Annie

שתי אכזבות. 
אחת ממני. אכזבתי את עצמי עם כתיבת הפרק, שארכה כל כך הרבה זמן. אני כל כך מצטערת שנעלמתי לחודש שלם (מינוס יומיים). את האמת, לקח לי יום אחד לכתוב אותו. אחר כך עברתי עליו מלא פעמים והוספתי ומילאתי. אבל יום אחד. פשוט התעצלתי לכתוב.
והאכזבה השנייה היא מכם.
כן, מכם.
הפרק שעבר, היה הפרק הכי יפה שכתבתי, ולא נראה לי שאצליח לכתוב פרק יותר יפה ממנו. השקעתי בו המון. ואתם לא מגיבים. קיבלתי תגובה אחת מחממת לב מ-Avigail hasan, וזהו. אני עבדתי על הפרק ההוא כל כך הרבה, וזה באמת היה פרק כואב. כמעט בכיתי כשכתבתי אותו.
וזה מה שהיה כל כך יפה בפרק הזה. 
הרגש העז שיצא ממנו, שהיה אפשר להרגיש את תחושות הילד, את מחשבותיו. השקעתי הרבה בשביל שיהיה ככה.
אל תשכחו להגיב, והכי חשוב, תהינו! 

פרק 7
חלומות ומחשבות

היא עמדה שם.
חדר ריק וחלול.
ואז האור נדלק עליה וסנוור אותה. עיניים כתומות הביטו בה מכל מקום.
ואז להקה של עטלפים פרצה מהצללים ועטפה אותה כמו שמיכה גדולה וצורחת. הם שרטו ונלחמו ונשכו והכאיבו לאנני.
היא הרימה את ידיה כדי להגן על עצמה, אך לשווא. העטלפים חדרו את ההגנות המעטות שהיו לה. אנני צרחה. היא עצרה לנשום לשנייה, אך הרגישה כאילו ריאותיה קורסות. העטלפים אחזו בקצוות הז'קט שלה וטלטלו אותה חזק.
ואז היא התעוררה.
מישהו רכן מעליה וניגב את הזיעה שנזלה ממצחה. אנני התיישבה באיטיות.
"מה קרה?" היא שאלה את לוקאס. גם באור העמום והחלוש היא יכלה לראות את עיניו הכתומות נוצצות בחושך. צמרמורת עברה בה.
"התמוטטת." אמר מבלי להרחיב ונשען על הקיר הנגדי. שיערו החום נפל על עיניו, ונראה היה שהוא שקע במקום אפל וקודר.
"לוקאס?" לחשה אנני.
"כן?" ענה והביט בה מבעד לרסיסי השיער החום שהסתירו את עיניו החדות. אנני הרגישה הקלה, וגם סוג של אכזבה מסוימת.
"מה קרה?" היא שאלה שוב.
"הת-"
"אני יודעת שהתמוטטתי." קטעה אותו בעצבנות. ידה תופפה בעצבנות על ירכה. "אבל למה?" לוקאס הביט בה בהפתעה.
"למה את חושבת שאני יודע?" אנני חשה צורך להשפיל את ראשה, אבל משהו בה מיאן בזה. והיא הזדקפה.
"אני פשוט יודעת."

רוח צפונית נשבה, אבל היא הספיקה להקפיא את עצמותיו לחלוטין. קור החל להתפשט סביב גופו. ניל כרך את ידיו סביבו ושפשף אותן במהירות על מנת להפיק חום. הוא לא היה צריך לבוא עם גלימה עם שרוולים קצרים. 

