מתוסבכת

"... דמבלדור כבודו התעקש שתוכלי לשמור אותה בטירת הוגוורטס בכל מקרה, למרות שלא נהוג אצלנו להחזיק כלבים בקרבת מקום.."

אמרה פרופסור מקגונגל, המשפט היחיד מכל מה שאמרה שבאמת הצלחתי להקשיב אליו.

אני מניחה שאי יודעת למי היא מתכוונת, אני אפילו בטוחה!

מיני!!! הכלבה המתוקה והשמנמונת שלי! התגעגעתי אליה כל כך!

הרמתי את מבטי אל הפרופסור במהירות, ושאלתי, ליתר ביטחון: "את מתכוונת לכלבה שלי, נכון...?"

"אלוהים.. , היא אמרה והסתכלה עליי במבט זועף, את אפילו לא טרחת להקשיב..!"

החיוך ששהה על פניי חלף בן רגע והתחלף במבט זועף גם כן.

"כן אבל שאלתי שאלה- , עניתי למקגונגל, את לא מתכוונת לענות..?" התגרתי בה בטון עצבני.

היא נראתה כעוסה כל כך, כאילו יכלה להוציא לי עיין אילו רק הייתי מעיזה להוציא מילה נוספת מפי.

לאחר שמחשבה זו חלפה בראשי, פשוט לא עמדתי בזה וצחקקתי.

החיוך נותר על פניי. מקגונגל נראתה מרוגזת אף יותר.

חיוכי התרחב, כן... לא נראה לי הפרופסור אוהבת אותי במיוחד..

לקח לפרופסור כמה שניות להתאפס על עצמה ואז המשיכה לדבר:

"כדאי מאוד שתתחילי להתאפס על עצמך, גברת צעירה! אני דורשת לקבל את מעט הכבוד שאני ראויה לו!"

פרנציפ בגלל דבריה, חיוכי התרחב אף יותר וגלגלתי עיניים. גיחחתי כאשר הסתכלה עלי בחוסר סבלנות.

"אני מקווה שתזכרי עם מי בדיוק את מדברת כאן", חיוך אכזרי עמד על פניה.

כן כן אני יודעת, היא אמורה להיות איזה מישהי חשובה בטח בבית הספר ההוא. לא שהיה לי אכפת גם ככה.

"אז מתי בדיוק אני כבר יוכל לראות את הכלבה שלי..?" שאלתי בציפיה.

"היית יודעת אם היית מקשיבה" הפעם היה זה תורה לגלגל עיניים..

"ומאחר שלא הקשבתי, השבתי בוחנת את מילותיי בקפידה, האם תסכימי לחזור על הסבריך?"

היא שקלה את דבריי בכובד ראש, אני יודעת שהיא ממש שונאת אותי. "בסדר", היא אומרת לבסוף.

"אבל יש לך רק עוד צאנס אחד, היא ממשיכה, ובפעם הבאה שלא תקשיבי- אני אמליץ אישית לדמבלדור כבודו לבטל את העסקה הקטנה שהצילה אותך פה... 

אחרי הכל, אם אינך מסוגלת אפילו להקשיב לדברים הכי קטנים שאומרים לך- כיצד תהיי מסוגלת ללמוד ולשלוט בכוחותיך..?"

היא חייכה ונראתה מרוצה מעצמה. אני רק הנהנתי.

לא רציתי להמשיך להתווכח.

היא המשיכה לדבר: "את תפגשי את כלבתך מחר, מיד לאחר מיונך לאחד מארבעת הבתים. הכלבה תחכה לך כבר במעונות. האם זה עונה על שאלתך?"

הנהנתי בשנית. "טוב מאוד" היא אמרה. נתתי לה להמשיך להסביר על הוגוורטס ועל ארבעת הבתים.

המחשבות התערבבו לי בראש.

התחלתי לתהות באיזה בית אני אהיה...

אני לא חושבת שאני מסוגלת להתאים לאף אחד מהם, האמת...

מעניין מה הם יעשו כשהם יגלו שאין לי שום התאמה נכונה..

אני בטוחה שהם יסלקו אותי משם.

יסלקו אותי וישליכו אותי הישר לאזקבן, כפי שהם רצו לעשות מלחתחילה.

כפי שאני יודעת שהם עדיין רוצים..

אבל מצד שני, אולי זה בעצם מגיע לי? העונש הזה..

אחרי הכל.. אמ.. דמעה התחילה לנזול על לחיי ומחקתי אותה בזריזות בידי לפני שמקגונגל תשים לב שאני שוב לא מקשיבה.

טוב, לפחות אני יכולה לדעת בוודאות שאחרי מה שעשיתי אני בטוח לא יכולה להתאים להפלפאף.

אני די בטוחה שרצח זאת לא אחת מהפעילויות שמתקבלות שם בברכה...

אבל אני גם לא יודעת למה אני כן יתאים..

אני לא בדיוק טובה בלימודים, אני לא אמיצה ואני לא שואפת לכוח... למעשה, אני רק שואפת למשהו שיבטל את הכח שלי.

שיגרום לי להאמין שכל זה היה רק חלום..

ואולי שיגרום לזה שכל הסיטואציה הזאת היא באמת רק חלום... מצד שני- מי יודע? אולי אני סתם השתגעתי, כל זה לא נשמע לי באמת אמיתי.

מילותיו של דראקו חולפות לי בראש, גורמות לי צמרמורת. 

אני יודעת שהוא סתם היה אכזרי אבל אני גם יודעת שהוא... ככל הנראה צדק..

אני מניחה שזאת הסיבה שנפגעתי ממנו כל כך...

אבל הוא גם היה נחמד אליי.

כן, אני עדיין מתקשה להבין בכלל למה הוא היה נחמד, בטח סתם בגלל שהוא היה אמור להיות אחראי עליי והוא לא רצה לאכזב את דמבלדור או משהו כזה..

אחרי הכל, הוא התלמיד הכי אהוב עליו, לפחות לפי מה שהבנתי..

אני יודעת שאני לא אמורה לחשוב עליו עכשיו אבל אני מניחה שזה עדיף על.... לחשוב על..

אני נושכת את שפתי בחוזקה עד שטעם הדם מציף את פי. הדמעות יורדות מעיניי והפעם אני לא מצליחה לשלוט בהן, לא מצליחה להסתיר אותן.

אני רואה מבעד לדמעות את הפרופסור מתקרבת לתת לי חיבוק מהוסס, לאחר מכן מושיטה לי ממחטה רקומה.

אני מנגבת את עיניי ומתנצלת שוב ושוב אל הפרופסור על חוסר הקשבתי. היא מנסה לנחם אותי בטון יבש ואומרת שזה בסדר.

היא אומרת לי שהיא רק צריכה לברר כמה דברים, שיקלו על המעבר שלי.

היא הולכת לצד וכעבור רגע היא חוזרת עם הודעה: "הקדמתי את המעבר שלך לבית הספר. אנחנו תופסות את הרכבת הבאה והולכות דבר ראשון אל המרפאה."

"אל.. המר.. פאה...?" שאלתי מבעד לבכי, מנסה להבין.

מקגונגל משיבה לשאלתי: "אני מכירה את הרופאה האחראית באופן אישי, יש לה כמה דברים שיוכלו לעזור לך. בנוסף, את תשני הלילה במרפאה עד שנסדר בשבילך מקום במעונות."

השפלתי את ראשי. אני מקווה שהיא הבינה את זה בתור תגובה שתאשר שהבנתי בגלל שבאמת שלא הייתי עכשיו במצב לשלוט על התנועות שלי.

אני ממשיכה לקבל זרמים חשמליים ברגלי.

הם חזקיים יותר מפעם לפעם ואני מתייפחת, הפעם מכאב.

אני מביטה למעלה ועוצמת את עיניי, נושכת את שפתי אף יותר.

מקגונגל מושכת אותי בידי ומובילה אותי אל תחנת הרכבת. כעבור מעט זמן אנחנו מגיעות לשם, היא מוציאה את הכרטיסים מכיסה ומנסה להסביר לי.

"רואה? , היא שואלת , אנחנו צריכות להגיע אל תחנה תשע ושלושה רבעים" אני מבולבלת ולא עונה, פי נפער טיפה כשאני מנסה להבין.

בחיים לא שמעתי על תחנת רכבת כזאת, תשע ושלושה רבעים.. אבל מצד שני- גם לא הייתי טובה בדברים האלה בכל מקרה.

אולי כן היתה קיימת תחנה כזאת ופשוט לא ידעתי או שהיא בכלל איזה משהו רק של קוסמים..

זה עדיין היה לי מוזר אבל לפחות התחלתי לקבל את זה לאט לאט בראש.

היא עדיין אוחזת בידי ואומרת לי שאני יכולה לעצום עיניים אם אני רוצה.

אני לא רוצה, כמובן. אנחנו רצות לכיוון של קיר שנמצא בין שתי תחנות הרכבת שהיו שם.

לא אכפת לי יותר. 

לא אכפת לי אם אני משתגעת או לא, למרות שככל הנראה אני כן.

לא אכפת לי שאנחנו רצות לכיוון של קיר בטון.

לא אכפת לי מהעובדה שאנחנו ככל הנראה נתרסק.

לא אכפת לי שאנשים בוהים, לא אכפת לי שאני לא עוצמת עכשיו עיניים.

לא אכפת לי שהצמיד הפסיק להלום, לא אכפת לי שהכאב עדיין מהדהד וצורך את עורי.

לא אכפת לי יותר מכלום.

אני מרגישה רייקנות שאופפת אותי.

אנחנו מתקרבות יותר ויותר לקיר.

הא, מעניין אם ככה זה מרגיש כשמאבדים תקווה.

הפרק הקודם		הפרק הבא