קללת הנצח - נטוש

פרק 8

לחזור ולספר לבנים

הרמיוני פקחה את עיניה וחייכה כשהבינה שהיא נמצאת בהוגסמיד. מביטה מעבר לכתפה, הרמיוני הלכה במהירות אל תוך הטירה, מודאגת שאוכלי המוות עלולים לחזור בקרוב. למרות שהיא לא פחדה מוולדמורט, לא היה לה שום חשק לחזור אל האדם המטורף שהיא אהבה מזמן.

הארי צעד הלוך ושוב בדאגה במשרדו של דמבלדור בזמן שחיכו לחזרתו של פרופסור סנייפ מהפגישה בתקווה לדעת מה קרה שם ולברר אם הרמיוני נחטפה. הדלת נפתחה בחבטה, גורמת לרון וג'יני לקפוץ. הארי הסתובב ונעמד פנים אל פנים מול הרמיוני.

ברגע שהרמיוני נכנסה לתוך החדר, היא נמחצה בחיבוקים משלושת חבריה. היא חייכה וחיבקה אותם חזרה, עונה לכל השאלות שנזרקו לעברה. "כן, ראיתי את וולדמורט. לא, לא קיללו אותי. ניטרלתי את לחש נוגד ההתעתקות והתעתקתי משם. כן, אני יודעת להתעתק."

אלבוס חייך אל השלישיה שחיכתה לה, חיבקה אותה וירתה לעברה אלפי שאלות. "חברה, אתם יכולים לחכות בחוץ רגע?" היא שאלה. השלישיה הנהנה ויצאה החוצה, הארי השאיר את ידו על זרועה של הרמיוני עד לרגע האחרון כדי לוודא שהיא באמת שם.

"אלבוס, אני צריכה לספר להם. טום יודע, כמו גם אוכלי המוות שלו והמסדר. זה הזמן." הרמיוני אמרה לאדם המבוגר. אלבוס נאנח בכבדות. "בסדר גמור, הרמיוני. תשתמשי בחדריך הישנים כדי להימנע מהאזנות או מרעש."  הרמיוני הנהנה ויצאה מהחדר חזרה אל ג'יני והבנים שלה.

ברגע שהרמיוני עזבה את המשרד, היא שוב נמחצה על ידי חבריה שדרשו לדעת מה קורה. "לא פה. בואו איתי." היא אמרה להם, מסתובבת ומובילה אותם הרחק משם. היא לקחה אותם אל התמונה ופנימה אל החדר.

הארי, רון וג'יני בהו בחדר בחשש מה ונכנסו פנימה בתהיה. פיהם נפער עוד יותר כשהרמיוני בורכה על ידי העורב והנמרה. "שלום מרווין, הארה. אתם לא יכולים לבוא איתי. תישארו." הרמיוני אמרה לחיות, מלטפת אותם. "קדימה, בואו נלך." היא דיברה אל בני הלוויה האנושיים שלה. "נלך לאן?" שאל רון. "בואו אחריי," הרמיוני חייכה. השלישיה התקרבה אליה והיא דחפה אותם לאח, נכנסת פנימה יחד איתם. היא זרקה אבקת פלו אל הלהבות וצעקה כתובת שהאחרים לא שמעו.

כשהם הפסיקו להסתובב, הארי רון וג'יני נפלו אל מחוץ לאח, על רצפת אולם כניסה ענק. רצפת השיש נצצה לאור השמש שחדרה מבעד לחלונות הענקיים והמצועצעים, המעוטרים בציורי אריות ועורבים. בחלון קטן יותר נראה גור אריות שהוביל למטה יחד עם שתי החיות הקודמות. 

הרמיוני הביטה בהם ונאנחה. היא התנערה לפני שתשקע במחשבות והובילה את חבריה לסלון הגדול.

הארי שקע לתוך ספה נוחה בסלון, בוהה בערבוב פריטי הקוסמים, כמו דיוקנאות נעים ורדיו קוסמים, ופרטי מוגלגים, כמו מכשיר טלוויזיה משוכלל. "הרמיוני, איפה אנחנו?" הוא התנשם. הרמיוני נשכה את שפתה והביטה מטה אל כפות ידיה שנחו בחיקה. "הבית שלי. לא הייתי כל כך כנה איתם."

רון החל להתגונן במידיות. "מה? למה אנחנו פה? את הולכת למסור אותנו אל חברייך אוכלי המוות? החטיפה הזאת היתה מבויימת, כדי שתוכלי להיפגש איתו. אחרת למה הצלחת לצאת משם בכזאת קלות?" הוא נחר, בוהה בה.

הרמיוני נעמדה כל כך מהר שרון נרטע מעת לאחור. "אל תדבר על דברים שאתה לא יודע, רונאלד וויזלי. אני לא אוכלת מוות. הצלחתי לברוח בגלל שהם הוסחו לזמן ארוך מספיק כדי שאוכל לנטרל את הכשפים ולהתעתק." היא ירקה, רועדת בכעס כשהקסם שלה יוצא מכלל שליטה וגורם לרוח בלתי נראת לנשוב סביבה. היא נראתה מאוד מפחידה ומאוד חזרה. הארי נרעד.

"איך לעזאזל יכולת לעשות את זה? את רק בת שבע עשרה. לא למדת להתעתק עדיין!" ג'יני קראה, מתנערת באי אמון שנראה הייטב על פניה ובעיניה. הרמיוני צמצמה את עיניה לעברה. "את מפקפקת בי." היא ירתה. ג'יני הנידה בראשה. "אני לא יודעת, אני צריכה?" היא ירתה בחזרה.

הרמיוני צחקה מעט. "אני מביאה אותך אל הבית שלי, המקום היחיד שלא הראתי אותו לאף אחד, ואת מאשימה אותי שאני אוכלת מוות. זה פשוט מגוכח." היא קראה.

"איפה אנחנו בדיוק? את לא יכולה להיות בת מוגלגים עם בית שכזה." רון ענה, נועץ בה מבט.

הרמיוני ירתה לעברו חיוך ערמומי והכישה באצבעותיה. בגדיה השתנו לבגדים שהתאימו מעט יותר לתקופה שבה נולדה. היא היתה לבושה בשמלה אדומה כדם עם מחוך שהוחזק על ידי מיתרי זהב. שרשרת ברונזה עם אבן ספיר התנודדה סביב צווארה עיטרה את התלבושת. השדיים שלה הובלטו בעזרת המחוך והיא נראתה מדהים, סקסית ועדיין אלגנטית.

הרמיוני קדה בלעג לעבר השלישיה שישבה מולה. "ברוכים הבאים לאחוזת גריפינדור." היא הודיעה. השלישיה נעצה בה מבטים. "שושלת גריפינדור נגמרה לפני שנים! אלא אם כן לבת שלהם היה ילד שהוריש את הגנים עד אלייך." רון התנשם, מנסה לעכל את העובדה שהנערה שמולו היא לא בת מוגלגים אלא היורשת של גריפינדור עצמו.

"לא, לא הייתה לה אפילו ההזדמנות לעשות זאת. סלאזר דאג לזה." הרמיוני נהמה, עיניה בוערות בכעס. "הרמיוני? למה את מתכוונת? אז איך יכול להיות שאת היורשת של גריפינדור?" ג'יני שאלה ששלבול.

הרמיוני נאנחה ושקעה למושב שלה שפעם היה של אביה, הוא עדיין הריח כמוהו בזכות כישוף שימור. גם על המושב של אמה היה אותו כישוף. הריחות שלהם הרגיעו אותה. "יש לי משהו לספר לכם." היא התחילה.

הרמיוני סיפרה להם את הסיפור שלה והבעת פניהם של השלישיה השתנתה מספר פעמים במהלך הסיפור. "איך יכולת לסלוח לסלית'רין אחרי מה שעשה לך?" הארי התנשם. "תסמוך עליי, לקח לי מאתיים שנה לעשות את זה. כשטום הגיע להוגוורטס, הוא ראה את הטעויות של השושלת שלו והתחרט על כך שהיה אכזרי כל כך." הרמיוני החזירה.

ארבעתם בילו את הזמן בדיבורים עד הערב. הרמיוני הביטה בשעון. "זמן לארוחת ערב. כדאי שנחזור להוגוורטס לפני שמישהו ישים לב שנעלמנו." היא נאנחה.

ארבעת החברים נכנסו לאולם הגדול והרמיוני שמעה את כל ההתלחששויות עליה מתחילות. נראה שאוכלי המוות מסלית'רין סיפרו הכל על הסוד שלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא