קיקו וקורו - בכתיבה

פרק 8

סודות בין כותלי הטירה

אלבוס ישב בארוחת הערב ליד סקורפיוס, כרגיל, והיה חסר סבלנות. השמש עמדה לשקוע וירח עמד לעלות. אלבוס ידע שהוא מדאיג את סקורפיוס אבל לא ידע מה הוא יכול לומר לו ומה לא. מעולם לא הסתיר דבר לפני כן מפני סקורפיוס. היה בניהם איזשהו קשר של אמון ואלבוס חשש הוא שובר אותו עכשיו.

הוא ראה את המבטים שחברו נעץ בו ואת השתיקה שפעם הייתה נעימה והפכה כעת לשתיקה רועמת שצלצלה באוזניו. בנוסף ללחץ שהרגיש לקראת מה שעמד לעשות, בטנו התהפכה וסירבה לקבל ולו ביס אחד נוסף.

"סקורפ? מה קורה איתך?" שאל אלבוס לבסוף, נאנח ומניח את המזלג בצלחתו. סקורפיוס הרים את עיניו ונעץ בו מבט תוהה.

"מה קורה איתי? אני חושב שאתה זה שצריך להסביר את עצמו..." הוא אמר אחרי כמה שניות, מדבר בשקט כדי שלא יצותתו להם.

"אני יודע... אני יודע." מלמל אלבוס בתסכול כשהבין שהוא לא מסוגל לגרום לעצמו לספר את כל מה שקרה. "אני צריך אותך, אני צריך שתהיה איתי. אני יודע שאני לא מסביר כלום, שאני מסתיר הרבה דברים אבל אני לא יכול לספר עכשיו כלום, לא מדובר בסודות שלי."

אלבוס הניח את ראשו על כפות ידיו, מסרב להביט בסקורפיוס. הוא שמע את חברו נאנח והבחין בזווית עינו שהוא שוקע במקומו, כמו תוהה מה עליו לעשות עם חברו העקשן.

"אל, תרים את הראש," הוא אמר באנחה, מניח את ידו על גבו של אלבוס. "בוא, נצא מכאן כדי שנוכל לדבר."

אלבוס הרים את ראשו באיטיות, מביט בסקורפיוס בהיסוס לפני שקם והכתיף את תיקו, יוצא אחרי חברו שהחל לעשות את דרכו אל היציאה מהאולם.

כשעברו בדרכם מאחורי קתרין זאביני היא לחשה בשקט כדי שרק שניהם וחברותיה יוכלו לשמוע, "או-לה-לה, אתם כל כך חמודים ביחד!" חברותיה פרצו בצחוק ואלבוס קפא במקומו בכעס. הילדה לא הפסיקה להציק לאלבוס מהיום הראשון שלה בהוגוורטס ואפילו לפני כן, ככל שסקורפיוס סיפר לו.

"אל, תתקדם." פקד סקורפיוס עליו ותפס את ידו, גורר אותו אחריו לפני שאלבוס יחליט לעשות מעשה פזיז שיגרום לו לחטוף עונש... כמו תמיד.

"אני לא מבין למה אתה סובל את זה, הילדונת מציקה לך וגורמת לך להיענש, ואתה לא עושה כלום." אמר אלבוס והתנער מאחיזתו של סקורפיוס, נעצר במקומו.

"מישהו מאיתנו צריך להיות בוגר, לא כך?" שאל סקורפיוס במשיכת כתפיים ואז המשיך ללכת, נכנס לתוך כיתה ריקה.

אלבוס עקב אחריו ונכנס, נועל את הדלת במספר כשפים שהוא וסקורפיוס המציאו. "יצאנו כדי לדבר עליך, לא עליי, לפי מיטב ידיעתי."

"סקורפ, אני מצטער. אני באמת מצטער אבל אני לא יכול לספר לך הכל." אמר אלבוס והתיישב על אחד השולחנות, נועץ מבט ברצפה.

"אתה שוב עושה את זה. תסתכל עליי, אל תוריד את המבט." אמר סקורפיוס בקול רך, נעמד מול אלבוס. "אתה לא צריך להתחמק ממני, אני בסך הכל רוצה להבין מה עובר על החבר הכי טוב שלי."

"אני –" פתח אלבוס את פיו אבל סגר אותו שוב. לאחר היסוס קצר הוא הרים את ראשו והביט בעיניו של סקורפיוס שזהרו בגוון כסף רך. הוא ראה בעיניו של חברו הבנה וקבלה, אך לאחר מספר שניות הבחין גם במעט עלבון. "סקורפיוס, לפני שאני מנסה לתרץ את עצמי ולנסות להסביר אני רוצה שתדע שאתה החבר הכי טוב שלי, תמיד היית ותמיד תהיה."

סקורפיוס קפא ואלבוס נאנח כשהבין שמה שאמר לא יצא כמו שרצה. סקורפיוס ככל הנראה הסיק שהדבר אותו אלבוס מסתיר כל כך רע שהם כבר לא יהיו חברים או משהו כזה. לפני שיפתח את הפה שוב, אלבוס חשב טוב על מה שרצה לומר כדי לא לפשל גם הפעם.

"תראה, אני רוצה לדבר איתך בקשר לקורו. הוא... לא אוהב אותי," קטע אלבוס את עצמו לרגע. "לא, זה לא מדוייק. הוא כמעט שונא אותי אפילו, ואין לי מושג מה עשיתי לו. אני בטוח למדי שפגשתי אותו לפני כמה ימים, איך יכול להיות שהוא שונא אותי כל כך?"

"איך אתה יודע שהוא שונא אותך?" שאל סקורפיוס בבלבול. "הוא נראה לי נער שתקן ואולי ביישן מעט, אבל בעיקר מסוגר. בקושי דיברתי עם קורו, קיקו היא זאת שתמיד מדברת, אם שמת לב. איך אתה יודע שהוא שונא אותך? זאת מילה חזקה..."

"כשהוא מסתכל עליי יש איזושהי אש בעיניים שלו, יש שם משהו בהבעת הפנים שלו שפשוט צועק שנאה." אלבוס נאנח ונזכר בפניו של קורו. אם היה מוחק מהן את כל ההבעות, בסך הכל היה רואה פנים רכות, אסייתיות וגם יפות בדרך כלשהי. אותן פנים נשיות במקצת, כשאלבוס עמד מולו עלתה עליהן הבעה כעוסה. פניו לא באמת השתנו, הן נשארו קפואות וגם אם היה עליהן חיוך, המבט שלו, בעיניים שלו, אלבוס ראה רק שנאה.

"אני לא מבין את זה. לא עשית לו כלום. בכל מקרה, כבר מחשיך ואנחנו צריכים ללכת לעשות שיעורי בית. חוץ מזה שיש לך את הסיורים היום אז כדאי שתסיים מוקדם." אמר סקורפיוס כעבור כמה שניות ואלבוס זינק ממקומו, מביט בחלון.

"סקורפ, אני חייב ללכת. שכחתי מזה לגמרי, אבל אני חייב לעוף מפה עכשיו!" אמר אלבוס לו בדחיפות, מתחנן בראשו שחברו יבין.

"לך," אמר סקורפיוס באנחה לאחר כמה שניות. "אני אראה אותך מחר, ואני מקווה שאולי אני אקבל עוד כמה הסברים..." במילים אלה הוא יצא מהחדר והשאיר את אלבוס לבדו.

ליבו של אלבוס כאב על כך שנאלץ להסתיר דברים מסקורפיוס, אבל זה היה הכרחי. הוא לא יכל לספר לו שקורו הוא איש זאב, הוא לא יכל לספר לו על מה שעמד לעשות בכל רגע.

"שיט..." הוא מלמל כשהבין ששקע שוב במחשבות וקרני האור האחרונות נאבקו להאיר את הקרקע. הוא יצא מהחדר, נותן לדלת להיטרק אחריו.

בעודו רץ במסדרונות הוא התעלם מקריאות של תלמידים מופתעים ותמונות מתלוננות, ממהר אל היציאה מהטירה.

"אלבוס? מה...?" קולה של רוז נשמע מלפניו ואז מאחוריו כשהוא המשיך לרוץ בלי לעצור.

הוא צעק מעבר לכתפו, "אחר כך," והגיע לדלתות. כשחמק החוצה, הוא היסס לרגע ואז החל לרוץ בשבילים, מחפש את הדרך המהירה ביותר אל היער האסור.

"אסור לי לאחר," הוא לחש לעצמו ואז נזכר שלא הביא איתו את גלימת ההעלמות. לאחר שקילל בכעס הבין שלא יעזור לו ושעליו למהר אל קורו, אין לו זמן ללכת להביא אותה.

אלבוס שעט אל היער ומעד במדרון, מתגלגל למטה ועוצר סנטימטרים ספורים משפת האגם הגדול. הוא התנשם וקם מהמקום בו עצר, מתנדנד לרגע ואז ממשיך בריצתו. בדקות ספורות אלה, השמש שקעה במלואה ואלבוס הודה בליבו לג'יימס על כך שהכריח אותו ללמוד לרוץ למרחקים.

הוא הגיע לשפת היער ונכנס פנימה, ממשיך לרוץ אבל מאט טיפה את הקצב כדי לא למעוד. קרסול נקוע לא יעזור לו למצוא את קורו.

כשהחשכה השתררה סביבו הוא הדליק את שרביטו במלמול 'לומוס' שקט והמשיך בדרכו, נכנס אל עומק היער. יללה קרעה את האוויר, יללה מעונה שגרמה לליבו להתכווץ והוא חשב לעצמו שקורו בסכנה כל שניה שהוא לא שם, שאותו אחד שהאזין להם עלול להרוג אותו, למרות שלא באמת הבין למה קורו בסכנת מוות, הוא הבין שהסכנה משמעותית. 

הפרק הקודם		הפרק הבא