פדמה פאטיל הבאנלית? כן, זו אני.

הסתכלתי על רון, הייתה לי הרגשה שיכולתי לקרוא את מחשבותיו... אני חושבת שהוא מודע לכך... "לא... פדמה, זה לא מה שזה, זה לא מה שאת חושבת."
"אתה בטוח, רון?" לא דיברתי, שלחתי לו מחשבה חזרה. "כן פדמה. אני יודע לשלוט ברגשות שלי." "אני לא בטוחה." רון צמצם את עיניו והסב את מבטו אחורה,
התגלתה לעינינו דמות מרחפת, לבושה בברדס שחור, סוהרסן. "אק... אקספקטו פטרונום!" אני לא הצלחתי לחשוב על משהו שמח. דמות אדום החזה, הציפור, היא אינה הופיעה.
רון לא ידע לבצע פטרונוס, הסוהרסן ניגש אלינו ושלח את ידו אליי... זהו אני אבודה... "אק... אקספק... טווו..."

שמעתי כמה קולת עמומים. לא זכרתי דבר. חשבתי שהדבר הנכון לעשות עכשיו, הוא מן הסתם לבדוק... איפה אני לאזעזל?!!!
אוקי, מספר מסקנות:
העיניים שלי עצומות, אני שוכבת על... על מיטה!!! כן, אררג.. יש עליי שמיכה, ואני שומעת כמה קולות מוכרים. האם ייתכן שזה... לא, לא יכול להיות... אסור לו.
"ג'ה... ג'ים? זה אתה?" "היא התעוררה!" שמעתי את קולו... כן, זה הוא... אבל, איך זה יכול להיות? פתחתי את עיני וראיתי את רון רוכן מעליי בדאגה.
הוא חיבק אותי. "את בסדר! כבר חשבתי שקרה לך משהו!". הבטתי הצידה וראיתי אותו מגלגל עיניים. הפנתי אליו את מבטי ושאלתי אותו: "לא ג'ים, זה לא יכול להיות,
אף אחד לא בורח מאזקבאן... לא מהסוהרסנים..." המציאות הכתה בי, סבלתי נשיקת סוהרסן.

אני מקווה שהפרק לא שיעמם אותכם... אני באמת מצטערת על האיחור, יש לי תקופת מבחנים עכשיו ובכל אלה שהיו עד עכשיו קיבלתי 70, אני צריכה ללמוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא