אהבתו של דראקו מאלפוי

מצטערת שלקח כל כך הרבה זמן... :)

המשפט ההוא, שאמר ויזלי, המשיך להדהד בראשו של דראקו עוד שעות ארוכות.

לספר לו, כן בטח! ('ואני עדיין לא מאמין שדווקא ויזלי הציע את הרעיון...' . הרי דראקו כבר מנה את כל הסיבות האפשריות מדוע לא לספר!... חוץ מזה שעכשיו נוסף פרט מידע חדש- הארי אוהב אותו גם הוא.

'אבל איך?! ולמה?...' הרי דראקו הוא בדיוק ההפך ממה שהארי רוצה, שהארי צריך... דראקו לא הצליח להבין זאת.

איך יכול להיות שהוא אוהב אותו?! ואיך יכול להיות שהוא אף פעם לא שם לב לכל אותם מבטים וניסיונות התקרבות עליהם דיברו גריינג'ר וויזלי?!

בעצם, כשחושבים על כך, היה את אותו ערב גשום שהחל את הכל... אז, במגרש הקווידיץ'.
הוא באמת היה די נחמד אליו שם, כל הזמן חייך ו... 'אולי זה כן אפשרי, אחרי הכל?!'

ליבו של הסלית'ריני ממלא חום, ובהרגשה מרוממת זו, הוא גם נרדם. שינתו בלילה זה הייתה שלווה מתמיד, וחלומותיו היו מתוקים עד כדי כך שהתקשה להתנתק מהם ולהתעורר. כשקם, לבסוף, הבין שפספס את ארוחת הבוקר.

נו, טוב, תמיד אפשר לרדת למטבחים לנשנש משהו... וחוץ מזה, היום יום שבת כך שזה לא הכי נורא...

***

לעומת הסלית'ריני, הארי השקים קום ועוד הרבה לפני שקרני האור הראשונות חדרו מבעד לחלון, הוא היה כבר לבוש ומוכן. הוא הביט על חבריו, הישנים בשלווה, במעט קנאה- הם נראו כל כך שלווים ונינוחים, לגמרי ההפך ממה שהרגיש באותו הרגע. הוא היה מבולבל ועצבני ולא הצליח לחבר דבר מבין מה שקרה בימים האחרונים למשנהו. הוא הרגיש שיותר מידי אירועים סותרים זה את זה וככל שניסה להתעמק ולהבין, רק הלך והסתבך בתוך מחשבותיו.

הוא הרהר הרבה על שיחתו עם רון והרמיוני. נראה היה שהרמיוני שמה לב למה שהרגיש עוד הרבה לפני שהוא עצמו היה מודע לכך. אם כך, אולי היא צודקת גם לגבי מאלפוי?!

לא יכול להיות!

הרי הוא היה כל כך מגעיל להארי!

מצד שני, יש את כל הפעמים בהם הוא כן היה נחמד...

אוף!

עם כל המחשבות הללו, אין ספק שלא יצליח להירדם בשנית, אפילו אם ינסה!

השאלות המשיכו להטריד אותו עוד זמן רב, עד שהוא נכנע והחליט לדבר עם זו שנראה שמבינה את המצב טוב ממנו. הרמיוני, כמובן.

"כן, הארי," היא חייכה בחביבות לאחר שביקש לדבר איתה, מייד לאחר שנכנסה לחדר המועדון, "אני אשמח לדבר."

הארי ישב על אחת הכורסאות ונראה קצר- רוח. הייתה זו עדיין שעת בוקר מוקדמת, כך שהמקום עוד היה שומם מאדם.

"זה בקשר למאלפוי," החל בחשש, בעודו בוחן את פרקי אצבעותיו.

"מה בקשר אליו?" התעניינה הנערה והתיישבה במהירות על הכורסא הסמוכה.

"אני מבולבל. מאוד. הכל כל כך מוזר ומבלבל ואני חושב שאת מבינה טוב יותר ממני..." הוא עדיין לא הביט בפניה.

"גם אתה תוכל להבין, אם רק תפקח את עיניך. זה די פשוט, למעשה."

הארי הרים את מבטו, "ניסיתי. ואני פשוט לא מצליח להבין- רגע אחד הוא נחמד אלי, ורגע שני פשוט מגעיל!"

הרמיוני צחקקה והנידה בראשה. אחר- כך, הביטה היישר בעיני חברה ואמרה, "אני חושבת שהוא ניסה להסביר לך- זה הכל היה תרגיל כדי להחזיר לך את המפה!"

"כן, שמעתי. אבל הייתי צריכה לשמוע עד כמה אמין הוא נשמע אז, וחוץ מזה, אני לא לגמרי בטוח בכך שהוא שיקר שם כי..."

"הארי, תקשיב לי!" הרמיוני קטעה אותו, תופסת אותו בכתפיו, "הוא אוהב אותך ולא משנה כמה תכחיש!" היא נשמעה החלטית מאי- פעם.

הארי בהה בה, לא יודע מה לענות. "ומאיפה את יודעת?!" שאל לבסוף.

"רואים." היא ענתה קצרות, "והוא גם אמר לי..."

"הוא אמר לך?! ומה זאת אומרת 'רואים'?!"

הרמיוני החלה לצחוק.

"אתה מוחן להפסיק להיות לחוץ כל כך?! הכל כל כך פשוט וקליל, אם פשוט תירגע!"

"אבל אני רגוע!"

הרמיוני הנידה בראשה ונאנחה. "הארי, תקלוט- הוא. אוהב. אותך!" היא הדגישה כל מילה, "וכן, אני ורון דיברנו איתו..."

"מה?!"

"אתה מבין, מאז שברחת ממנו, הוא פשוט ישב שם, בכה וכעס על עצמו... ככה מצאנו אותו."

"באמת?!" להארי היה קשה לדמיין את התמונה של מאלפוי בוכה.

"כן, באמת הארי!"

היה לו קשה לעקל את המידע החדש, הו כן. אבל הוא הצליח. כעבור כמה רגעים של שקט, הרגשתו השתפרה פלאים!

"תודה הרמיוני!" הוא אמר, מחבק אותה באושר.

הנערה חייכה בתשובה.

שחור- השיער החליט, שאם כבר קם מוקדם כל כך, מה שקורה רק בפעמים נדירות מאוד, הוא יכול לנצל את היום שטוף השמש הזה ולטייל מעט בחוץ.

בכל זאת, יש עוד ארבעים דקות בערך עד השעה בה הוא קם בדרך כלל.

***

הגריפינדורי לא שם לב לכך, ורק כאשר התיישב מתחת לאחד העצים, החל להבין עד כמה הוא עייף.

לפני ששם לב עיניו החלו להיעצם...

הוא התעורר שעות אחדות לאחר מכן בקפיצה, מסתנוור מהשמש שהייתה חזקה וגבוהה בהרבה משהייתה כשנרדם.

'מה השעה?!' שאל את עצמו בבהלה, שוכח לרגע שאין לימודים היום. וכמובן, ששעונו המקולקל הראה, כרגיל, את הספרות 22:00. 'טוב, אני מניח שאצטרך ללכת לאולם הגדול ולבדוק אם פספסתי את ארוחת הבוקר,' הוא אמר לעצמו, נושם בהקלה ברגע שנזכר שסוף שבוע היום, 'ומקסימום, יש את המטבחים...'

כמו שאתם מבינים, האולם הגדול היה ריק מאדם, כך שהארי פנה במהירות אל המטבחים, מרגיש איך בטנו מתהפכת מרעב ונזכר שאתמול פספס את ארוחת הערב. הארי דגדג את האגס מתמונת הפירות והתמונה זזה ממקומה, מגלה את הכניסה למטבחים, שמאחוריה.

ברגע שנכנס, רצו אליו כשמונה גמדוני בית, בקריאות נרגשות ורצון עז לשרתו, מה שגרם לו, בדקות הראשונות, לא לשים לב לעובדה שהוא וגמדוני הבית- לא היו היחידים שנמצאו במטבח ברגעים אלו!

"דראקו?" שאל הארי ברגע שהתקדם צעדים נוספים אל עבר השולחן, והבחין, לבסוף, בבחור הבלונדיני שישב עם גבו אליו, אוכל ברגע זה צלחת מרק אפונה.

הסלית'ריני קפא במקומו. ברגע שיגע מההלם, הסתובב לאיטו את עבר המקום ממנו נשמע הקול, בעוד שבראשו חוזרת ונשמעת אותה שאלה- האם הארי קרא לו בשמו הפרטי?!

הגמדונים השתתקו בבת- אחת, כנראה מבינים שאין עליהם להפריע, ועזבו את החדר במהירות, משאירים את הבנים לבדם.

***

הפרק הקודם		הפרק הבא