מלחמת הטהורים והאפלים

היי חבר'לכים.

אין, אני פשוט שונאת כשאני מתחילה לכתוב פרק ואז נשארת ערה עד אמצע הלילה כדי לגמור אותו. אבל אני כותבת מסורה, אז בכל פעם מחדש אני מעלה פרק וקמה סחוטה מעייפות בבוקר. הכל באשמתכם!

סתם, סתם. כל עוד אתם מגיבים, אין עליכם. מלאכים.

עכשיו תהנו לכם מפרק ארוך יחסית (נראה לי. אני כבר לא יודעת)

וגם - תעשו את מה שאתם הכי טובים בו: להגיב! כי זה ממש דוחף אותי להמשיך!

אוהבת ונעצמות לי העיניים כאן, אלבטראוז

"תזכירי לי שוב למה אנחנו הולכים להוגוורטס?"

"נו באמת, רון, תפסיק לרטון. זה שאתה לא רוצה לראות שוב את מקגונגל לא ימנע מאיתנו ללכת."

"היא עוד תכניס אותי לריתוק, המנהלת הזאת. היא מתגעגעת לזה, אני אומר לך."

הרמיוני גילגלה עיניים.

"אבל למה?" התעקש רון. "אני עדיין לא מבין למה מכל המקומות, אנחנו הולכים דווקא לשם."

"כן בטח, רון, כאילו אתה לא מתגעגע לשם. וחוץ מזה, זה המקום הכי טוב לחפש בו לחש."

"למה?"

הרמיוני סגרה את עיתון הנביא היומי והרימה אליו את ראשה במורת רוח. "רון, מה היינו עושים פעם, כשלמדנו, והיינו צריכים תשובה לאיזה שאלה?"

רון התחיל לגלגל את עיניו בתגובה, אבל נעצר. "היינו הולכים לספריה."

"נכון מאוד." הרמיוני הניחה את העיתון על השולחן שלידו ישבה ופנתה לאנבת', שצפתה בשניהם בשעשוע. "אתם בטוחים שאתם רוצים לבוא? אתם יכולים להישאר כאן ולחכות לנו."

אנבת' ניענעה בראשה. "לא, אנחנו נבוא. אני ממש רוצה לראות את בית הספר הזה אחרי כל מה שסיפרת לי עליו בטלפון. ואני לא משאירה את פרסי כאן לבד."

"נחמד לדעת שאני צריך בייביסיטר," אמר פרסי בחיוך, נכנס למטבח. אנבת' הוציאה לו לשון.

הוא החליף את הפיג'מה בחולצת טישרט וג'ינס, ועכשיו הם יכלו סוף סוף לצאת.

"טוב, כולם מוכנים?" שאלה הרמיוני.

היא תפסה את ידה של אנבת' ורון הניח את ידו על כתפו של פרסי, והם התעתקו.

"וואו," לחשה אנבת', מביטה ביראה סביבה. מאחר שאי אפשר להתעתק להוגוורטס הם הגיעו להוגסמיד, ליד הדובשנריה, כמו שהרמיוני ורון סיכמו.

הרמיוני חייכה. "זאת העיירה היחידה בעולם שהיא רק של קוסמים, בלי מוגלגים בכלל. הוגוורטס קרובה, רואים?" היא הצביעה אל הטירה, שהתנשאה גבוה אל השמיים. פרסי ואנבת' פעורי העיניים הינהנו מבלי להסיט את מבטם מהוגוורטס.

"נגיע תוך כמה דקות אם נלך מהר," אמר רון. אנבת' ופרסי לא הראו סימן ששמעו את דבריו, רק המשיכו להביט סביבם בתדהמה וסקרנות. 

"ותשתדלו לא לנעוץ מבטים," מילמל רון בגיחוך. אנבת' הסמיקה.

הם הלכו בשתיקה ברחובות הוגסמיד, הולכים ומתקרבים לטירת הוגוורטס. הרמיוני ורון נתנו לאנבת' ופרסי להתפעל מעולם הקוסמים, והלכו מאחוריהם שלובי ידיים.

הרמיוני נאנחה בנוסטלגיה.

"מה זה?" שאל רון.

"כלום, אני פשוט מרגישה כמו בדייט. כאילו אנחנו שוב ביציאה להוגסמיד מהוגוורטס, כמו פעם." היא הביטה סביב בחיוך רך.

רון נישק אותה בקלילות על ראשה. "דייט, אם כך."

הרמיוני ציחקקה. לפניהם אנבת' ופרסי נעצרו וחיכו להם, ליד השערים של הוגוורטס. הרמיוני ורון מיהרו אליהם.

"איך נכנסים?" שאל פרסי, סוקר את הגדר הגבוהה שהקיפה את הטירה.

הרמיוני שלפה את שרביטה. "אקספקטו פטרונום!"

לוטרה כסופה פרצה משרביטה אל תוך הטירה. "זאת הודעה למקגונגל," הסבירה הרמיוני. "ביקשתי ממנה לפתוח לנו את השערים ושאנחנו רוצים להיפגש איתה. אתם יודעים, אי אפשר פשוט לפרוץ לכאן."

"מקגונגל?" תמהה אנבת'.

"המנהלת," הסביר רון בקצרה.

היא הנהנה. "תמציתי."

הרמיוני גיחכה.

"מה בדיוק אנחנו הולכים להגיד לה?" שאל פרסי. "אנחנו לא יכולים לגלות לאף אחד על המטרה שלנו, אסור שידעו שאנחנו חצויים."

הרמיוני משכה בכתפיה. "אני כבר אמציא משהו."

לפתע נשמעה חריקה צורמת, והשערים הגבוהים החלו להיפתח לבד, מבלי שאף אחד לא יזיז אותם מהצד השני.

פרסי בהה קדימה. "זה איזה קסם או משהו?"

רון נראה מופתע. "בחיים לא ראיתי את זה. זה בטח איזה שכלול חדש."

"אולי," אמרה הרמיוני. "קדימה, בואו ניכנס."

הם התקדמו פנימה והתחילו לצעוד אל הדלתות הסגורות של הטירה.

כשהגיעו נעצרו מול הכניסה.

"נעול?" שאלה אנבת'.

"בואו ננסה," ענה רון. הוא תפס בידיות ודחף, ולהפתעתם, הדלתות נפתחו בתנופה.

הם המשיכו ללכת לכיוון משרד המנהלת, אבל פגשו אותה בחצי הדרך, כשהיא הולכת מהר. אולי כדי לקדם את פניהם.

"כמה טוב לראות את שניכם, העלמה גריינג'ר, אדון וויזלי," בירכה אותם.

הרמיוני הסמיקה. "כבר לא גריינג'ר," מילמלה במבוכה.

"אה, נכון," אמרה מקגונגל וחיוך הפציע על פניה. "הייתי בחתונה, כפי שאתם יודעים. אבל קל לשכוח."

השניים חייכו אליה. פרסי ואנבת' עמדו מאחוריהם בחוסר נוחות.

מקגונגל הציצה אליהם, ודאגה קלה נראתה על פניה. "ובכן, מה רציתם? קרה משהו?"

"אה," אמרה הרמיוני מיד. "אנחנו זקוקים לעזרתך. יש קצת בעיות במחלקה, זה דיי מסווג. לא משהו רע, אנחנו רק צריכים לרשותינו את הספריה. יש איזה לחש שאנחנו צריכים לחפש. פרסי ואנבת' התלוו אלי ואל רון ממשרד הקסמים כדי לעזור. זה... מקובל מבחינתך?"

המנהלת נראתה חושדת במקצת, אבל בכל זאת בדקה את השעון שעל ידה השמאלית. "מקובל. יש לכם גישה חופשית לספריה למשך השעתיים הקרובות. אם תצטרכו עזרה כלשהי תפנו למדאם פינס, אבל תדעו שאני כאן אם יש בעיה, כל בעיה."

רון חייך חיוך רחב. "תודה רבה, פרופסור. אנחנו מעריכים את זה מאוד."

היא הנהנה ופנתה לאחור, כנראה בחזרה למשרדה. כל הארבעה התנשפו הקלה.

"טוב, זה הלך טוב," אמרה הרמיוני בשקט. היא חשה מעט אשמה על ששיקרה למקגונגל, אבל ידעה שזה הכרחי. היא התחילה ללכת. "קדימה, הספריה בכיוון הזה."

היא ורון הובילו את פרסי ואנבת' הנפעמים לאורך הוגוורטס, עד לספריה. למרבה המזל, היא הייתה ריקה.

בעוד רון הלך לשאול את מדאם פינס אם יש לה כיוון ללחשי הסוואה או ריחות, השלושה האחרים התחילו לחפש.

פרסי ואנבת' לא ממש חיפשו, יותר כמו בלעו בעיניהם כל ספר שראו, את הלחשים והמידע הרב שהיה שם. היה ברור להרמיוני שהם לא יעזרו הרבה, בייחוד עם הדיסלקציה והכל. אבל הם בכל זאת השתדלו.

רון חזר תוך רגע. "מדאם פינס הפנתה אותי למדפים הרחוקים יותר, יש שם ספרי הסוואה מתקדמים וכאלה. אני לא יודע איפה בדיוק, היא התחילה לשאול שאלות והייתי חייב להסתלק. בכל מקרה, הכיוון הכללי הוא לשם." הוא הצביע לחלק העמוק יותר של הספריה, אל מדפים עמוסי ספרים ואבק. הרמיוני נאנחה והתחילה להתקדם ביחד עם רון, פרסי ואנבת' אחריהם, אחרי שקרעו את עצמם מהספרים הבסיסיים שחקרו.

אנבת' הביטה סביבה בעיניים בורקות. "וואו!" לחשה בהתלהבות. "לא ידעתי! יש כל כך הרבה דברים שאף אחד לא יודע עליהם... וכל כך הרבה קסמים..."

הרמיוני חייכה אל חברתה הנרגשת. פרסי לידה נראה נלהב גם הוא, אבל פחות מאנבת'. למעשה, הוא נראה קצת מעוצבן בנוסף להתרגשות.

"ספריה," רטן בשקט. "חלומו של כל חצוי."

אנבת' מירפקה אותו. "שתוק כבר, מוח אצה. זאת ההזדמנות היחידה שלנו לגלות קצת יותר על עולם הקוסמים, ואני לא מוכנה שתהרוס את זה."

פרסי משך בכתפיו בהתנצלות, אבל המשיך להביט סביב באי נוחות.

"כשנמצא את הלחש המתאים נעזוב," ניסה רון לעודד אותו. "אז פשוט צריך לעשות את זה מהר ככל האפשר."

מזל שאנבת' לא שמעה אותו, כי אם כן אין ספק שהיה פורץ כאן ויכוח.

הרמיוני התמקמה מול מדף שהיה נוח לה מבחינת הגובה והתחילה לסרוק את הכריכות, מחפשת אחר הכותרת המתאימה. חיות קסומות במערב, תולדות הקסם, לחישות לחיות - חלק ראשון, שיקויים ומקורם...

לחשי מגננה למתקדמים. הרמיוני שלפה את הספר והסתכלה בתוכן.

פרק שלושה עשר: הסוואה והסתתרות. בינגו.

הרמיוני בדקה את הפרק בריפרוף, מחפשת אחר קסם מתאים. היא ראתה את לחש ההנגזה ופירוט עליו, ועוד כמה שקשורים להיעלמות, אבל שום דבר שיעבוד במקרה שלהם. היא נאנחה והחזירה את הספר.

כך המשיך החיפוש. ארבעתם בדקו ספר אחר ספר, וכשמצאו סוף סוף אחד מתאים וריפרפו בו קצת, הבינו שלא ימצאו בו את מה שחיפשו. חצי שעה חלפה, ללא כל התקדמות.

"אוף!" קרא לבסוף פרסי בתסכול. "אני בקושי מצליח לקרוא משהו כאן, אבל ממה שהבנתי - אין כאן שום דבר שיעזור!"

"שששש!" זועף נשמע מכיוון הדלפק של מדאם פינס. פרסי צנח מטה והתיישב, כמעט בילדותיות.

"פרסי, רק תנסה -" התחילה הרמיוני.

"זה חסר טעם," הוא קטע אותה, מיואש לפתע. "בכל מדף שאני עובר אתם מתקדמים בארבעה. אני לא מסוגל."

"פרסי," אמרה אנבת' בעדינות. "לשבת ולא לעשות כלום לא יקדם אותנו לשום מקום. יש לנו זמן מוגבל כאן, זוכר? אסור לנו לבזבז אותו."

"אני יודע את זה, אבל -"

אנבת' צנחה לצידו. "הנה, נקרא ביחד. אני חושבת שנתקדם מהר יותר ככה, אם נתקן אחד את השני."

פרסי לא נראה מרוצה, אך הפסיק להתווכח. הוא ואנבת' עברו על התוכן לאט, והגיעו כמובן למסקנה שאין שם כלום שיעזור להם. אנבת' נעמדה.

"תמשיך לחפש. אני הולכת להביא ערימה של ספרים כדי שלא נקום כל הזמן."

היא התקרבה אל הרמיוני והתחילה לסקור כוננית ספרים שכנה.

"מה קורה לו?" לחשה הרמיוני, מודאגת מעט. "זה לא נראה אופייני לו."

אנבת' נאנחה אנחה חרישית. "בדרך כלל הוא ממש לא כזה. זה פשוט השפעה של שני דברים - הספריה, והאווירה המיואשת הזאת. אבל בעיקר הספריה."

"מה, עד כדי כך נורא?" שאלה הרמיוני בתמיהה.

אנבת' הינהנה. "אמרתי לך כבר פעם, חצויים לא בנויים לזה. בשבילנו להיכנס לספריה זה כיף בערך כמו לעקור שן, ככה פרסי קרא לזה פעם. למרות שלו זה יותר קשה מלרוב. אין הרבה עם דיסלקציה כל כך חזקה."

הרמיוני המשיכה לעבור על הכריכות בהיסח הדעת. אנבת' כבר סיפרה לה את כל זה פעם, אבל היא לא ידעה שזה עד כדי כך חמור. אולי אני אתן לו שיעורים בהזדמנות, הירהרה. אולי מורה טוב יהיה הפיתרון.

אבל קודם היא צריכה לוודא שהיא יכולה לשהות במחיצתו מבלי להיות נרדפת על ידי מפלצות תוך כדי.

אנבת' איזנה ערימה גדולה של ספרים בין ידיה. "דרך אגב," אמרה. עכשיו כבר לא טרחה לדבר בשקט, לא הייתה לה בעיה שפרסי ישמע את זה. "נזכרתי בזה פתאום - רון אמר משהו כשהקיקלופ תקף. את זוכרת?"

הרמיוני הינהנה, מנסה להבין לאן אנבת' חותרת.

"הוא אמר ש'את לא יכולה להילחם במצבך'. חשבתי על זה קודם. מה זאת אומרת - במצבך?"

הרמיוני הרשתה לעצמה לחייך חיוך קטן. מבלי הקדמות מיותרות, ענתה בקול ברור -

"אני בהריון."

אנבת' שמטה את ערימת הספרים שבידה. פרסי השתנק. רון גיחך. "שקט!" נשמעה צווחתה של מדאם פינס.

"אני - מה?" שאלה אנבת' בהלם. "מה... מה זאת אומרת בהריון?"

הרמיוני ציחקקה. "זוכרת שהתקשרתי אלייך אז, בערב שהמחנה הותקף? רציתי להגיד לך את זה. אני בחודש שני." הייתה נימה של גאווה בקולה.

אנבת' הביטה בה בתדהמה, ואז, מבלי להזהיר מראש, התנפלה על הרמיוני בחיבוק מוחץ.

"אני לא מאמינה!" קראה, עדיין נדהמת, אבל פניה קרנו משמחה. "את עומדת להיות אמא!"

"אם לא תהיו בשקט, אני אדאג שיגרשו אתכם! לא משנה אם אתם ממשרד הקסמים או לא!" קולה הזועם של מדאם פינס הידהד בחדר.

אנבת' מיהרה להנמיך את הטון, אבל ההתרגשות הרימה מעט את הטונים שלה. "זה - זה כל כך נפלא! אתם תהיו הורים!"

"אני יודעת," אמרה הרמיוני, ולפתע האושר של אנבת' נדבק בה. עיניה התמלאו דמעות של אושר. "אני יודעת!"

היא צחקה בקול רם, מתעלמת מאזהרותיה של מדאם פינס. יהיה לי ילד, המחשבה חלפה בראשה שוב ושוב.

פרסי ההמום לחץ את ידו של רון הקורן. "מזל טוב," אמר, חיוך מתחיל להתפשט על פניו.

"את יכולה לעזוב עכשיו, את יודעת," ציחקקה הרמיוני שוב. אנבת' הרפתה ממנה, אף סימן של מבוכה לא נראה בפניה. "אתם תהיו הורים נפלאים."

הרמיוני ענתה לה בחיוך רחב. אנבת' התחילה להרים שוב את הספרים שהפילה קודם, והתקדמה בחזרה אל פרסי. אבל לפני שהספיקה להתיישב, ניצנוץ על ידה תפס את עיניה של הרמיוני.

"מה זה?" היא התקרבה אליהם.

"מה זה מה?" שאלה אנבת' בתמיהה.

הרמיוני תפסה בידה הימנית והרימה אותה. טבעת זהב, דקה ופשוטה, מוקמה בדיוק מושלם סביב הקמיצה.

נשימתה של הרמיוני נעתקה. "זה... זה מה שאני חושבת שזה?"

אנבת' הסמיקה ומשכה את ידה. "כן?" ענתה בחשש מה.

"אנבת'!" אמרה הרמיוני. היא הביטה בה ובפרסי בתוכחה. "איך לא סיפרתם?"

"מצטערים," מילמל פרסי בחצי חיוך. "פרח לנו מהראש."

"דבר כזה לא פורח מהראש!" ענתה הרמיוני, מעמידה פני כועסת. אנבת' הנבוכה נשכה את שפתה. רון נראה מבולבל, לא מבין מה הולך.

הרמיוני שילבה את ידיה. "אז אני מניחה שאני צריכה לקרוא לך אנבת' ג'קסון מעכשיו?" שאלה בשיעשוע.

אנבת' הינהנה בחיוך מבויש. פיו של רון נפער.

"אתם - אתם התחתנתם?" שאל בתדהמה, מנסה לעכל. "מתי?"

אנבת' הסמוקה מילמלה דבר מה לא ברור, אז פרסי הסביר במקומה.

"כמה ימים לפני שהתחילה כל המהומה - התקיפה במחנה והכל, דיברנו עם רייצ'ל. היא אמרה שיש לה תחושה רעה. בדרך כלל לא היינו מיחסים לזה הרבה חשיבות, אבל רייצ'ל היא האורקל. בדרך כלל התחושות שלה מוצדקות. אני ואנבת' ידענו שיכול לקרות משהו רע, ו... טוב, רצינו להספיק את זה. אם חס וחלילה היה קורה למישהו מאיתנו משהו, לפחות היינו יודעים שהספקנו להתחתן."

אנבת' הינהנה. הסומק על לחייה פחת ועכשיו נראתה שוב כמו קודם. "בזכות רייצ'ל היינו מוכנים קצת יותר למתקפה, אבל לא ממש. לא ציפינו שיצליחו להוריד את גבולות המחנה."

"אז מתי התחתנתם?" שאלה הרמיוני בסקרנות. 

"כמה שעות אחרי זה, בלילה. לא סיפרנו לאף אחד, רק אמרנו את הנדרים והבאנו את הטבעות. מזל שקניתי את זאת מבעוד מועד," אמר פרסי בשובבות. אנבת' חבטה בו בחיוך.

"אם כך, הגברת ג'קסון," אמרה הרמיוני בקינטור. "התואילי לחזור לחפש את הלחש המתאים עם בעלך היקר?"

אנבת' גילגלה עיניים, אבל הרמיוני ידעה שהיא לא באמת כועסת. "בסדר גמור, וויזלי. תחרות?"

הרמיוני חייכה בערמומיות. "בהחלט, ג'קסונית יקרה שלי. הראשון שמוצא לחש מתאים זוכה."

"בסדר, וויזלית. אני מקבלת את פרסי לעזרה כי יש לי דיסלקציה. ואני מניחה שאקבע את הפרס שלי כשאנצח, לא חייבים עכשיו."

"נו, נו, איזה ביטחון עצמי מופרז. נחכה ונראה, ג'קסון. הפרס מובטח לי."

אנבת' הורידה את עיניה האפורות בחזרה לספר. "אין בעיה. את יכולה לבקש מהוויזלי הקטן שבתוכך עזרה אם את רוצה, אני לא אתנגד," אמרה בליגלוג.

"נחיה ונראה, צ'ייס לשעבר. נחיה ונראה," מילמלה הרמיוני בחיוך.

אנבת' ופרסי שקעו בספרים שלהם. הרמיוני עברה על המדפים שלה במהירות האפשרית. מלבד התחרות, הם גם ביזבזו זמן בדיבורים. חייבים למצוא את הלחש הזה ויהי מה.

 היא עברה ממדף למדף, נוחלת כישלון חרוץ. רון, שלא השתתף בתחרות, התחיל למהר גם הוא. אנבת' ופרסי לא הגבירו קצב, אבל הרמיוני הניחה שזה בגלל שלא הצליחו להגביר קצב. עם הדיסלקציה הזאת, הם נתנו כל מה שיש להם.

לפתע, בעודה עוברת על מדף שכולו בנושא שיקויים, עברה מחשבה בראשה.

מה אם זה לא לחש?

היא שלפה את אחד מספרי השיקויים ודיפדפה בו. שיקוי פולימיצי, שיקוי שינה, שיקוי ארס נחשים, שיקוי אהבה...

שיקויי הסוואה.

עיניה של הרמיוני נפערו. איך לא חשבה על זה קודם? ברור שזה יכול להיות שיקוי! לאו דווקא לחש!

היא הביטה בשיקויי ההסוואה שהספר הציע, אך התאכזבה לגלות שכולם עוסקים בהסתוות בשטח ובבילתי ניראות.

לא נורא, חשבה ושלפה עוד ספר שיקויים. היא העיפה מבט בתוכן ועברה לפרק העוסק בנושא המתאים.

אם הייתה ממהרת רק קצת יותר, ייתכן שהייתה מפספסת את זה. שיקויי הסוואה - מבוא לריחות. 

הרמיוני הנרגשת קראה בתשומת לב. השם המטופש - מבוא לריחות - דווקא התאים בדיוק. הוסבר שם שישנן חיות קסומות שעוקבות אחר הטרף שלהן לפי הריח. השיקוי המדויק להסוואת הריח הוסבר בעמוד הבא.

"מצאתי!" קראה בהתרגשות.

אנבת' הרימה את ראשה. "באמת?"

"כן! זה היה שיקוי, לא לחש! התבלבלנו כל הזמן הזה!" צהלה הרמיוני. היא שלפה מחברת ועט נוצה מתיקה ובמהירות הבזק העתיקה את המרכיבים ואת אופן ההכנה.

"קדימה, בואו נצא מכאן!"

אנבת' נראתה מבואסת קצת, אבל היא משכה את פרסי על רגליו בכל זאת. "קדימה באמת. אנחנו חייבים להכין את השיקוי הזה לפני שאיזה מפלצת תגיע. מהר!"

הרביעייה כמעט ברחה מהספריה, מודים למדאם פינס בחביבות מוגזמת משהו.

רון שלח פטרונוס למקגונגל שימסור את תודתם, והם יצאו מהטירה הענקית.

בעודם הולכים בדרכם לשער בית הספר כדי להתעתק, אנבת' התקרבה אל הרמיוני ואמרה בזעף, "לא הוגן. לא ידעתי שצריך לחפש בשיקויים."

הרמיוני רק חייכה חיוך רחב. "מצטערת, אנבת'. אני המנצחת החוקית כאן. אני עוד אחשוב על פרס."

אנבת' נאנחה בעייפות, לרקע צחוקה המתגלגל של הרמיוני.

הפרק הקודם		הפרק הבא