עתידנו

הארי, ג׳יני ובנם חזרו לביתם. כך שלרון והרמיוני היה קצת זמן לבד. הרמיוני שנאה את זה. היא אהבה שהארי היה בסביבה, כך ששלושתם יכלו לצחוק כמו פעם, כשעוד היו בהוגוורטס וכמה שנים לאחר מכן, גם עם ג׳יני, אך היא לא הבינה שהזמנים... השתנו.

הכל השתנה. המראה של רון, המראה של הרמיוני... היא גבוהה מעט, לא כצפוי. שערה התארך, ורון אמר שככה ישאר, כי ככה הוא יפה. רון היה חייב תספורת, אז ג׳יני, בזמן שהרמיוני והארי שיחקו על ג׳יימס ודיברו על נוויל לונגבוטום, סיפרה אותו. הוא יצא נהדר.

השיער שלו, קודם כל, נהיה בהיר בהרבה, למרות שהרמיוני לא שמה לב לזה. הוא התמעט בהרבה גם כן, והרמיוני החמיאה לג׳יני על התספורת.

הרמיוני התיישבה על הספה לצד רון. הוא שתה מיץ דלעת והיא, בצורך רב, שתתה שוקו עם ביסקוויטים בטעם קינמון. היא חלתה על קינמון.

"יש לך אובססיה מוזרה לקינמון בזמן האחרון, הרמיוני,” רון חייך והדליק את הטלוויזיה.

"ככה זה שמישהו רוצה משהו אחר.” התגוננה. הוא פיהק ושם את ידו לאט לאט סביב כתפיה. טריק קלאסי.

הרמיוני הסתכלה עליו, חיוך מאוזן לאוזן.

"מה?”

"אתה מתנהג כמו ילד בן 15.” היא גיחכה. הוא צחק הוא צחקה איתו. הוא שיחק בשערה והיא קירבה את ראשה על כתפו.

"איך היה עם הארי?” הוא זרק לאוויר.

"נחמד, אני מניחה. איך היה לראות את ג׳יימס?”

"אל תעצבני אותי, מיוני.”

"קוראים לי הרמיוני.” הרמיוני התנתקה ממנו והסתכלה עליו בחומרה. "אם תקרא לי מיוני אני אקרא לך... רוני-פוני.”

"נראה אותך מנסה.” הוא הנהן בגיחוכים בלתי נפסקים. הוא ריתק את ידיה מלהרביץ לו ונישק אותה בפתאומיות.

"מי את?” הוא לחש.

"מיוני ג׳ין וויזלי.” היא חייכה והוא נישק אותה שוב.

"אז, מיוני, עוד מעט הסדרה האהובה עלייך מתחילה, נכון?”

"נכון מאוד, רוני-פוני. אתה זוכר איך קוראים לה?”

"לא...“ הוא ענה.

"גם אני לא. בגלל זה שאלתי אותך.” היא חייכה.

"את מצפה שאני אדע את התשובה?”

"או שאני אזרוק אותך מהבית, מה טעם הגלידה האהוב עליי?”

"פיסטוק?”

"לא, לצערך,”  היא כיוונה את שרביטה אל צוווארו והמשיכה בדרמה: "זה שוקולד!”

"איך עשית לי את זה?” שאל רון, מבלי לצחוק.

"זה חיקוי נוראי של ג׳יני.” קבעה הרמיוני וגילגלה את עיניה.

"בואי נראה אותך עושה את זה טוב יותר.“

"בשמחה!“

הפרק הקודם		הפרק הבא