יסמין

טוב, קודם כול גיליתי שתא הוידוי נכנס לשימוש בערך בשנת 1545 ולכן שיניתי איפה שמופיע תא וידוי בגלל שהפאנפיק נערך בשנת 950 בערך. שיניתי כמה דברים והוספתי כמה תאורים בפרקים הקודמים, אבל למי שלא רוצה לקרוא שוב השינוי הגדול הוא שליה גדלה בביתו של ג'ף אחרי שהוריה נפתרו ועברה לחצר הארמון באדינבורו הבירה ללמוד מוסיקה.

הפרק הבא מנקודת מבטו של ג'ף ומתאר את היום בו ליה דיברה עם אימה והלילה לפניו.

קריאה נעימה, ובבקשה תגובות בונות.

"ליה" נאנחתי בקול שקט באותו הלילה, המיתה הייתה רכה מתחתי והשינה אחזה בי אבל לא, לא ישנתי. "הוו, ליה שלי" דמיינתי את ראשה מזדקר קדימה בנחישות, עיניה הכמעט שחורות שסורקות אותי. לפעמים אני חושב שהיא יכולה לקרוא את מחשבותיי. היא מבלבלת. אני אוהב את זה. היא יפה, חכמה ונבונה, מה לא? גדלנו ביחד, טיפסנו על עצים, למדנו לקרוא ביחד והצקנו לאצילים המפונקים. שיחקנו בכול המשחקים הקיימים, ושיתפנו זה את זו בכול. אני אמרתי שכשאהיה גדול אני רוצה להיות אביר או שאני רוצה ללכת עד לירח ולראות אם הוא עשוי מגבינה. ליה אמרה שהיא רוצה לשוט בסירה ולראות מה יש בצד השני של הים ואם יש מפלצות באמת. כשהיא עזבה ללמוד מוסיקה בארמון, לא ידעתי את נפשי מגעגוע, ושלחתי אליה מכתבים כל יום. היא סיפרה על הדוכסים בארמון וכמה הם מתחנפים למלך. אני לא רוצה להיות מלכה אף פעם! היא הכריזה יום אחד כשהתעצבנה כי איחרה לשיעור הצ'מבלו כי נתקעה בתוך קבוצת אנשים שרצו לברך את המלך ליום הולדתו. היא סיפרה לי הכול. אני סיפרתי לה הכול. כמעט הכול. הכול עד לאותו היום בו התעוררתי והסתכלתי עלייה כאילו בפעם הראשונה והבנתי שאני רוצה אותה בתור אשתי, לא בתור חברתי. מאותו היום גם היא התחילה לדאוג לי. ראתה את המבטים ששלחתי אליה ושמה לב שבגדי לא מלאים בוץ מטיפוס על עצים ושערי מסורק תמיד. בן שש עשרה אני הייתי אז. היא ראתה את מבטי והשיבה לי באותו מבט חודר, רק במצח מקומט ובפרצוף מודאג. היא בת ארבע עשרה ואני בן שש עשרה. לפני שנה לא יותר זה קרה. נצח.

הייתי בטוח בעצמי יותר מדי. בחודש אפריל כבר לא יכולתי לסבול זאת יותר. אהבתי אותה. חלמתי עליה. אבא לחץ שאבחר לי אישה וידעתי שאם לא אעשה משהו מהר הוא ישיא אותי בניגוד לרצוני. הסתדרתי והסתרקתי, קניתי בגדים יפים וזר פרחי יסמין לבנים וגדולים. התבסמתי והלכתי למצוא אותה. היא הייתה בחדרה. את הפרצוף שלה כשפתחה את הדלת לא אשכח לעולם. פרצוף נגעל. גועל. ממני. ראיתי בעיניים שלה שהיא רוצה את ג'ף של פעם. אותו הג'ף שמטפס על עצים ועושה שטויות. אבל אני לא הייתי אותו ג'ף. הייתי ג'ף אחר. לא יכולתי לסגת, ופתחתי את פי לשאול את אותה שאלה ששינתה את יחסה כלפי לנצח.

"ליה, התנשאי לי?" לחשתי אל הלילה.

בסופו של דבר נרדמתי וחלמתי עליה. בחלום היא ישבה על העץ ואני עמדתי מתחתיו. כרעתי על ברכי ופתחתי את פי אבל היא ירדה בקפיצה מהעץ וחבטה בראשי. כשהרמתי מבט במקומה עמד אבי ועל פניו הבעה של גועל. ופתאום עמדה לידו אישה שמנה לבושה שמלה ורודה ומולנו כומר. היא החזיקה את ידי בידה השמנה ואבי עמד בצד גאה ולידו ליה. ליה עמדה לצד גבר אחר ונשענה על כתפו בעוד ידו חובקת אותה.

"אתה ראשי לנשק את הכלה" אמר הכומר.

*****                                

התעוררתי בלב פועם וניסיתי להרגיע את עצמי. חלום! רק חלום!

אז התיישבתי והכנתי עוד מכתבים, מקפיד על כתב יד יפה ומקפיד לפזר על המכתב בושם קל בריח וורדים. אני יודע שאני נאה, יודע שאני משכיל ויודע שבנות האצולה בארמון מחכות ומכוות שבהן אבחר לאישה. מה היא לא מוצאת בי? שאלתי בליבי, מכין את עצמי לעוד שעה של צעקות והתחננויות אל מוד דלת סגורה. אחרי שעה, באין קול ואין עונה, חזרתי לדירתי, מבטיח לעצמי לשוב בין הערביים. ואז פיניתי אותה ממוחי ופניתי לעבודתי. אני מפקד על משמר בני המלוכה. עבודה מכובדת. אבא הביא אותי לפה כדי שאבחר לי אישה אחת ולתמיד ואתחיל לעבוד ולפרנס אותה, אותי ואולי, אני חושב, שהוא קיווה שגם את בנינו העתידי.

*****

אני לא יודע למה ציפיתי כשהגעתי בין הערבים לדירה של ליה. אולי לתשובה, אולי לכעס, או אולי לשום דבר. אבל בטוח שלא לצרחה הגבוה, המפוחדת, וההמומה שנשמעה ברגע שהרמתי את ידי לדפוק בנימוס על הדלת הנושאת את השלט "ליה פברל. מוסיקאית ראשית בחצר הארמון". באותה שניה לא בזבזתי זמן, וקראתי לפורצים. אחרי רבע שעה שבה החוורתי יותר מרגע לרגע, הם הצליחו לפרוץ ולשבור את המנעול. רצתי לאחור, לקחתי תנופה והתנגשתי בכל כובד משקלי בדלת העץ.

היא עמדה שם, עם דמעות בעיניים, עמדה ודיברה עם משהו כסוף, שלא מהעולם הזה. היא הסתובבה וראתה אותי. הדמעה שנאספה בעיניה נפלה ונספגה בשטיח. פנייה היו מסכה של פחד. כן, אני לא טועה. פחד. פחד ממני.

קולי נעתק מגרוני. לא ידעתי נפשי מרוב תדהמה ולפתע הבנתי לאן היא נעלמה בכל השעות הארוכות שבהן חיפשתי אותה בכל הארמון. חיפשתי בלא תשובה כי הרי מאותה שאלה גורלית בחודש אפריל ההוא, לא החלפנו כמעט מילה. ושם היא עמדה, הסתכלה עלי ולא הסיטה את מבטה החודר מעיני. הרגשתי שהן קודחות שם חורים.

היא מפלצת.

פתחתי את פי. וסגרתי אותו. התחשק לי לצרוח, לבכות, לשכוח.

בקול רועד וצרוד הכרזתי על הנורא מכול.

"ליה פברל. את מכשפה"

הפרק הקודם		הפרק הבא