אם לא היה, יהיה

"איפה היית?" שאלה מרי וחיבקה את ירון, דבר שהוביל להכתמת בגדיה במים ובמשהו שצבעו אדום. כל עוד הדבר לא היה דמו של ירון, לא היה אכפת לה מכך.

"בפגישה." ענה, למרות שממש לא נראה ככה.

"בגלל זה לא ענית!" זעם איתי. היו פעמים שבהן קשה היה לו לראות את הצד השני.

"לא יכולתי לענות, מצטער." ענה בקול שקול ככל האפשר.

"למה אתה נראה כאילו ניסו לטרוף אותך כרישים?" שאלה מרי בדאגה.

"וגם הצליחו..." איתי לא הצליח לכבוש את צחוקו.

"הה… ילדים ממש מקסימים יש בדרום אנגליה." הוא איבד את קולו השקול, שהתחלף לזעם רב. נדירות היו הפעמים ששמעו אותו כועס.

"למה הכוונה?" שאלו מרי ואיתי פה אחד.

"שם התרחשה הפגישה שלי, ובדיוק כשסיימתי אותה כמה ילדים מופרעים זרקו עליי בלוני מים מלאי קטשופ."

"ארוחה מושלמת לכרישים." צחקק איתי.

"זה לא מצחיק, איתי! צריך לדווח למשטרה!" נבהלה מרי

"לא צריך שום דבר, אם הייתם נותנים לי לסיים את הסיפור הייתם מבינים מה קרה בסוף."

"אז תסיים אותו." משך איתי בכתפיו.

"כמו שאמרתי, הם מופרעים - הם לומדים בפנימייה צבאית. המנהל שלהם קלט אותם והחטיף מכה או שתיים לכל אחד. אמרתי לו כמובן שאין צורך להכות אותם, אבל הוא טען שככה הם מחנכים אותם. אני אישית הזדעזעתי, אז אמרתי לו שזה באמת לא משנה לי, אבל הוא הכריח אותם להתנצל. לא שאני מצדיק את ההתנהגות שלהם, ממש לא, אבל לדעתי אם מישהו צריך ללכת למשטרה זה המנהל החולי-"

"ירון!"

"-רע הזה." המשיך מבלי להראות סימן ששמע אותה. הוא הביט בשרוולי החולצה המכופתרת שלו, שכנראה הייתה לבנה בעבר. "אני הולך להתקלח" אמר. כשקם, שמו לב שהשאיר כתם קטשופ על הכיסא.

"אני אלך להביא סמרטוט רטוב." הכריזה מרי. את אחר הצהריים בילתה בנסיונות לבצע כשפים לפי הספרים הרבים שקנתה בנושא. היא הלכה מהקל לקשה - מלחש זימון פשוט ללחשי שינויי צורה.

"לא יודעת איך בדיוק ציפיתי להצליח הכל ביום אחד." מלמלה, עדיין בעמוד העשירי של הספר הראשון. "תלמידי שנה ראשונה מצליחים את זה ואני לא?" היא תהתה האם דנה כבר יודעת לבצע את הכשפים שהיא ישבה וניסתה ללמוד כל היום.

"הכל עניין של ניסיון." הפתיע אותה קול מאחור. היא קפצה בבהלה.

"היי." אמרה לעבר ירון. "טוב לדעת שנרגעת." הוא התיישב בכיסא לידה. היא חיבקה אותו.

"מוזר שדנה לא פה." אמר.

"מוזר בכלל כל הקטע הזה של הקסמים." תיקנה אותו.

"גם. איתי!" הוא צעק לעברו.

"מה?" הוא יצא מחדרו וצעד לעברם, מנומנם.

"דבר ראשון, אם תישן עכשיו לא תצליח לישון בלילה - אתה יודע את זה." אמר. איתי ניסה לפתוח את פיו בכדי להגיב. "ודבר שני, אני צריך לדעת מה אתה רוצה לאכול לארוחת ערב."

"פסטה. ולא ישנתי." השיב ופיהק. מרי וירון החליפו מבטים. היה ברור לשניהם שאיתי ישן. הרבה.

"טוב, אני אלך להכין פסטה." אמרה מרי. לאחר עשר דקות ישבו השלושה לאכול. ינשוף חום התעופף לעבר המטבח דרך החלון הפתוח.

"זה אנג'י!" צהלה מרי. איתי עיקם את אפו למשמע השם. אנג'י הפיל מכתב שאותו, כך הסיקו, כתבה דנה. מרי לקחה את המעטפה בהתרגשות. במכתב נכתב:

"לאמא, אבא ואיתי.

הגענו לא מזמן, והמקום כל כך נפלא! הטירה ענקית, את זה אוכל להבטיח. את מרבית הדרך לבית הספר עשינו ברכבת, ואת חלקה האחר בסירות. ברכבת התחברתי עם איימי, זו שנכנסה לפנינו לרציף - היא הסבירה לי המון על בית הספר, ועל עולם הקוסמים בכלל. אכלתי ארוחת ערב שהייתה הרבה יותר ממשביעה, כך שאמא, את לא צריכה לדאוג לי."

כשקראה מרי את החלק הזה, צחקה חרישית. היא המשיכה לקרוא:

"לפני הארוחה התבצע טקס המיון, והמצנפת התלבטה רבות האם לשלוח אותי להפלפאף או לרייבנקלו, ולבסוף בחרה ברייבנקלו. כמובן שאיימי הלכה להפלפאף, היא סיפרה לי שכמעט כל משפחתה למדה שם, למעט אביה, שלמד בגריפינדור. אני מקווה מאוד שזה לא יפריד בינינו. קיבלנו את מערכת השעות שלנו, והיא נראית לי קצת עמוסה אבל חוץ מזה אני חושבת שממש איהנה כאן!

אני לא יודעת מה המהירות של אנג'י ואני מקווה שהוא לא הגיע אליכם מאוחר מדי.

אוהבת, דנה."

הם בהו במכתב בחיוכים, חוץ מאיתי, שההלם עדיין הכה בו. מיד לאחר מכן הבעת ההלם שעל פניו התחלפה לחיוך.

"אמרתי לכם שהיא תהיה בבית של החננות."

"איתי!" נזפה בו מרי בעודה שולפת עט וניר. היא כתבה:

"דנה היקרה,

אנחנו שמחים בשבילך שטוב לך והתמיינת לבית שאת אוהבת. רק תזכרי שכל פעם שתרצי לכתוב אלינו, את מוזמנת. אל תדאגי למהירותו של אנג'י, הוא הגיע בזמן ארוחת הערב שלנו.

אוהבים אותך מאוד,

אמא, אבא ואיתי." היא נתנה את המכתב לאנג'י, שהמריא ויצא דרך החלון הפתוח.

הפרק הקודם