סיפורי סקורפיו

"שלום, גמדונימים חמודימים! אני באתי לראות מה שלומכמם!" הכריזה רוז וויזלי בצווחנות אופיינית. היא היתה שמחה לגרור איתה למטבחים כמה חברים, אבל היא עוד לא הצליחה לרכוש לה כאלה. שתי הבנות האחרות מהשנה הראשונה ברייבנקלו, לורי אדמס ורייבן קולינס, לעגו לה רוב הזמן. על הבנים לא היה מה לדבר בכלל, הרמן דיוויס היה היחיד מביניהם שהיה מנומס דיו לברך אותה בבוקר טוב מידי בוקר, אבל זה לא הספיק כדי לבסס חברות.
גם עם בני דודיה רוז התקשתה להתחבר. הם ואחיה הקטן סבלו אותה כשהמשפחה נפגשה מידי פעם, אבל הם לא נהנו בחברתה לאורך זמן. היא תמיד נחשבה למישהי כבדה שהורסת את כל הכיף. היא דווקא ניסתה לשדל את אלבוס סוורוס, בן דודה שהיה בגילה, להצטרף אליה לביקור במטבחים. הוא העדיף להעביר את הזמן עם חבריו החדשים מבית סלית'רין, ונראה די נבוך כשהיא פנתה אליו באולם הגדול בארוחת הבוקר. התירוץ שלו נשמע די מגומגם, וחבריו נראו די קצרי רוח. לבסוף אחד מהם, ליאם סטיבנס, רטן ואמר "אלבוס לא רוצה לבוא איתך למטבחים, טוב? לכי תחפשי את החברים שלך במקום אחר." זאת היתה גסות רוח של ממש, רוז היתה על סף בכי, ואלבוס נקרע בין חוסר הרצון לפגוע בה לבין ההסכמה הפשוטה עם חבריו הסלית'רינים. הוא באמת לא רצה בחברתה.
"זה נכון, אלבוס?" רוז שאלה אותו, קולה צורם במיוחד לאור העובדה שגרונה חנוק בדמעות.
"זה... זה לא מדוייק..." אלבוס השפיל את מבטו לצלחתו.
"זה מדוייק מאוד. בדיוק לפני שניגשת אלינו אלבוס סיפר לנו שהוא מפחד שאת מתקרבת לשולחן שלנו כדי לבקש ממנו משהו מוזר." אמרה לייזה זאביני.
לפתע אלבוס התעניין מאוד בחביתה שלו, פניו עטו גוון ארגמני עמוק.
רוז נשמה עמוק, "בסדר, אני לא אפריע לכם," היא אמרה, וניסתה ללכת משם בצורה שקולה ומכובדת, לכבוש את הדמעות עד שתגיע למקום מבודד. בסופו של דבר היא נמלטה משם בריצה.
"לא הייתם צריכים להיות בוטים כל כך." אלבוס מלמל.
"למה לא? לא נראה לי שהיא היתה מצליחה לקלוט את הרמזים העמומים שלך. היא לא נראית חכמה במיוחד." ליאם אמר בטון משועמם למדי.
"אולי היא היתה מצליחה לקלוט משהו עד להפסקה, אבל לא בא לי לאחר כבר בשבוע הראשון לשיעורים, בטח שלא בגללה!" אמרה לייזה בזלזול. אלבוס הנהן בשתיקה. הוא יכול להתרגל לטיפוסים כאלה, הרי הוא גדל עם ג'יימס באותו הבית.
באותו הרגע ג'יימס חלף על פניו יחד עם חבריו ל"כנופיית פוטר האיומה", כל אחד מהם מעוטר בפלסטר וחבישה במקום אחר, כל אחד מהם נראה פרוע יותר מקודמו.
"מה קורה, בוגד בדם?" ג'יימס קרא לעברו ואז הוא וחבריו פרצו בצחוק מתגלגל והלכו משם. לכיוון המטבחים.
"אוי. הוא בטח הולך לקחת אוכל מהמטבחים." אמר אלבוס, מהורהר.
"אז שיפגוש שם את הבת דודה המוזרה שלכם. מגיע לו. הוא אח ממש מגעיל!" אמרה לייזה ואינפפה.
"קדימה, שינוי צורה! איפה זה?" הכריז ליאם.
"יש עוד זמן עד שהשיעור יתחיל, יא חנון!" רטנה לייזה.
"אבל משעמם פה." אמר ליאם.
"קודם אמרת שאתה גווע!" הזכיר לו אלבוס.
"אה, כן, כבר אכלתי מאז... אבל אני כבר רעב שוב!" אמר ליאם.
"כן, ככה זה בגיל הגדילה. אנחנו צריכים להגיע למימדים של שאר האנשים בבית שלנו כדי להיות סלית'רינים ראויים." מלמלה לייזה ופזלה לעבר מירנדה.
"אני מקווה שזה לא הכרחי. אני לא בטוח שאצליח לגדול עד כדי כך." אמר אלבוס בעצב.
"זאת היתה בדיחה. אוף, למה אף אחד לא מבין אותי?" רטנה לייזה.

רוז חייכה לגמדונים את חיוכה המתכתי (אמא של רוז התעקשה שתיישר את שיניה באמצעים מוגלגיים), והם נראו מוטרדים רק קצת.
"שלום, גבירתילי. מה תרצי לקחת?" ניגשה אליה בסופו של דבר אחת הגמדונים.
"שום דבר! סתם באתי לבקר אתכם ולראות מה שלומכם, איך אתם מסתדרים..." החלה רוז לומר.
"בסדר גמור, תודה!" השיבה הגמדונת בבהילות ושבה לעבודה.
"זה נראה כאילו אתם עובדים ממש קשה..." אמרה רוז.
"היי, באנו לקחת פחזניות!" נשמע קולו של ג'יימס שהגיע יחד עם חבורתו הקטנה.
הגמדונים האירו פנים לעברם והביאו להם מכל טוב.
"וואו, תודה! זה הרבה! איך נסחב הכל?"
"לאן אתם מביאימים את זה?" שאל אותם אחד הגמדונים.
"חדר המועדון של גריפינדור." אמר ג'יימס.
"אז אנחנו נעבירי את זה בשבילכמם!" אמר הגמדון.
"יש! תודה! הצלתם אותנו שוב!" אמר ג'יימס והוא וחבריו צחקו והחליפו כיפים.
"זה לא בסדר, הגמדונים עובדים מספיק קשה גם בלי שתוסיפו להם עבודה!" רטנה רוז.
"למה את פה בכלל? לכי לשיעור שלך! שלא תאחרי! ואל תתערבי בעסקים שלנו!"
"כן, הגמדונים מתים על עבודה ועלינו, את זאת שמפריעה להם, אם כבר!"
רוז שוב הרגישה את המחנק בגרונה. ג'יימס נראה קשוח למדי, כאילו הוא בכלל לא בן דודה. היא פצתה את פיה אך במקום להעמיד את הגריפינדורים על מקומם היא פלטה ציוץ קטן. הדמעות כבר הציפו את עיניה, והיא נמלטה משם בריצה.
"ילדה מוזרה." אמר אחד החברים, ג'רארד לי. ג'יימס רק משך בכתפיו באדישות.
"באמת, אתה לא מתכוון להגן עליה? היא בת דודה שלך!" התפלא ג'רארד.
"מה אני אגיד לך? זה שמאלפוי אחד התמיין שלשום לבית הפלפאף נשמע לי הרבה יותר מוזר." אמר ג'יימס.
"אז זאת הדרך שלך להגן עליה? להגיד שיש גרועים יותר ממנה?" התפלא ג'רארד.
"מה זה משנה בכלל? בואו נלך לשיעור הראשון עם סלגהורן, אני אוהב את איך שהוא נותן לגריפינדור נקודות כל הזמן רק כי אנחנו נוכחים בשיעורים שלו. רווח נקי. להתפלח מהשיעורים שלו זה מפגר באמת." ג'יימס שינה נושא, והחבורה נפרדה מהגמדונים ברעש גדול, כשהם לוקחים צידה מתוקה לדרך.
עיניים אכזריות זהרו מבין הצללים. "יש מאלפוי אחד שהתמיינים להפלפאף שלשומים? מעניינים..." אמר קול אפל מבין הצללים.

טירת הוגוורטס קמה כולה נגד סקורפיו. גם ככה קשה להתמצא במבוך הדינאמי של הטירה, גם ככה קשה כשהפרופסור שאמור להיות הידידותי ביותר מטפח שנאה יוקדת ונטולת סיבה כלפייך, אבל בזמן ששאר התלמידים לפחות נהנים מהארוחות, איכשהו האוכל שסקורפיו ניסה להגיש לפיו הפך בין רגע לרקוב ומצחין. כשחזר לחדרו בסוף היום, לשאר הילדים המיטות היו מוצעות והסביבה היתה נקיה ומזמינה, ורק לו המיטה היתה סתורה ועליה ערימת זבל ענקית.
