אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

שנה טובה וחג שמח לכולם!

--------------------------------------------------------------------

נקודת מבט - דראקו

הרגשתי רע. למעשה, הרגשתי נורא ואיום.לא הייתי צריך לצעוק על הרמיוני. ולמה היה לה כל כך אכפת אם שברתי את הלסת של הפוץ הזה או לא? הגיע לו. רק הגנתי עליה והיא אפילו לא טרחה להודות לי. אולי זה היה טיפשי מצידי. הייתי צריך לתת לה להתמודד עם זה בעצמה. היא אמרה שהכל היה תחת שליטה, נכון? לא. לא הייתה לה שליטה. האדם הזה עוד שניה אנס אותה. זה היה ברור מהאופן שבו היא התפתלה כדי להתרחק ממנו. ידעתי מיד שמשהו לא בסדר כשיצאתי מהשירותים. הרמיוני הייתה על הקיר, הפנים שלו סנטימטרים ספורים מהפנים שלה. ראו שלא היה לה נוח. היא לא נראתה אפילו קצת שמחה. המבט על הפנים שלה אמר את הכל. היא הייתה מבוהלת. אבל היא אף פעם לא תודה בזה, אבל היא נורא פחדה. אני אפילו לא יודע מאיפה התגובה שלי באה. לא חשבתי אפילו לפני שבאתי והכנסתי אגרוף לאידיוט הזה. הרמיוני, מצד שני, הייתה המומה כשתפסתי אותה וגררתי אותה מהקולנוע. אם משהו היה קורה להרמיוני, היו מאשימים אותי שלא הגנתי עליה. בכל הכנות, לא חשבתי על זה עד שהיא התחילה להתעצבן ולצעוק עליי. אני לא ממש יודע למה עשיתי את זה. פשוט עשיתי.

הצצתי בהרמיוני מזווית העין שלי. ראשה נשען על החלון במשך כל הנסיעה והדמעות שלה כבר התייבשו. היא לא אמרה מילה, אפילו לא היסתכלה עליי. האשמה מלצעוק עליה קודם הופיע, מה שגרם לי להתחרט על הצורה שדיברתי איתה קודם.

"אנחנו כאן." מלמלתי כשניכנסתי לחנייה של אולם הזית. היה ברור שהרמיוני לא רוצה להיות כאן וגם אני לא. העדפתי בהרבה להיות בדירה, להתכרבל על הספה ולצפות באיש משפחה.

דחפתי את הדלת ויצאתי החוצה, דוחף את המפתחות לכיס. מציץ בחזרה על הרמיוני, שמתי לב שהיא אפילו לא טרחה לצאת מהמכונית. היא באותה תנוחה כמו מקודם: הראש נשען על החלון, עיניים ריקות, ושפתיים מכווצות ביחד.

נאנחתי, מסנן כמה קללות מתחת לנשימה כשהלכתי לצד השני של המכונית. דפקתי על החלון של הרמיוני, אולי קצת יותר חזק ממה שהתכוונתי. היא קפצה בבהלה, אבל אפילו לא טרחה להיסתכל עליי כשפתחתי את הדלת.

"בחייך, הרמיוני!" נאנחתי. "אם נאחר, אנחנו נאבד את ההזמנה. קארול תהרוג אותנו!" העברתי יד בשיער שלי, מיסתכל סביב בתקווה שהפאפרצי לא עקבו אחרינו לכאן. הם לא.

הודתי לאלוהים כשהרמיוני החליטה סוף סוף לצאת מהמכונית. העיניים שלה ניראו נורא. הם היו אדומות מהבכי ועיגולים שחורים הופיעו, שגורמים לה להיראות כאילו לא ישנה כבר שבועות. והינה האשמה תוקפת אותי.

"אם את רוצה, אני יכול להמציא משהו לקארול ונוכל לחזור הביתה." הצעתי, הקול שלי היה כמעט לחישה. רגע, אמרתי עכשיו בית? הדירה לא הייתה בית. אנגליה הייתה בית. הדירה שחלקתי עם בלייז זה בית. אבל הדירה הזאת... אף פעם לא תהיה בית. אז למה קראתי לזה ככה?

הרמיוני התחמקה מעיניי, בוהה למטה בידיים הריקות שלה. מה קורה איתה? כל זה באמת ביגלל מה שקרה קודם? או שאולי זה משהו אחר שמטריד אותה? אני לא יודע, אבל הדבר הבא שעשיתי הפתיע אפילו אותי.

הנחתי אצבע מתחת לסנטר שלה, מעלה את ראשה עד שהעיניים שלה פוגשות את שלי. מסלק קצוות חומים מהפנים שלה, ומנסה לחייך את החיוך הכי טוב שאני יכול לתת.

אני מצטער אם אמרתי משהו שפגע בך. באמת, סליחה, הרמיוני. לא הייתי צריך לצעוק עלייך, אבל בבקשה תדברי איתי. את לא רואה שאני מנסה כאן?"" העיניים שלי התחננו כשבהיתי אל תוך העיניים החומות שלה. היא לא תסלח לי. גם אם זה ריב כל כך קטן, העבר תמיד יחזור אליה.

הרמיוני הרימה את ידה ובעדינות הורידה את שלי מהסנטר שלה. "בוא ניכנס." היא מלמלה, מביטה הצידה ומתחילה להתקדם אל המסעדה. נאנחתי עוד פעם, הולך אחריה. הכל באשמתי. זו לא אשמתו של האיש הזה. זה לא אשמתם של הפאפרצי. לא. האשמה היא שלי. כולה שלי. לא הייתי צריך להיות כל כך גס רוח אליה. לא עכשיו. לא אף פעם. תיראו לאן זה הוביל אותנו. בגללי, אנחנו כל כך שונאים זה את זה.

למרות שאני לא יכול להגיד שאני שונא אותה כבר. אולי היא הייתה ממש כלבה אליי, אבל זה היה מגיע לי. אם למישהו מגיע את כל השנאה הזאת, זה לי. אולי אני לא אוהבת את הרמיוני, אבל אני בהחלט לא שונא אותה. אני לא חושב שאי פעם שנאתי.

פתחתי את דלת הכניסה של המסעדה ונתתי להרמיוני להיכנס לפניי. הכמות של האנשים שחיכו בתור כדי לשבת בשולחן הייתה ענקית. כל הכיסאות היו תפוסים ואנשים כבר התחילו לאבד את הסבלנות.

"או מיי גאד!" שמעתי קול צורח איפשהו מבין כל האנשים. "זה דראקו מאלפוי!" גיחכתי, מנסה לחפש את בעלת הקול. מישהו הצליח לזהות אותי. 

"והרמיוני גריינג'ר איתו!" עוד קול קרא, מלווה בעוד כמה צרחות.

"הם לא פשוט מקסימים ביחד?"

חייכתי, לוקח את היד של הרמיוני. אנחנו צריכים לשחק, לא? יכולתי להגיד שהרמיוני ניסתה לא להתעצבן כשעיניי פגשו את שלה. גיחכתי שוב, מושך אותה אליי כדי ללחוש לה.

"תזרמי."

"כאילו שאני לא מנסה." היא אמרה בכעס, זורקת לי מבט מלוכלך ובמזל אף אחד לא ראה אותו.

"שלום." חייכתי לעבר שתי הבנות שבאו אלינו. שתיהן היו ג'ינג'יות. הימנית צרחה, שמה את היד שלה על הפה. היא בוודאי מעריצה גדולה.

"היי!" האחרת חייכה, מזיזה את השיער מהפנים שלה. "אני מנדי וזו אחותי הקטנה אנני.  אנחנו מעריצות כל כך גדולות!"

הקטנה הנהנה להסכמה, היא הורידה את היד שלה מהפה כדי שתוכל לדבר. "אתה כל כך לוהט!" היא פנתה להרמיוני, מבט מסוחרר על פניה. "אני כל כך שמחה שאתם ביחד! אתם כל כך מושלמים!"

"תודה." קרצתי, רוכן ומנשק את הראש של הרמיוני. החיוך שלה היה כל כך מאולץ, וראו את זה. היא לא אמורה להיות השחקנית פה? אז היא לא עושה עבודה כל כך טובה. זה היה כל כך מוזר לנשק אותה. אני יודע זה רק נשיקה על הראש. אבל זה מוזר לנשק את הרמיוני. זה הרגיש... שונה. אני לא יודע אם זה היה שונה טוב או שונה רע. זה פשוט היה שונה.

"היה נחמד לפגוש אותכן." חייכתי לבנות. "אבל אנחנו חייבים ללכת לפני שנאבד את ההזמנות שלנו."

"היה כל כך מעולה לפגוש אותכם!" שתיהן קראו בו זמנית, מתלהבות בזמן שאני והרמיוני הלכנו לשבת.

"דראקו מאלפוי." אמרתי לאישה שעמדה בכניסה. היא הייתה בטלפון, אבל היא הנהנה לי, מצביעה לעבר מלצר מסויים. הוא מיהר לבוא, מחייך אלינו. הוא בגובה שלי בערך, ובעל שיער בלונדיני. היה לו עגיל באף שישר נתן לי לחשוב שהוא הומו. כשהוא דיבר, ידעתי שצדקתי.

"אה, אדון מאלפוי וגברת גריינג'ר. מכאן, בבקשה." הוא המשיך לחייך, מסמן לנו לעקוב אחריו. הרמיוני הרחיקה את ידה משלי במהירות, מסרבת ליצור איתי קשר עין. מה עשיתי הפעם? כלום, אני זוכר.

"הינה השולחן שלכם." הבחור אמר, עדיין מחייך אלינו. אני נישבע שהתחלתי לתהות אם החיוך הזה קבוע. זה לא הורג את הלחיים שלו לחייך כל כך הרבה?

"התפריטים על השולחן. אני אחזור בעוד כמה דקות כדי לקחת הזמנה." הוא אמר לנו, שולח לי חיוך גדול יותר כשעזב. הרמתי גבה אל עבר הדמות הנעלמת שלו. מוזר.

"אני חושבת שמישהו מחבב אותך." הקול של הרמיוני הפתיע אותי. כשהיסתכלתי עליה, היא הזיזה את הגבות שלה. טוב, אני חושב. מישהי במצב רוח טוב יותר.

גיגלתי את עיניי. "הוא לא." הרמתי את התפריט והעמדתי פנים שאני קורא אותו. 

"בחייך, דרייק. אל תגיד לי שלא שמת לב על הדרך בה הוא חייך אליך."

קפאתי. היא קראה לי הרגע דרייק?  רק בלייז קורא לי ככה לפעמים. אם רק הוא ידע שהרמיוני הייתה הראשונה שקראה לי ככה... זה היה לפני ששנאנו אחד את השני, לפני שהרסתי הכל. זה היה בזמן התקופה היחידה בה היינו חברים.

כשהרמיוני הבינה מה היא אמרה, היא חייכה והיסתכלה בתפריט. "הכל טוב מידי. איך הם מצפים מאיתנו לבחור?"

בלעתי את הרוק, שם בצד את כל המחשבות. "פוטצ'יני אלפרדו הוא המועדף עליי." אמרתי לה, מצביע על זה בתפריט. "הייתי רק פעם אחת לפני זה וזה היה כל כך טעים."

הרמיוני כירסמה את השפה התחתונה שלה, מיסתכלת על התפריט. "אני מניחה שאני אקח את זה."

"את תאהבי את זה." אמרתי לה כשהבנה מוזרה נחתה עליי. אנחנו מדברים. אנחנו מדברים ואנחנו לא רבים. תהיתי כמה זמן זה ימשך. 

"מוכנים להזמין!?" המלצר הופיע, מקפיץ אותי. הנחתי את התפריט, מכחכח בגרון כשהבטתי בו.

"אני אקח את הפוטצ'י אלפרדו." אמרתי לו. הוא חייך אליי שוב. זה מוזר, למעשה, הדרך שבה העיניים שלי הציצו בי כל פעם גם כשהוא לקח את ההזמנה מהרמיוני.

"אני אקח את אותו הדבר." הרמיוני חייכה במתיקות. "תוכל להביא לנו גם לחם שום?"

"טוב, כמובן." המלצר, ג'סי לפי התג, חייך. "הם בחינם. ומה תירצו לשתות?"

"אני אקח תה." אמרתי. זה גרם לי לחשוב על הבית. התה באנגליה היה מעולה, תה ג'ינג'ר לימון במיוחד. לצערי, אולם הזית יכל להציע לי רק תה מתוק וזה כנראה לא טעים.

"תה מתוק?" ג'סי שאל, רושם בפנקס שלו. הנהנתי.

"אני רק אזמין מים." הרמיוני הזמינה. הרמתי גבה. מים? היא מנסה להוריד במשקל או משהו? גיכחתי. כאילו שהיא צריכה את זה. הגוף שלה מושלם.

"אני כבר אחזור עם המשקאות שלכם." ג'סי אמר, מחייך אליי שוב לפני שהלך.

"אמרתי לך!" הרמיוני אמרה ונישענה על המשענת של הכיסא. "הוא מחבב אותך."

"הוא לא מחבב אותי!" גיחכתי, מניד בראשי. "אם הוא מחבב מישהו, אז זה אותך."

"ולמה זה?" הרמיוני שאלה, מחייכת. היא הזיזה קבוצת שיער מתולתלת וחומה מהפנים שלה, תוחבת את זה אל מאחורי האוזן.

"הוא בחור." אמרתי ומשכתי בכתפיי.

הרמיוני צחקה, עיניה אורו בשעשוע. "בחור הומו! זה לא ברור, דרייק?" הינה זה שוב.

נשכתי את השפה, משחרר אנחה. "מה הוא כבר יכול למצוא בי בכל מקרה?"

הצחוק של הרמיוני הפך לגיחוך. "אולי השיער שלך. כולם יודעים שאי אפשר לעמוד בפניו."

כמעט נחנקתי. "מה אמרת?"

הלחיים של הרמיוני האדימו, ברור שהיא הבינה מה שהיא אמרה הרגע. "לא אמרתי כלום."

"אבל את הרגע-"

"הנה לכם!" נקטעתי על ידי הקול של ג'סי. הוא חזר עם הלחם והמשקאות, מחליק אותם אל השולחן. "ההזמנה שלכם תהיה מוכנה בקרוב. אם אתם רוצים עוד לחם, פשוט תקראו לג'סי." 

לקחתי את השתייה שלי, קירבתי אותה על השפתיים כדי לשתות ובדיוק הרגשתי יד מלטפת את השיער שלי.

"אני מתנצל. חשבתי שזה הפריע לך." ג'סי חייך במבוכה לפני שהלך, שורק לעצמו.

העיניים שלי נפקחו לרווחה. הוא עכשיו... הוא לא...

היסתכלתי לעבר הרמיוני שניקרעה מצחוק, הפנים שלה אדומות. לא ראיתי מה כל כך מצחיק. זה היה פשוט... מוזר.

"אמרתי לך!" הרמיוני קראה, ממשיכה לצחוק. "הוא כל כך מחבב אותך! פשוט תתחתן איתו כבר!"

שילבתי את ידיי בביטחון. "הוא לא! ורק פגשתי את הבחור! חוץ מזה, אני סטרייט לגמרי!"

זה רק גרם להרמיוני לצחוק חזק יותר.

קיללתי בשקט, לוקח פרוסת לחם ונותן ביס. עדיין לא ראיתי מה כל כך מצחיק כאן. עכשיו כשאני חושב על זה, אף פעם לא ראיתי את הצד הזה בהרמיוני. זה היה נחמד לראות  אותה שמחה במקום לשנוא אותי כל הזמן.

כשהרמיוני הפסיקה לצחוק, מצאתי את עצמי מגחך.

"טוק טוק." פלטתי, מניח את המרפקים על השולחן.

הרמיוני היסתכלה עליי בשאלה. "מי שם?"

"הולה."

"הולה מי?"

פרצתי בצחוק, דופק על השולחן. זה היה קורע! אף פעם לא נכשל בלהצחיק אותי. אני חייב לזכות במדליית זהב על הבדיחה המעולה הזאת! הבנים אף פעם לא חשבו ככה, אבל אני חושב שזה כל כך מצחיק.

הרמיוני היסתכלה עליי בתדהמה. "דרייק..." היא התחילה לצחקק. "אם זו הייתה בדיחה, אז זה היה גרוע."

קימטתי את מצחי. "אני חושב שזה מעולה." הגנתי על עצמי.

הרמיוני הנידה בראשה, לוקחת לגימה מהירה מהמים שלה. "אם אתה אומר."

לא עבר זמן רב עד שג'סי חזר עם האוכל שלנו. קלטתי את המבט שלו, הרגשתי לא נוח. הרמיוני המשיכה למצוא את מצחיק שג'סי כנראה מחבב אותי. כשאכלנו את הפוטצ'י שלנו, ניסינו לגרום אחד לשני לצחוק בעזרת בדיחות. הרמיוני הייתה די טובה בזה. הבדיחות שלה באמת גרמו לי לצחוק. אני מתחיל לחשוב שהבנים צדקו כשהם אמרו שאני גרוע בבדיחות. הרמיוני לא מצאה אף אחת מצחיקה. אני מתחיל לאבד תקווה מעצמי.

בסוף הערב, התחלתי לתהות אם החברות שהייתה לנו תחזור אי פעם, אם כל השנאה הזאת נשטפת והעבר מתחיל להישכח. אני בספק. אני בספק אם הרמיוני תתן לי אי פעם לשכוח את זה. אני אפילו לא נתתי לעצמי לשכוח את זה.

"מוכנה ללכת הביתה, סקווירטל?" התגרתי כשיצאנו מהמסעדה. הידיים שלי היו בתוך הכיסים והרמיוני עדיין צחקה מהניסיון הקודם שלי לספר בדיחה טובה, אבל כשהמילים האלו יצאו מהפה שלי, המבט של הרמיוני הפך מצחוק לכעס בשנייה.

"אל תקרא לי ככה." היא זעפה. גיחכתי, הולך אחריה. היא תמיד שנאה את הכינוי הזה. לא, היא תיעבה אותו. לא התכוונתי לקרוא לה ככה עכשיו, אבל המבט שלה היה שווה את זה.

"מה קרה לך?" צחקתי כשהגענו למכונית. הרמיוני היסתכלה עליי, לוקחת צעד לכיוון שלי.

"בוא נבהיר את הדברים," היא התחילה לדבר. "כל מה שקרה שם... זה מזויף. זה אף פעם לא קרה. אף פעם לא היינו חברים." היא הסתובבה לאחור, פותחת את הדלת שליד הנהג. גילגלתי את עיניי, הושטתי יד ותפסתי את היד שלה.

"הרמיוני-"

"אל." היא זעפה, לוקחת את היד שלה. זה לא יכול להיות בגלל שקראתי לה ככה, נכון? היא באמת יכולה לשנות את הגישה שלה תוך שניה? אף פעם לא הרגשתי כל כך מבולבל.

"הרמיוני, מה-"

"זה היה מזויף!" היא חזרה. העיניים שלה העיפו מבט מסביב והיא תפסה את היד שלי. מושכת אותי למטה, ככה שהפנים שלנו סנטימטרים ספורים זה מזה. "היה שם פאפרצי בפינה." היא לחשה. "ראיתי אותו ניכנס וראיתי אותו גם בקולנוע. הוא היה אחד מהפאפרצים שזרקו אלינו שאלות. שיחקתי כל הזמן הזה." היא עזבה את היד שלי והחליקה אל תוך המושב, טורקת את הדלת אחריה.

שיפשתי את עיניי, מנסה לא להרגיש מטופש. היא שיחקה. כל הצחוקים... הכיף... הכל היה מזוייף. לרגע שם, חשבתי שאנחנו חברים. כיווצתי את ידיי לאגרופים, הולך מסביב לאוטו כדי להיכנס למושב הנהג. היא באמת שחקנית, הא? הערימה עליי טוב.

אחזתי בהגה, שומר על מצב רוח עצבני במיוחד. אולי היינו חברים פעם, אבל לא נחזור להיות כאלה. זה לא יקרה לעולם. אני שונא את הרמיוני גריינג'ר. אפילו אם חלק בתוכי אמר לי שאני משקר, סירבתי להאמין לזה. אני שונא את הרמיוני גריינג'ר וזה סופי.

הפרק הקודם		הפרק הבא