שנה שביעית

ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר.

כך הגיעה חופשת חג המולד.

רון, הרמיוני והארי טיילו ברכבת "הוגוורטס אקספרס", חיפשו להם קרון משלהם. בלי רומילדה וויין המעצבנת והחברות הטיפשות שלה...

הם נכנסו לתא. יותר נכון, רק הארי. לנוויל, לונה וג׳יני.

"אנחנו הולכים לתא המדריכים,” הודיעה הרמיוני.

"ביי, חברים.” חייכה לונה ונופפה להם לשלום. הם אמרו להם "ביי” והלכו לתא המדריכים.

הארי נשאר שותק.

"אז, מה המצב, הארי?” שאל נוויל במבוכה.

"הכל מעולה, איך אתה?”

"בסדר. אני ולונה בדיוק דיברנו עליך. הכל טוב עם האף שלך?”

"אהה, כן,” חייך הארי. "זה היה לפני חודשים... אז, ג׳יני, שכחתי לשאול אותך...”

"לא פה, הארי.” אמרה ג׳יני.

"מ-מה?”

"לא פה, שמעת אותי.” חזרה ג׳יני. "אתה לא מציע לי ברכבת,”

הארי הסמיק ונאנח. 

"בנות והמנהגים המוזרים שלהן...” נאנח נוויל, ולונה הסתכלה עליו. "מה? חנה אמרה לי שאני אציע לה במקום רומנטי. אני והיא שם, זה לא מספיק רומנטי? ”

"תלוי איפה דיברתם,” התערבה הרמיוני. היא והג׳ינג׳י נכנסו לתא רבע שעה לאחר שעזבו. הארי לא הרגיש שהזמן חולף כה מהר.

"גם הרמיוני אמרה ככה,” לחש רון, מנסה שהרמיוני לא תשמע אותו, אך זה לא עבד. היא ישבה לידו. ותקעה לו מרפק בצלעות.

"אאוץ׳!” גנח.

"תשתוק.” רטנה הרמיוני.

"בכל מקרה,” אמרה ג׳יני, מתעלמת משניהם. "לא פה. ראיתם את מאלפוי?“

"לא,” כולם ענו בפה אחד.

"הוא ממש נחמד לאחרונה,” ציינה לונה.

"הוא הפסיק לקרוא לי בוצדמית,” אמרה הרמיוני ומשכה בכתפיה.

"אל תגידי את המילה הזו!” הכחיש רון.

"למה?” גיחכה ג׳יני.

"רון, אני בוצדמית ואני גאה בזה! לפחות אני לא טהורת דם עצלנית שרוצה שיעבדו אותה, אהמ פלר אהמ...”

ג׳יני צחקקה ורון גילגל את עיניו. "חשבתי שאין לך בעיה איתה,” אמר רון בעוקצנות.

"אהה, אולי אני מודה לגברת וויזלי שלימדה אותי לתפור, אבל אני לא מודה לאף אחד אחר, בסדר?” הרמיוני הזדקפה במושבה ופיהקה.

"אולי כדאי שכולנו פשוט נלך לישון,” אמר הארי. "אנחנו מגיעים לקינגס קרוס לפחות עוד שלוש שעות.”

וכולם נרדמו בעשר הדקות הבאות.

****

כולם ירדו מהרכבת. הריח המוכר והצנון של תחנת הרכבת קינגס קרוס בלונדון היה נעים כל כך, מוכר, מושך. גברת וויזלי, מר וויזלי, ביל ופרסי חיכו להם בתחנה.

"הארי! ג׳יני! הרמיוני!” גברת וויזלי מיהרה לחבק אותם.

"היי, מה איתי?” נעלב רון. גברת וויזלי נאנחה וחיבקה אותו.

"שלום, הארי,” ביל לחץ את ידו של הארי ואחר כך פרסי.

"הארי, איך גבהת!” התלהבה גברת וויזלי. "ארתור, קח את המזוודות שלהם. אנחנו נוסעים למחילה המחודשת.”

ביל, מר וויזלי ופרסי סחבו כמה מהמזוודות של הבנות למכונית האדומה שחנתה בחנייה. הארי והרמיוני גרים במחילה לבינתיים, עד שהארי יחסוך מספיק לדירה משלו (אין מצב שהוא חוזר לדרך פריווט. טוב, אולי לביקור), והרמיוני - עד שתמצא את הוריה באוסטרליה. היא נוסעת בקיץ לשם עם רון.

כולם נכנסו לרכב הגדול ומר וויזלי התניע אותו ונסע. תוך כלום זמן הגיעו למחילה. הם נכנסו, הוציאו את המזוודות שנחו בכניסה.

"רון, אתה ישן בחדר שלך...” אמרה גברת וויזלי בהחלטיות. "הארי, מתוק, אתה ישן איתו. ג׳יני בחדר החדש שלך והרמיוני מתוקה, את ישנה בחדר פרד וג׳ורג׳. הוא בכל מקרה כל היום בחנות, לא חוזר הביתה... הולך לדירה שלו מעל החנות... טוב, אז זה בסדר?”

כולם הנהנו בלית ברירה. למרות שהרמיוני הייתה שמחה לישון עם רון זה אסור. יש איסור בבית משפחת וויזלי בשנות ובנים ישנו ביחד. סוף פסוק.

"אני אבוא אלייך,” לחש רון. הרמיוני הסמיקה ודרכה על הרגל שלו כאות אישור.

"אתם בטח רעבים.” אמרה גברת וויזלי ומיהרה למטבח. כולם ישבו לסעודת צהריים מאוחרת בשש, מרק הבצל המפורסם של מולי וויזלי... ולקינוח, עוגת השוקולד המפורסמת של הרמיוני גריינג'ר.

"היה טעים מאוד, גברת וויזלי,” הרמיוני הודתה, בעודה מחזיקה כף מלאת מרק חם.

"תודה רבה, אבל לא היינו מצליחים להוציא את הטעם של הבצל מהפה לולא עוגת השוקולד הנהדרת שלך, יקירתי,” גברת וויזלי הייתה שמחה שהכלה שלה יודעת לאפות - זאת אומרת, החברה של הבן שלה... זה אותו הדבר!

השעה הייתה כבר 20:00. כולם עלו לחדרי השינה שלהם. הרמיוני נכנסה לחדר של פרד וג׳ורג׳. הוא השתנה בפעם האחרונה שביקרה בו. 

לא היו שם יותר יתושי שוקולד משוטטים להם, לא סוכריות קיא ודברים כאלה, ומזל שהגרביים המסריחות של ג׳ורג׳ עברו דירה. 

אבל התחושה השתנתה. כבר לא כיף בחדר, כבר אין מסיבות פיג׳מות על כל מיני חברים. כבר אין את תחושת הסובבות הזאת בחדר שהרמיוני התגעגעה אליה כל כך.

היא שכבה במיטה הזוגית וחשבה. על מה? על הכל. על רון. על הארי. על פרד. על ג׳ורג׳ השבור, המסכן. החלק השני שלו פשוט נלקח ממנו.

מחשבותיה האישיות התפזרו כשהדלת נפתחה מעט. זה היה רון שעמד בדלת, לבוש פיג'מה שהרמיוני יכלה לנחש שגברת וויזלי תפרה לו.

"רון!” היא לחשה. "הבהלת אותי!”

"היי,” הוא סגר את הדלת. כולם כבר ישנו, כך שלא הייתה להם בעיה לדאוג. הרמיוני לא ידעה למה רון בא בכלל. הוא התיישב בקצה המיטה והרמיוני התיישבה לצידו.

"רציתי להציע לך לבוא איתי לנשף. למרות שזה די ברור. נשף חג המולד,”

"אתה יודע שאם לא היינו נשארים שנה שמינית, לא היינו בכלל בנשף? אתה חושב שיש לך הזדמנות לתקן את הנעשה לפני 4 שנים?”

"אני בטוח. אז... הרמיוני, את בת.”

"נקודה טובה,” ציינה.

"בואי איתי לנשף.”

"בשמחה. אני הרמיוני גריינג׳ר,” אמרה, במבטא ילדותי שהזכיר את עצמה בגיל 11 ברכבת להווגורטס. "ואתה?”

"מממ... רון וויזלי.”

"עונג להכיר אותך.” היא חייכה ונישקה אותו. הוא העמיק את הנשיקה, הניח את ידו על ירכה התחתון.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?”

"הארי וג׳יני עשו,” משך רון בכתפיו. "ורק אם את רוצה.”

"אני רוצה.” היא נישקה אותו שוב, מורידה את חולצתו.

הלילה, היא הולכת לעשות את המעשה הכי לא רייבנקלואי שאי פעם עשתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא