הכל לגמרי נהדר?

כשהתעוררתי, המשכתי לשכב במיטה מספר דקות. הריח שהיה באוויר היה מוזר, והמקום היה שקט.
לאט לאט פקחתי את עיניי, והתיישבתי באיטיות על המיטה הלא נוחה שעליה ישנתי.
"הו, העלמה בראון!" מדאם פומפרי, שהבחינה בי מן הקצה השני של המרפאה, עשתה את דרכה לכיווני בצעדים מהירים.
"מה השעה? כמה זמן אני פה? ולמה אני פה?" שאלתי, והבטתי ברגלי הימנית שהייתה חבושה ובידי השמאלית שהייתה עטופה בגבס.
"השעה שש אחרי הצהרים, את נמצאת כאן מאתמול בבוקר, ואת פה כי מר פוטר טען שנפלת מהמטאטא בזמן אימון קווידיץ'. בכל אופן, הינה שיקוי מזרז, כדאי שתשתי אותו כבר עכשיו כדי שאוכל להוריד לך את התחבושת מהרגל כבר מחר בבוקר." היא דחפה לידיי בקבוק בגודל אגרוף בצבע אפור כהה, והאיצה בי לגמור אותו.
"טוב, אני צריכה לזוז." אמרתי כשסיימתי לשתות את השיקוי.
"ממש לא!" קראה מדאם פומפרי והניחה שיקוי נוסף על השידה ליד מיטתי. "את נשארת פה עד שהרגל שלך מחלימה."
"אין מצב! יש לי ישיבת מדריכים בשבע, ומחר יש לי בוחן בעל-פה בהתגוננות מפני כוחות האופל, וכבר נכשלתי במבחן אז אין מצב שאני לא לומדת לבוחן הזה כי הוא אמור להציל את הציון שלי בתעודה. אני חייבת ללכת." התלהמתי.
היא נאנחה והתיישבה על קצה מיטתי. "אשלי, אני אוהבת אותך, אבל את לא יוצאת מפה עד שהרגל שלך לא בריאה."

"הם נורא התעצבנו," לחשה לי אמה כשרוז, אלבוס, סקרופיו, קלואי ומייק היו עסוקים בסוכריות ברטי בורטס שמדאם פומפרי השאירה לי ליד המיטה.
"עליי?" שאלתי. "כלומר, על זה שלא הייתי בישיבה?"
"כן, כי גם פספסת את הישיבה הקודמת. ציטטתי לפרופסור ששוחחה עם אשטון, המדריך הראשי שאיתך. היא אמרה לו שיודיע לך שהם בצער רב נאלצים לקחת לך את סיכת המדריך, ולהשיל ממך את התפקיד. משהו כזה, אבל-"
"הם מורידים אותי להיות מדריכה רגילה במקום מדריכה ראשית?! אוקיי, אני מתערבת איתך שאשטון שכנע אותה להוריד אותי להיות מדריכה רגילה רק כי הוא רוצה שיקדמו את ג'ול סטיוארט להיות מדריכה ראשית."
"לא בדיוק..."
"כן בדיוק." קטעתי את אמה. "אני אומרת לך, הוא לגמרי בקטע שלה."
"היי, אשלי, את חייבת לנסות את זה!" אלבוס נתן לי סוכרית ברטי בורטס ירוקה.
"כן, את חייבת!" סקרופיו אמר, וקלואי הנהנה.
"מייק, תנסה את זאת." רוז נתנה למייק סוכריה בצבע תכלת.
"אכלתי אותה פעם, היא נוראית, יש לה טעם של משחת שיניים חריפה." הוא אמר, ורוז וקלואי צחקו.
"התכוונתי, לא נראה לי בדיוק שמורידים אותך להיות מדריכה רגילה." אמה אמרה בשקט, כדי שהשאר המשיכו להתעסק בסוכריות.
"מה הכוונה?" התבלבלתי.
"אשלי, אני לא חושבת שאת מדריכה יותר. בכלל. מצטערת."

מייק הלך בערך חצי שעה לאחר שהם הגיעו למרפאה, כיוון שקבע עם ג'סיקה. אלבוס וקלואי גם הלכו מוקדם, נראה לי שהם הלכו ללמוד ביחד לבוחן בהתגוננות, ואמה, סקרופיו ורוז נשארו איתי עד שג'יימס הגיע.
"טוב, אז ניפגש מחר." רוז אמרה כשג'יימס התיישב בכיסא על יד המיטה שלי, והיא, אמה וסקרופיו יצאו מהמרפאה.
"היי יפה." הוא חייך וליטף את הלחי שלי, כשאני שכבתי על צד גופי והבטתי בעיניו הירוקות.
"איך זה קרה לי?" שאלתי והראיתי לו את הגבס שלי.
"נחתת ישר על היד." הוא אמר ונגע בגבס בעדינות. "זה כואב?"
"לא ממש, לקחתי שיקוי של משכך כאבים." אמרתי. "גם הרגל שלי חבושה, אבל לקחתי שיקוי מזרז אז עד מחר זה אמור לעבור. ככה מדאם פומפרי אמרה. בכל אופן, אין מה לדאוג כי אני כבר אוכל לשחק עד האימון הבא. מתי הוא, דרך אגב?"
ג'יימס שתק וגירד בעורפו.
"ג'יימס?" אמרתי והוא הסתכל עלי.
"תראי, אשלי..." הוא נאנח. "הקבוצה די השתנתה השנה, זו לא בדיוק אותה קבוצה של שנה שעברה."
"אה, וואלה?" הופתעתי. "מי בקבוצה? חוץ ממני, ממייק ומסקרופיו."
"מייק וסקרופיו בקבוצה," הוא פתח. הבטתי בו.
"אוקיי, ואני?" ניסיתי להגיע לפואנטה.
"אממ... טוב, אני לא ממש יודע איך להגיד את זה.. אבל תראי, אשלי, היו כמה חבר'ה ממש טובים אתמול בבחינות, כלומר- רוז ממש הפתיעה אותי, טום היה מעולה, ואני לגמרי לא יכול שלא להכניס את ג'ניפר לקבוצה, ואת לעומת זאת..."
"אני מה?" קטעתי אותו. הוא שוב גירד בעורפו.
"אני ממש מצטער, אשלי. את פשוט לא היית מספיק טובה. לא לקחת ברצינות את הבחינות האלה, הגעת רעבה ועייפה, לא שיחקת כמו שצריך, ופשוט לא יכלתי להכניס אותך לקבוצה אחרי משחק כזה."
"ג'יימס, אתה מבין בכלל מה עשית?!" התעצבנתי. "אני פשוט לא מאמינה עליך! איך יכולת לא להכניס אותי לקבוצה?? אתה יודע כמה זה חשוב לי, אתה יודע שאני חייבת להיות ב-"
"מה חשבת, אשלי, שאת תעשי מה שאת רוצה ואני פשוט אכניס אותך לקבוצה כי את חברה שלי?" הוא גם הרים מעט את הטון. "את יודעת שאני לא יכול לעשות את זה."
"למה, כי יעיפו אותך מתפקיד הקפטן? חתיכת אגואיסט." אמרתי בעצבים.
"מה הופך אותי לאגואיסט בזה שהכנסתי לקבוצה את מי שטוב בקווידיץ? אני לא מאמין שאת בכלל חושבת שזה בסדר להכניס מישהו לקבוצה בגלל סיבות אישיות, זה ממש לא בסדר."
"ממתי אתה כזה חננה, ג'יימס? אל תשחק אותה, אתה זה שבדרך כלל גורר אחרים לתעלולים ודברים כאלה, אז פתאום קשה לך להכניס לקבוצה את חברה שלך רק כי היא הייתה קצת מטושטשת ועייפה במבחנים? מה זה אשמתי שלא ישנתי לילה קודם??"
שתיקה.
"זהו זה. שוב לא ישנת כל הלילה." הוא אמר בשקט. אוי, לא.
"לא, אני כן ישנתי, פשוט-"
"את אמרת שלא ישנת, אשלי. אל תשקרי לי." הוא אמר והביט ישר אל תוך עיניי.
שתקתי.
"את שוב מסתירה ממני." הוא אמר.
"אני לא חייבת לספר לך דברים שאני לא רוצה, ג'יימס." הרמתי את הטון מעל הטון שלו.
"מערכת יחסים בנויה על אמון, אשלי. אם אין בינינו אמון, ואת לא יכולה לסמוך עליי ולספר לי דברים שעוברים עלייך, מה זה שווה?" הוא אמר.
"אז מערכת היחסים שלנו לא שווה בעינייך, ג'יימס?"
"אשלי, זה ממש לא מה שאמרתי."
"הבנתי אותך, אתה רוצה להיפרד." אמרתי, וישר כעסתי על עצמי שהוצאתי את זה מהפה.
הוא נעץ בי מבט ממושך.
"את רוצה להיפרד?" הוא הסתכל עלי כלא מאמין.
"אם אתה כל כך רוצה, מי אני שאאצור בעדך?" אמרתי, ודמעות עלו בגרוני היישר אל תוך עיניי.
"אני לא אמרתי את זה, את אמרת." הוא אמר בשקט ויצא מהמרפאה.

כל היום למחרת הייתה דכאונית. זה התחיל בזה שעל הבוקר ראש הבית הודיעה לי שהיא נאלצת לקחת ממני את תפקידי כמדריכה, לאחר מכן נכשלתי בבוחן בהתגוננות מה שאומר שאבד הצ'אנס האחרון שלי להציל את הציון הנוראי שהוצאתי במבחן כיוון שהבוחן הזה יכל להעלות לי את הציון, עם כל זאת אני עייפה, היד שלי עטופה בגבס, וכבר יומיים לא כתבתי להורים שלי.
ועכשיו? עכשיו אני יושבת בארוחת הצהרים, בפינת השולחן המבודדת, מקשיבה לקלואי שלא מפסיקה לדבר על אלבוס ועל כמה הוא מדהים- כי הבטחתי לה שבארוחת הצהרים אקשיב לכל מה שקרה בינה לבין אלבוס מאז שנפלתי מהמטאטא (וקרה הרבה מאז.), ומביטה בחבריי שיושבים במקום הקבוע שלנו, מרכז השולחן, ליד כולם.
"אשלי! את מקשיבה לי בכלל?" קלואי העירה אותי מהבהייה שלי בג'יימס, שישב ליד אמבר, כריס וטום, ואכל פסטה ברוטב עגבניות. איך אפשר להיות כל כך סקסי כשאתה בסך הכל אוכל פסטה?
"לא משנה." קלואי נאנחה ואכלה חתיכה מהפרגית שלה.
"אני מקשיבה, אני מקשיבה." אמרתי והפניתי את מבטי אל קלואי.
"טוב, בכל מקרה, דיברנו עד 12 וחצי בערך, עד שפיבס הופיע לפתע והתחיל ל..."
"תראו, תראו. אשלי בראון המדהימה, יושבת ב... בצד? למה את לא ליד החברים השווים שלך?" ג'ול סטיוארט התיישבה מולי ומול קלואי, וחייכה חיוך ענק.
נעצתי בה מבט מתעב.
במרחק של 5 מטרים מאיתנו, עמדו לידיה פארקר וקייטי סמית', חברותיה של ג'ול. לידיה הייתה די יפה, ברונטית עם עיניים כחולות, די נמוכה עם חיוך חמוד. לקייטי היה שיער בלונדיני חלק שהגיע קצת אחרי הכתפיים, עיניים חומות בהירות, והגובה שלה היה ממוצע, מעט נמוכה יותר מג'ול ומעט גבוהה יותר מלידיה.
הסיטואציה הזו הזכירה לי את הפעם ההיא שאני וג'יימס היינו בחדר המועדון, וג'ול, אחותה הגדולה ג'ייד וחברה של ג'ייד עמדו וצפו בנו, וג'ייד נעצה בי מבט שונא.
"חבל שאת כבר לא מדריכה יותר, דווקא אהבתי לראות איך תלמידי השנה הראשונה לא שמים עלייך." היא צחקקה.
"אני דווקא הייתי אחראית על תלמידי השנה השנייה, לידיעתך." החזרתי.
"בכל אופן, לא פלא שהעיפו אותך, שמעתי שאת ממש גרועה בלימודים בזמן האחרון."
"יש עוד משהו ששמעת?" אמרתי בציניות.
"האמת שכן. שמעת שג'יימס פוטר פנוי סוף סוף? אני לא מאמינה שהוא בזבז חודש וחצי מהחיים שלו על... איך קראו לה? נו, אפסית כזאת-"
"ג'ול, עופי מפה." אמרתי בעיניים דומעות.
"אה, נכון! זאת הייתה את. טוב, לא פלא שהוא זרק אותך." היא חייכה במתיקות.
קמתי ויצאתי בצעדים מהירים מהאולם, כדי שלא יראו שאני בוכה. בעיקר כדי שג'ול לא תראה.
"אשלי, לאן את הולכת?" קלואי קראה אחריי. האצתי את צעדיי עד שכמעט ורצתי.
"אשלי!" שמעתי את רוז קוראת אחרי. נעצרתי מחוץ לאולם, ושמעתי צעדים מאחוריי.
"אשלי?" שמעתי את אמה. הסתובבתי, וראיתי את רוז, מייק, סקרופיו, קלואי, אלבוס ואמה עומדים אחד ליד השני ומביטים בי.
"מה אתם רוצים?" אמרתי בגרון חנוק ומחיתי את דמעותיי שזלגו על פניי.
"הכל בסדר? מה ג'ול אמרה לך?" רוז התקרבה אלי בצעדים איטיים, מביטה בי במבט מודאג.
"אי אפשר לסמוך עלייך." אמרתי לרוז. "בסך הכל סיפרתי לך שאני וג'יימס רבנו, ותוך שניה כל בית הספר אומר שנפרדנו."
"אשלי, את ממש לא יכולה לבוא אלי בטענות, אני רק סיפרתי לקלואי ואמה." היא אמרה. הבטתי בהן.
"סיפרתי רק לאלבוס!" קלואי התגוננה.
"ואני סיפרתי רק לסקרופיו ומייק!" אמה מיהרה להגיד.
"סיפרתי רק לג'סיקה, אבל היא הבטיחה שהיא לא תספר." מייק אמר.
"אוקיי, אז איך סטיוארט הזאת יודעת? וזה מה שחסר לי עכשיו, שג'ול תגיד לאחותה ג'ייד, וג'ייד תתחיל לקרקר סביב ג'יימס, והכל יהיה באשמתכם." אמרתי בכעס.
"כפויית טובה! אנחנו כל היום רק דואגים לך אשלי, מדברים על זה שמשהו קורה לך. את יודעת שבשבוע שעבר קלואי העירה אותי ואת אמה באמצע הלילה כי לא היית במיטה שלך? את יודעת שחיפשנו אותך בכל הטירה, עד שהתייאשנו וחזרנו לישון בתקווה שנקום בבוקר ונראה שאת במיטה? אה, דרך אגב, קמנו בבוקר והיית במיטה."
"יכולתם להגיד משהו." אמרתי, מנסה להסתיר את ההלם.
"רצינו, אבל אמה אמרה שנחכה לראות אם את מתכוונת להגיד לנו משהו. כמובן שהסתרת. שברנו את הראש איך לגלות מה קרה באותו לילה, חשבנו איך אפשר לעזור לך ומה אפשר לעשות. אבל את חתיכת אגואיסטית, ויודעת מה? נשבר לי כבר." היא ירתה.
"מאיפה לי לדעת שחיפשתן אותי באמצע הלילה? לא אמרתן כלום." תירצתי.
"הלילה הזה היה בלילה שלפני הבחינות בקווידיץ', לא היה לנו מתי לדבר איתך על זה כי ישר מהאימון לקחו אותך למרפאה עד היום בבוקר." רוז אמרה.
"זה לא משנה עכשיו, מה שמשנה זה שכל בית הספר יודע עלי ועל ג'יימס."
"את חתיכת חוצפנית." רוז התקרבה אליי. "תמיד מה שמשנה זה מה שקשור לאשלי. רק הדברים של אשלי חשובים. למה שזה יהיה משנה שהחברות הכי טובות שלך דואגות לך וחושבות כל היום על מה שקורה לך? את יודעת, אשלי, בחיים לא הייתי מפיצה את זה, סיפרתי רק לאמה וקלואי, ואת גם ככה היית מספרת להן מתישהו, אז את לא יכולה להאשים אותי. אני לא יודעת איך ג'ול יודעת, וגם את לא יודעת, אבל במקום לחשוב איך זה קרה את מוציאה את כל העצבים והתסכול שלך על החברים הכי טובים שלך."
"אני מוציאה עליכם את כל העצבים והתסכול שלי? איזה עצבים ואיזה תסכול??" הרמתי את הקול.
"את כל היום עייפה, מסתובבת בהוגוורטס כמו איזה פצצה עם פתיל קצר, רבה עם המורים, עם ראש הבית והמדריך הראשי, עם ג'יימס, עם ג'ול, עם החברים הכי טובים שלך- אלוהים, מה קורה לך אשלי?" היא כמעט צעקה. לאט לאט התקהלו סביבנו ילדים.
"זה לא אשמתי ש-"
"אז מי אשם בכל זה?!" רוז קטעה אותי.
הבטתי בה.
"בדיוק. את אשמה." היא אמרה והלכה.
מייק, אלבוס, סקרופיו, אמה וקלואי הביטו בי.
"היא צודקת." אמה אמרה בשקט. "את צריכה לחשוב קצת יותר."
והם הלכו, משאירים אותי לבדי.

הפרק הקודם		הפרק הבא