רק טעות אנוש קטנה

"הארי, לא!" ג'יני השיבה אותו למציאות. הארי בלע את רוקו, והשתתק באמצע הקללה, שרביטו עדיין מונף. הוא באמת קצת נסחף, אבל הייתה לכך סיבה- הוא היה מתוסכל ומבועת דיו מכדי לחשוב, משום שהיה בטוח שזה יעבוד; אולם גם לאחר שעה שלמה של עינויים, נראה היה כי מצבה של ג'יני לא משתפר, ואף נעשה גרוע יותר מכפי שהיה קודם.

"בואי נגמור עם זה, ג'יני." הוא ביקש בקושי. "תני לי להרוג אותו... זאת הדרך היחידה..."

"לא!" הארי הביט בה, וצפה איך בשניות פניה מתמלאות דמעות. "הארי, אני לא יודעת אם אצליח לשרוד עוד רצח, זה... זה עלול לרסק אותי סופית..."

"גם אני לא הכי שמח, ג'יני." הוא אמר בקול רך כמשי. "אבל זה הסיכוי היחיד-"

"אני מעדיפה את הסיוטים כפי שהם עכשיו, הארי. לא אוכל לסבול דמות נוספת שתפקוד אותי בחלומותיי..." כאשר הארי עקב אחר עיניה הרכות, הוא לא הצליח לעמוד בזה. הוא הוריד את שרביטו.

ברייס היה שרוע לרגליו, חצי נושם חצי מדמם, ובהה בו באימה משתקת, מתחנן ללא מילים לרחמים. לשנייה אחת הארי אפילו הצליח לרחם עליו...

טוב, בזה הוא ללא ספק שונה מהוריו; המחשבה על רחמים ווולדמורט יחד מעוררת בחילה...

"אז מה אעשה איתו?" הוא שאל בקול רפה, לא מסיר ממנה את עיניו.

"אני יודעת שלא תוכל להשאיר אותו בחיים, לא אחרי שאתה יודע מי הוא..." היא עצרה לרגע על-מנת לשאוף אוויר, ומחתה דמעה אחת טרם המשיכה. "פשוט... קח אותו מכאן. תעשה לו מה שתרצה במקום אחר, לא כאן."

"בסדר." הוא הבטיח. היא הביטה בו בעיניים נוצצות, רוויות הקלה.

"תודה." היא חייכה, והארי תהה אם זה סימן טוב או לא.

כרבע שעה לאחר מכן, הארי מצא את עצמו שוב בחדר הסודות, שוב עם ברייס סמפר-רידל ושוב עם שרביט שלוף.

הוא נתן לברייס להתאושש מעט ממה שעבר עליו בשעה האחרונה, ועבר את הקיר השבור-למחצה על-מנת להביא משם שן שעודנה רוויה בארס הבסיליסק. כאשר השקיף על ה"נוף" הנגלה לעיניו, הוא התמלא חלחלה עקב הזיכרונות שצפו ועלו בו; ללא כל ספק, חלק זה של החדר הסודי נשאר בדיוק כפי שהארי השאיר אותו לפני כל אותן שנים- המקום נראה אפל כמו אז, הנטיפים הכמעט מאובנים רק הוכיחו זאת. על הרצפה, ממש קרוב למים, נחקקו כתמים ברורים של דיו ודם יבשים... ובקצה הרחוק יותר, על כמחצית הסלעים, השתרעה גוויית הנחש העצומה. הארי לא התקרב אליה על-מנת לתלוש ממנה שן- הוא אחז בשן שראה קודם את קצה ראשה מזדקר מהצד השני של החדר- זאת שלפי השערתו של הארי, ננעצה אז בגופו ממש. הארי התאפס על עצמו, ושב להתמקד במשימה העכשווית. הוא מיהר לשוב אל פתח החדר, אולם ברייס לא ישב וחיכה לו שם כמו ילד טוב, למרבה ההפתעה. הארי עקב אחר הרעשים הגסים של נעלים נגררות על עפר, ומצא את ברייס לא רחוק משם, מנסה להימלט מפניו.

"זה כל מה שאתה יכול, ברייס רידל?" הוא קרא, קולו מהדהד בעוצמה.

"אני לא-"

אך הארי לא נתן לו להמשיך; במיומנות רבה שנאלץ להקנות במלחמה, הוא נעץ את השן הישר בבטנו של הנער, שהחל לצרוח ולהתפתל מכאבים.

"האמת? אני מופתע שוויתרת בכזאת קלות. אולי, אחרי הכל, אתה לא העתק מדויק של הוריך." לחש הארי, בעודו מביט בברייס בשניות האחרונות לחייו. זה תקף אותו שוב- פרץ החמלה הזה אל הנער חסר הישע.

ברייס הביט בו בעיניים חלולות וניסה לומר משהו, אולם נראה כי המאמץ מצריך ממנו כוח שלא נותר בו עוד. עד מהרה הוא התייאש. דמעה חרישית זלגה מעינו הכמעט-דוממת.

"אני מצטער, ילד..." לחש הארי במלוא הכנות. "הלוואי שהייתה דרך אחרת... אבל- אתה מבין- ג'יני היא לא היחידה שסובלת ממה שאבא שלך עשה..."

הארי הרכין את ראשו, והביט בדם שהחל להישפך החוצה. במעין חרטה, הוא הוציא את השן המחודדת, אם כי ידע שהארס חלחל מספיק כדי להיות קטלני.

"ג'יני הסבירה לי שמשהו בי לא הגיוני מאז המלחמה... לקח לנו זמן להבין מה זה בדיוק, אבל לבסוף הבנו שלפעמים אני מסתכל על אנשים, ומדמה שהם אבא שלך... אז אני נכנס להתקף חרדה ומנסה לרצוח את מי שמולי, ובסוף... בסוף שוכח הכל מתעלף וקם כאילו כלום... זאת הסיבה שלא התחלתי לעבוד- חששתי, מה יקרה אם אתהפך על מישהו? לא כולם סלחנים כמו ג'יני... לא ידענו למה זה קורה, והאם ואיך אפשר להשתנות... אבל כששמעתי שאתה חי, ההתקפים הללו הגיעו בתדירות גבוהה יותר... אז חשבתי- אולי התת מודע שלי ידע על קיומך כל הזמן הזה, וכשנכנסת לחיי הוא ממש נחרד... וחשבתי- אולי אם אהרוג אותך, אולי אם אשבית לתמיד את שושלת רידל, הכל ייפסק... ואחרי הכל, לא חשבתי רק על ג'יני- גם לא רק עליי- אלא על הילדים שלנו, שזקוקים להורים בריאים... מה אתה מבין באהבה של הורים לילדיהם, שאין שנייה לה, ילד?"

הארי לא זכה לקבל תשובה; גופו של הנער לא נע עוד. הארי הביט הגופה הדוממת, והרשה לעצמו למחות כמה דמעות בעת שסגר את העפעפיים לנצח. כמחווה אחרונה של כבוד, הוא הניח את השרביט של הנער בין זרועותיו, ממש ליד הפצע הפתוח.

~

יצא ממש קצר הפעם, אני יודעת.

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא