הפשע המושלם

"להתראות," אמרה, מבינה שאין תגובה מהצד שלי.
המשכתי להביט בה. "תגידי לי, אין לך בושה? בגלל דבר כזה את זורקת אותי? אחרי כל מה שעברנו?"
"אני לא רוצה חבר ש - שחשוד ומאשימים אותו בפשע הכי גדול במדינה. אני לא מבינה בכלל מה התירוץ שלך לא ללכת עכשיו."
"מה התירוץ שלי? מה התירוץ שלי?!" הייתי פשוט בהלם. אריאנה? ממתי היא מגעילה כל כך ועוד אליי? "שאת חברה שלי, שאת אהבת חיי ושאת אמורה לתמוך בי, זה מספק אותך, מיס גרנדה?!" צעקתי עליה. לא שלטתי בעצמי, היא עברה קו אדום של גועל נפש. אף פעם לא הכרתי בה את הצד הסנובי הזה, וממנו ניכר כי הבחורה יודעת לפגוע. וחזק.
"כן. אבל זה שאתה אשם לא מספק אותי. אני רוצה אותך מחוץ לזה, אחר כך תחזור אליי."
אחרי מילים כאלה באמת נראה לך שאני אחזור אלייך? מתוקה, את יכולה רק לחלום על זה. עברת כל קו אפשרי של מגעילות. אני פשוט לא מאמין שיש בה בכלל צד כזה. צד משפיל, צד מכוון לפגוע, צד מכוער. קולות המבטאים הלם נפלטו מפי, הנפתי את ידיי לצדדים והטחתי אותם על צדיי הירכיים. "אני פשוט לא מאמין," מלמלתי, מביט בה. "אני פשוט לא מאמין לרמת הגועל שיוצאת ממך. אף פעם לא הכרתי בך צד כזה. את פשוט מגעילה. את ממש מאכזבת אותי. בתור חברה שלי ציפיתי שתתמכי בי ותגידי לי שיהיה בסדר, כי גם ככה כל העניין הזה חרא ואנחנו אפילו לא אשמים- לא היינו בארץ באותו זמן, כל זה פשוט לא הגיוני ואת נגדי? את יודעת איזה פוגע זה, אריאנה? אני פשוט לא מאמין עלייך, בחיים לא התאכזבתי ככה ממישהו, בטח שלא ממך, או בטח שלא ציפיתי להתאכזב ככה." ללכת? לא ללכת? לנשק אותה? לסטור ללחיה? מה לעזאזל אני צריך לעשות עכשיו? החלטתי בסוף ללכת. פתחתי את הדלת, יוצא. הבטתי בה וטרקתי את הדלת אחריי, מסיט את מבטי לכיוון המדרגות וירדתי במהירות למטה ויצאתי מהבית שלה.
נכנסתי לאוטו, מתכנן להתניע. בדקתי בכיסים, לא היה שם המפתח. הבטתי סביב באוטו, איפה התיק?! אוי, לא. שכחתי אותו אצלה. עכשיו אני צריך לעלות אליה ולקחת אותו. נאנחתי בכבדות, לא רציתי לראות אותה בדקות הקרובות, לא אחרי ריב כזה... אבל לא הייתה לי ברירה, כל הדברים שלי שם. מפתיע אותי שההורים שלה לא שאלו כלום על המהירות שבה ירדתי ועוד לבד, ותוך כדי המחשבות נכנסתי חזרה אל ביתה, ואל חדרה. "שכחתי את התיק," מלמלתי, לוקח אותו ויצאתי חזרה.
"חכה!-" היא עצרה אותי. הסתובבתי. "מה?" שאלתי.
היא נאנחה, מניחה את כף ידה על משקוף הדלת. המשכתי להביט בה, בעוד הבעת פניה מעידות על כך שהיא רוצה להגיד משהו אבל לא יודעת איך, או מה.
איבדתי סבלנות וירדתי למטה במהירות, כשהתיק שלקחתי עליי. מזל שהבאתי רק תיק אחד ולא גם את הגיטרה.
"מייק-!" היא קראה, אך כבר היה מאוחר מידי, ירדתי, והיא פספסה אותי. או לפחות את ההזדמנות האחת הזאת לדבר איתי.
נכנסתי חזרה לאוטו, מניח את התיק במושב ליד הנהג, סגרתי את הרכב, התנעתי ונסעתי משם. נסעתי הביתה. הייתי ממש פגוע ממנה, בכלל לא ציפיתי ממנה לתגובה כזאת. באתי לישון אצלה, והיא הרסה את זה. היא הרסת את זה. אני פשוט לא מאמין עליה.

הגעתי הביתה, עולה לחדר שלי אחרי שסגרתי את האוטו. הנחתי את התיק בצד, לקחתי את הגיטרה האקוסטית והתחלתי לפרוט עליה אקורדים שלא קשורים לכלום. ואז זה יצר מנגינה. מנגינה מוכרת, שהפכה לשיר שאני מכיר ויודע לנגן. I Miss You. דווקא זה? שיר דיכאון אחר לא היה למוח שלי לבחור? טוב, זה לא שיר דיכאון, זה שיר אהבה וגעגוע, והוא יותר מידי מתאים למצב שלי עכשיו. אני מתגעגע לאריאנה שלי. אני לא יודע מה קרה לה, איך שהיא התהפכה בשניות בגלל כתבה אחת מסריחה.
עצרתי באמצע, עוצם את עיניי ונאנחתי. כנראה ציפיתי ממנה יותר מידי לתמיכה הזאת, והיא לא הגיעה, אז זה בא לי בבום. אבל אני באמת לא מצליח להבין למה היא לא הביעה תמיכה לצד שלי. חברה שלי. זה פשוט לא ייאמן.
"מייקל?" קול חרישי נשמע מהדלת.
הרמתי את מבטי, פוקח את עיניי. זה היה אבא שלי. "מה?"
הוא סגר את הדלת בשקט והתיישב לידי. "מה קרה?"
תיארתי לעצמי שלא היה קשה לזהות שעבר עליי משהו. חזרתי מהר מידי מאריאנה, אני מנגן שיר עצוב ועוצם עיניים כדי לעצור את עצמי מלבכות. לא עבר עליי כלום.
"כלום..." מלמלתי בשקט, חוזר לעצום את עיניי כשנזכרתי שבכלל לא נישקתי אותה. כנראה שעכשיו אני לא אוכל לנשק אותה עוד הרבה זמן. יותר מידי זמן. נצח זה הרבה זמן, הרי היא נפרדה ממני בלי תקווה לחזרה.
"ברור שמשהו קרה, היית אמור לחזור רק עוד כמה ימים, בטח שלא במצב רוח כזה-"
"לא קרה כלום!" הבטתי בו, עיניי פקוחות לרווחה. נשענתי על כתפו, טומן את ראשי על צד צווארו בעודו מחבק אותי. עצמתי את עיניי ובכיתי בשקט, לאט כתפו החלה להתמלא בדמעות ולהיות כבדה יותר.
"מייקי, מה קרה?" הוא ליטף את שיערי ושאל שוב בקול שהפעם נשמע לי אחרת ממה שנשמע לי כשהוא נכנס. הצלחתי להרגיש את הקול ולא רק לשמוע אותו. קול רך ונעים. קול אכפתי. "זה קשור לחקירה? לכל מה שהיה בזמן האחרון?" הוא המשיך.
"זה חלק משמעותי בעניין," סיכמתי את הדברים. "הייתי צריך לספר לה וזהו..."
"לספר?"
"אריאנה," מלמלתי. "היא לא ידעה מזה כלום והיא גילתה את זה דרך כתבה שעשו על זה בחדשות לפני משהו כמו שעה."
"אוי לא..." מלמל אבא שלי.
"ככה גם אני הגבתי כשהיא גירשה אותי משם," מלמלתי בבכי. לא הייתי יכול יותר לעצור את זה. "טיפת תמיכה אין בה כלפיי בכל זה, קורטוב אפילו, כלום, פשוט לא אכפת לה והיא מאמינה לכל מה שאומרים בטלוויזיה. אני החבר שלה, לא הם, מה הסיבה שלה להיות מגעילה כל כך?! אתה יודע איך היא דיברה?!"
"מייקל, שים את עצמך רגע במקומה. אם זה היה הפוך, גם אתה היית כועס עליה."
"כן, אבל לא הייתי נפרד ממנה. הייתי כועס עליה אבל לא מסלק אותה מהבית שלי ונפרד ממנה."
"היא... נפרדה ממך?" אבא שלי נשמע בהלם.
"כן, למה אתה חושב שאני בוכה כמו מפגר פה?!" מלמלתי מבעד לדמעות שהמשיכו לכסות את כתפו. "כי היא תומכת בי?!"
"אויש, מייק..." הוא מלמל, נאנח. אחרי שנתיים של חברות ככה להיפרד בגלל כזה דבר? לא היה נראה לו הגיוני. "אני- באמת לא יודע מה להגיד לך..."
"פשוט תשתוק." הידקתי את החיבוק.

עבר יום, עברו יומיים, והגעתי לחדר החזרות. יש לנו עוד 4 ימים את ההופעה באותה תוכנית אירוח, והמצב רוח שלי לא השתפר, הוא נשאר אותו הדבר. אריאנה ואני לא דיברנו כל השלושה ימים האחרונים. גם בחלומות, גם בהזיות ואפילו בחלומות בהקיץ שלי היא לא התקשרה או סימסה. אני לא חושב שעברה בה המחשבה הזו בכלל.
נכנסתי לחדר, רק אשטון היה שם.
"היי," הוא מלמל, מביט בי.
"היי," אמרתי חזרה.
"וואו, מייק, מה לכל הרוחות קרה? אתה נראה נורא!"
עשיתי 'לא' עם הראש, שבדרך כלל מסמל: כלום לא קרה. לא רציתי לספר או לדבר על זה, לא עכשיו.
התיישבתי על המגבר בזמן שלוק גם הגיע. אחריו הגיע קאלום. שלושתם שאלו למה אני נראה ככה. באמת נראיתי עד כדי כך מדוכא?
"דיברו על זה בחדשות," מלמלתי, מביט לנקודה בין הקיר לרצפה.
"נו, אנחנו יודעים. זה הדבר שמדכא אותך כל כך?" שאל אשטון.
"והייתי עם אריאנה באותו רגע," אמרתי. "והיא לא ידעה מזה כלום לפני שדיברו על זה לפני יומיים והיא נפרדה ממני בגלל זה. טוב, לפחות זה מה שהיה אפשר להבין מה-"להתראות" שלה." הרגישו בקול שלי שהייתי שבור מזה ושעמדתי לפרוץ בבכי שוב.
שלושתם התקבצו קרוב יותר אליי, מתיישבים סביבי.
"היא לא הייתה מוכנה לשמוע שום תירוץ אחר," אמרתי. "עם כמה שניסיתי לא הצליח לי כלום."
"מייקל, ז-זה אמיתי?" שאל קאלום, המום.
כל מי שסיפרתי לו- שאלה רק הבנים והמשפחה שלי- בהלם מזה. ייקח לי זמן לעכל את זה. אבל אני לא יכול לעכל את זה לבד, אני צריך אותה. כן, זה קשור אליה, היא פגעה בי, אבל אני צריך אותה.
"אחרת לא הייתי בוכה כמו מטומטם כבר 3 ימים," עניתי.
"מייק, אתה לא תוכל להופיע ככה," אמר לוק.
הבטתי בו. "זה לא מה שיעצור אותי מלהופיע," אמרתי, בתוך תוכי מרגיש שכן, זה בהחלט מה שיעצור אותי מלהופיע.
"איך רואים עליך שאתה משקר."
נאנחתי, מניח את כף ידי על מצחי. "לעזאזל. אתם מכירים אותי טוב מדי."
"אם לא היינו יודעים כמה אתה אוהב אותה לא היינו מגיבים ככה. מייק, אתה חייב לדבר איתה."
"אבל אני לא יכול לדבר איתה, אתם לא מבינים?!" הבטתי בהם. "תקוות חזרה אחת אפילו לא הייתה בה, ואני צריך לפנות אליה ולהתחנן לסליחה?!"
"כן," אמר אשטון ונעמד. "אתה זה שאחראי על הכל. היית צריך לספר לה, אני לא מבין בכלל למה עצרנו אותך וזרמנו איתך כשלא סיפרת לה. היא צודקת, מייק, למרות כל הכאב שלך. היא צודקת בכעס שלה עליך."
נעמדתי מולו. "אתה חבר של מי? שלי או שלה? מי אתה שתחליט מה אני אמור לעשות? בעד מי אתה בדיוק?"
"אני לא בעד אף אחד, זה רק לטובתך, חתיכת טמבל," הוא אמר, דוחף אותי קלות.
"מה בדיוק לטובתי? הצרחות שלך? זה לא בדיוק עוזר לי, אשטון. זה שהיא כועסת אני יודע, וזה שלא סיפרתי לה אני גם יודע. זה שטעיתי בזה- יש מצב שאני יודע. אולי ייקח לי זמן להבין שטעיתי, אבל תזכור שאני לא היחיד שטעה כאן. גם היא טעתה כאן ולהקשיב לי היא לא מוכנה. אז או שתשתוק ותחכה בסבלנות עד שהכל יסתדר, או שתמשיך לצרוח עליי. בחירה שלך, אש." יצאתי מהחדר.
לוק וקאלום הביטו באשטון שהתיישב ונראה עצבני מהתגובה שלי לדבריו.
"די, תירגע," אמר לו לוק. "אין לך מה להתעצבן מזה. הוא סתם עצבני מכל העניין ובדיכאון מאריאנה והכל ביחד התפרץ לו על מה שאמרת. אין לך מה להתעצבן." קאלום הביט באשטון כהבנה והסכמה עם דברי לוק. אשטון השפיל את מבטו קלות ונאנח, מרגיש בכך שלוק צודק.
חזרתי לחדר כעבור כמה דקות, 'התעלמנו' ממה שקרה קודם והתחלנו לחזור על השיר להופעה בתוכנית האירוח בעוד 4 ימים. אמנזיה. כל כך מתאים לי עכשיו. כל המצב הזה יותר מדי. פשוט יותר מידי.

הפרק הקודם		הפרק הבא