"זה נראה כמו כל הזבל של בית הפלפאף." אמר ג'וני בתימהון.
"מי יכול היה לעשות את זה?" התפלא סיירו.

"האדם היחיד בטירה ששונא אותי זה..." החל סקורפיו לומר, ועצר כשנזכר בטינה הרבה שקידמה את פניו בכל מקום. אולי יש הפלפאפים ששונאים אותו על שהוא מפסיד להם הרבה נקודות רק מעצם קיומו, אך הגורם לכך הוא הפרופסור לונגבוטום!
"אולי פשוט נדווח לפרופסור ספראוט וזהו?" הציע סיירו.
"כן, אם זה היה מישהו ספציפי עוד היית יכול להגיד שזאת מלחמת כבוד ואתה לא רוצה להתלונן, אבל במקרה הזה..." החל ג'וני לומר.
"בכל מקרה לא הייתי אומר את זה. אני לא מוכן לסבול בשביל כבוד. כבוד לא באמת כזה ערך ראוי. צריך לקחת דברים בפרופורציות. איכות חיים חשובה יותר." אמר סקורפיו.
"איך זה שאתה לא בסלית'רין?" התפלא סיירו.
"חשבתי שכבר דנו בזה." אמר סקורפיו בקול אפל.
"אה, לא התכוונתי לשורשים שלך הפעם, זאת פשוט היתה יציאה סלית'רינית לגמרי!"
"טוב, זה כי המצנפת כבר סנילית. דהה?" אמר ג'וני, ואז פנה לסקורפיו ואמר: "נו, הולכים להתלונן?"
"הולכים, הולכים!" אמר סקורפיו, אך ברגע שהשלושה יצאו מחדרם בחזרה לחדר המועדון הם קפאו במקומם במבוכה. שני תלמידי חמישית התמזמזו שם.
"בואו נברח." מלמל ג'וני בלי קול. איכשהו הם שמעו אותם. לרוע מזלם, אחד מהם היה אדי, המדריך.
"עונש! חמש נקודות פחות להפלפאף! אה..."
"לא נספר שאתה הומו לאף אחד! באמת!" קרא סיירו בפאניקה.
"כן! אין לנו בעיה עם הומואים בכלל! אפילו אבא של סקורפיו-"
"-הוא לא!"
"-זה לא משהו רע, אתה לא צריך להתבייש!"
"אבל לא נספר לאף אחד!"
"עונש!" חזר ואמר אדי המדריך.
"תקשיב, החיים שלנו מספיק קשים גם ככה! כולם מתנכלים לסקורפיו כל הזמן! בדיוק עכשיו יצאנו מהחדר כדי להתלונן על ערימת זבל שהיתה לו על המיטה!"
"בסך הכל רצינו לדווח על זה לפרופסור ספראוט!"
"לא התכוונו-"
"-התכוונתם לשוטט בהוגוורטס באמצע הלילה, מה? אני מבין... עונש כפול! רציתי להטיל עליכם קודם עונש של להעתיק חמישים פעם 'לא אשוטט באמצע הלילה' ועכשיו החלטתי להוסיף עוד חמישים! לכל אחד מכם! הבנתם?" אמר אדי.
"כ.. כן..."
"עכשיו תחזרו למיטות, ולא רוצה לשמוע שום תירוצים!"
"ט.. טוב.."
"נו? לכו!"
"למה אתה מחכה שאנחנו נלך ולא הולך בעצמך? אתם רוצים להמשיך להתמזמז אחר כך?"
"מאה חמישים! כל אחד!" צעק אדי, והשלושה נסו משם בחזרה לחדרם המצחין.
"לא היית צריך להתגרות בו ככה, סקורפיו." אמר סיירו, מתנשף לאחר הריצה.
"טוב, זה היה מתבקש. סליחה." התנצל סקורפיו.
"אני באמת חושב שהמצנפת הזאת סנילית." המשיך סיירו.
"סתום, סיירו." אמר ג'וני. סיירו השתתק.
"מה נעשה? נישן פה? באמת?" שאל ג'וני.
"לי יש רעיון מה לעשות, אבל אמרת לי לסתום אז אני לא אציע אותו." אמר סיירו.
"די, אל תהיה ילד קטן!"

השלושה נכנסו לחדר שינה אחר, על קצות האצבעות, ואז החלו לנסות לגרור משם את אחת המיטות הריקות, בשקט. התלמיד היחיד שישן בחדר התעורר מיד ומיהר להרכיב את משקפיו ולבחון את השלושה.
"תלמידי ראשונה? באמת?! ומאיפה קיבלתם את הרעיון לגנוב את המיטה של המדריך שלכם?" שאל אותם תלמיד החמישית שנם שם את שנתו עד שהפריעו לו.
סקורפיו הצביע על סיירו מבלי למצמץ.
"דרלינג? באמת? אתה בטוח שלא היית אמור להתמיין לגריפינדור עם ראש חולני כמו שלך? ומאלפוי מסגיר חבר בשעת צרה, הכי סלית'רין!" אמר תלמיד החמישית וזינק ממיטתו.
"אז מה, בוזדאר, אתה לא יכול לזמן את המיטה וצריך לגרור אותה ידנית? לא רייבנקלואי בכלל." תלמיד החמישית הפשיל שרוולים ושלף שרביט.
"רגע, אה, מה אתה מתכוון לעשות?" שאל ג'וני בחשש.
"לעזור לכם, כמובן! נמאס לי לישון לבד בלילות בגלל שהחמשושים האחרים מתמזמזים למטה וחושיבם שאני לא יודע! אני גם מרגיש ממש אאוטסיידר בגללם! בא לי לנקום! אז מה הסיפור, למה אתם נוקמים?" הוא שאל והיטיב את משקפיו לעיניו.
"סתם, חשבנו שהם לא יצטרכו את המיטות שלהם בזמן הקרוב ואנחנו דווקא כן." סיירו משך בכתפיו.
"מעניין. תמשיכו." אמר תלמיד החמישית.
"אנחנו צריכים להיפטר מהמיטה של סקורפיו, היא במצב רע מאוד. הוא כן צריך לישון איפהשהו וכאן יש מיטות פנויות, זה הכל." סיירו משך שוב בכתפיו.
"אני רוצה לראות את המיטה ההיא! אגב, אני טרי בלום, נעים מאוד."
טרי זימן את המיטה של סקורפיו לחדרו ועיקם את אפו מידית.
"טוב, אם המיטה הזאת נשארת פה אני עובר לישון איתכם. זה מסריח את כל החדר! לכו תאווררו אותו עד שאני אעביר לשם את שתי המיטות. סתם, זה עניין של שניה לאוורר חדר לתלמיד חמישית מחונן שכמותי." טרי אמר בסתמיות ואז הלך עם השלושה לחדרם, אותו הוא איוורר בקסם, ואז זימן אליו את מיטתו, חפציו ועוד אחת מהמיטות הפנויות, בשביל סקורפיו.
"לילה דבש, זאטוטים! אתם ילדים כלבבי!" הוא אמר והתכרבל במיטתו.
"כן? רק שתדע לך שאתה לא הפלפאפי טיפוסי בעצמך!" אמר לו סיירו. טרי כבש את צחוקו.
"אין כזה דבר 'טיפוסי', גם הפלפאף עצמה לא היתה טיפוסית לסטיגמה שיש על הבית הזה! ובכלל, כולנו טיפוסיים לפה כי הפלפאף מקבלת את כולם! עכשיו לכו לישון ותתפללו שאדי לא יגלה מי התעסק לו עם המיטה."
"יש מצב גדול שהוא יחשוד בנו, הוא תפס אותנו כשרצינו ללכת לדווח לפרופסור ספראוט." סיפר סיירו.
"בעצם, אנחנו תפסנו אותו כשהלכנו לדווח לפרופסור ספראוט. לא באמת הצלחנו להגיע אליה כי הוא הבריח אותנו לכאן בחזרה." סיפר ג'וני.
"טוב, נתמודד עם זה כבר מחר. אני מת לחזור לישון. טוב, ילדים? וקחו בחשבון שיש מצב שהוא יחשוד גם בי, שנעלמתי." אמר טרי.
סקורפיו נחר בקול. שלושת האחרים צחקו צחוק מאולץ וניסו להרדם בעצמם.

הפרק הקודם		הפרק הבא