הוא חשב על אמיליה, הנערה מרייבנקלו. הוא הכיר אותה במשך השבוע שרב עם אנני.
הוא חשב על הידידות הקצרה שלו איתה. על שיערה השחור הגולש ועל עיניה החומות הטובות, שהיו תמיד שקועות באיזה ספר. הוא חשב על האופי הקופצני שלה, על אהבתה לימודים ולספרים. היא הייתה רגישה מאוד וביישנית.
ההפך הגמור מאנני.
אנני. שהייתה צובעת פסים בשיערה, שהייתה קוראת לבדה, שהייתה מסתגרת עם עצמה ושוקעת במקום אפל מדי פעם, אנני שהייתה עושה הכל בשביל להראות שהיא שונה.
אנני.
המחשבה עליה העציבה את ניל.
מתוך דחף, ניל נעצר והסתובב. הוא הביט בריקנות שעמדה מולו, בחושך. ניל הרים את ראשו. הוא ראה חור קטן בקיר, חור קטן בגובה לפחות חמישה מטרים שממנו אור יום זלג לתוך המערה וצבע את קירותיה בצהוב חיוור שנבע מקרני השמש החמימות. עיניו של ניל מצמצו בעונג למראה או יום. שכן, הורגלו באורו הכחול של שרביטו.
אבן קטנה צנחה במורד האבנים וחסמה את אור השמש. לאחר שנייה, היא המשיכה להידרדר. ואיתה דרדרה עוד אבנים ועוד אבנים, גדולות וקשות יותר. ניל הבין שזו מפולת. הוא הסתובב והתחיל לרוץ, המפולת מאחוריו מאיימת להשיגו ולמחוץ אותו.
אבן גדולה אחת שהייתה בערך בגודל ראשו של ניל, נפלה מלפניו. הוא לא הספיק להגיב, ומעד על האבן. כאב שטף אותו, אבל הוא קם והמשיך לרוץ, מנסה לא להיקבר בחיים.
קרסול נקוע. חשב בכאב וחשק שיניים. הוא העריך שקרסולו ננקע. הוא הכיר את ההרגשה.
לאחר כמה דקות המפולת נפסקה. החור בקיר נחסם, ואבק עמד באוויר. ניל הביט בקיר האבנים שחסם את דרכו.
הוא לא יוכל לחזור.
גם דניאל לא יוכל לעבור שם ולבוא לעזרתו במקרה צרה.
הוא עומד ברשות עצמו מעכשיו.
ניל חבש את קרסולו בתחבושת שזימן והמשיך ללכת בצליעה. הוא לא חשב על כלום. רק ריקנות ריחפה בראשו.
ניל לא נתן לחשש ולדאגה להיכנס לליבו. הוא אטם אותו בקיר אבנים.

רוח דרומית נשבה ושטפה את דניאל בחמימות. הוא הוריד שכבה אחת של בגדים והמשיך בדרכו באיטיות. הקירות סגרו עליו, ונראו מאיימים מאוד. צמרמורת עברה בו. 

הוא חשב על אנני.
על שיערה הבלונדיני המעוטר בפסים.
על עקשנותה הבלתי פוסקת.
על עיניה המהפנטות.
על היריבות הישנה בניהם.
ממה בעצם זה התחיל? דניאל שנא את אנני מאז שהוא זוכר את עצמו.
מהיסודי.
אבל מה בעצם גרם לו לשנוא את הילדה הבלונדינית הקטנה?
"המתבודדת" הם קראו לה. הם הציקו לה. הם עשו לה את כל מה שעלה על דעתם. כל מה שאף ילד לא צריך לחוות.
אבל לא היה לה אכפת. אף פעם. היה לה טוב עם חברה היחיד ניל. ולא משנה מה דניאל עשה, הוא לא הצליח לגרום לה להתעצבן. הוא לא הצליח לגרום לדמעותיה לצאת, או להיווצר בכלל.
אבל מה בעצם גרם לו לשנוא את היתומה הקטנה?
האם זו הייתה אמילי? מלכת השכבה ואחותה החורגת, או שדניאל באמת שנא אותה?
רק עכשיו, בזמן שהלך במערה כשכל צעד שלו מעביר הד במנהרה, רק עכשיו הוא הבין.
הוא הבין שהוא רק רצה להרגיש גדול על חלש.
לא שזה הצליח לו כל כך.
לאנני הייתה את החומה הזו שהייתה מרימה בכל פעם שרק ניסה להציק לה.
אבל מאז הגעתם להוגוורטס, יריבותם הוכפלה. הם מתחו אחד את השני באכזריות. כשאנני הייתה מושפלת בפומבי, זה לא היה מזיז לה. לא היה לה אכפת.
לא כמו לדניאל.
לו זה היה חשוב. היו רגעים נדירים מאוד שבהם היה מתפלל שהייתה לו אדישות כמו של אנני. אבל זה לא הצליח לו, לא משנה כמה ניסה.
ועתה היא בצרה. מבלי לשים לב דניאל החיש את צעדיו עד שנהפכו לריצה. הוא רץ לעזור ליתומה הבלונדינית הקטנה.
אמנם היא לא קטנה עכשיו, חשב דניאל במרירות, אבל אנני תמיד תהיה בשבילו היתומה הבלונדינית הקטנה.
היתומה הקטנה שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא