-גורל מנרווה. גורל. לא צריך לחשוב בהיגיון, ועם הדמיון הפורה שיש להם אני בטוח שהגורל יחשוב בשבילם ולא הפוך"

"אני מפחדת ,אלבוס"

"גם אני, מנרווה, חושש לגורלם ולגורל כולנו, אבל אין בכוחי למנוע את הנעשה, גם אני המכשף הכי חזק בעולם, העריצות של הגורל לא מביאה סיבה מספקת לפקפק ביכולותיהם של אחרים"

"אבל ברור-"

"-במיוחד לא בשני אלה. אני לא מנסה להשיב לכאן אותה, היא תשושה, הדבר הזה לקח לה המון אנרגיה, אבל את שמעת את זה כמו שאני שמעתי את זה, את מבינה מה זה אומר"

"אני מבינה מה זה אומר אני רק-"

"את מבינה. זה צעד ראשון, וכנראה שגם האחרון, מנרווה, את לא יכולה לעשות דבר עם המודעות הזו, הם כבר הלכו, שלושתם, ואני או את או מישהו ,לא נפריע להם, זה גורלם ולא גורלינו"

"אם קורה משהו דמבלדור...אני מתפטרת"

"הוי זה משעשע להתעסק עם הגורל, את גם מכבידה עליו עכשיו. את לא תתפטרי מנרווה, אמונה שלמה"

"מה יש לך מהחידות אלבוס, אתה לא רואה כמה המצב חמור?"

"בוודאי שאני רואה מנרווה, אבל אצלי יש מקום גם לרגיעה, משהו שחסר לך לחלוטין"

"בסדר דמבלדור, אבל זה על אחריותך הבלעדית"

"מובן"

הם חתמו את שיחתם המעורבת ברגשות כעס ובלבול, רוך ונעימות וסובלנות.
מקנוגל יצאה ממשרדו של דמבלדור, בזעם אפשר לומר, עדיין לא רגועה, קוצצת את ציפורניה בזו אחר זו, חוששת משלום כולם, יודעת שכלום לא ישנה את דעתו של דמבלדור.

"ומה שנשאר זה לחכות" מלמל לעצמו, מחייך משום מה.

זה קצר :) ובבקשה תגיבו, גם שיפורים כי אני ח-י-י-ב-ת אותם :) אם לא יהיו תגובות- לא ממשיכה :)
אז אני מקווה שאהבתם, למרות שאני פחות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא