חשבתם פעם על גיבורים...שהם גיבור אחד?

 זה די פרק ביניים. רק כדי שאוכל להמשיק את העלילה. בבקשה תנו לי תגובות (זה לא רמז, זו בקשה...ממש נואש) נ.ב הפרק מוקדש לפרסבת פוראבר!!

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הפעם כשהיא התעוררה, היא הייתה ישובה בכורסא ירוקה ונוחה. שנמצאה בפינת סלון גדול מואר כולו באור חמים מן האח.                                                                                                                           

 "היי, משוגעת שניסתה להרוג אותי ללא כול סיבה"

"היי גם לך" ענתה אירנה.

"בא לך להסביר את עצמך מדוע עשית את זה? הפעם אני מוכן עם השרביט" שאל הארי בנימת צחוק אך עם מבט רציני.

אירנה התיישרה בכורסא. והשירה מבט לעברו. "וולדמורט" התחילה אירנה לספר, "היה מטורף עליך... מסתבר שיש בניכם סיפור לא גמור"

"באמת? לא ידעתי" אמר הארי בסרקזם מוחלט.

"בכול מקרה. משרתו דראקו המסכן-"

"דראקו? דראקו מלאפוי?" קטע אותה הארי בתדהמה.

"כן, בלונדיני כזה. עכשיו תן לי להמשיך בסיפור שלי." אמרה אירנה וליטפה את תחבושת גדם ידה.  "דראקו היה כבול עליו בקסם עתיק כמו קסם גמדוני הבית אל האדון. והכריח את דראקו לשרת נאמנה את וולדמורט.”

"שנייה, אפשר לשאול אותך משהו?" שאל הארי. שהרגיש מעט מבוכה על כך שהוא מתפרץ לדבריה כמו ילד קטן.

"מה?" ענתה אירנה

"איך וולדמורט חי? הוא.. הוא היה אמור למות. אני הרגתי אותו. בטוח."

אירנה צחקה צחוק קליל. "אתה לא יודע את קללת הערפדים?" היא חייכה עליו "אתה תמים"

"מה? למי קראת תמים? אני בא מגריפנדור גברת. תמים תקראי להפלפאף לא לי." אמר הארי מצביע על עצמו בנחישות. "אפשר לחשוב, קללה על ערפדים. מי יודע על זה בכלל?" שאל הארי. כשאלה רטורית.

"אני יודעת"

נו באמת, הרמיוני, את יודעת על הכול" אמר הארי.

"ובכן. אני מודעת הארי שיש לי ידע רב בתחומים רבים. אבל על קללת הערפדים למדנו בשעורי תולדות הקסם" אמרה והתיישבה לידו. "הארי, תראה קצת חוכמה" אמרה לו בחצי צחוק. מלטפת את בטנה העגלגלה.

"מה? אני, אבל..." ונאלם כשלא. לא ידע מה להגיב.. מלמל לעצמו על תעודת הבגרות שלו.

הרמיוני סידרה את שמלתה הכחולה. והחלה בתמצות הסבר קללת הערפדים להארי.

"...- וכך למעשה, דם ערפדים מחייה הורקרוקסים" אמרה לבסוף הרמיוני. לאחר חצי שעה שהם שפכה את כול הידע שצברה. בנושא הערפדים.

"זה היה ארוך, משעמם. ובכלל לא מתומצת יקירתי"  אמר רון.

"תודה באמת שהואלת בטובך להגיע." אמרה הרמיוני בכעס "ועוד להעביר עליי ביקורת? לך אדוני, מצפה שיחה ארוכה מאוד. בקשר להתייחסות לנשים!" אמרה ובזאת גררה משם את רון. כשבעינו של רון משתקפות האומללות והפחד.

"נו באמת, תתעוררי. אירנה" אמר הארי. מנער משינה את אירנה.

"לא ישנתי, רק נחתי" אמרה.

"את מצחיקה...יחסית לפסיכית" אמר הארי

"תודה על המחמאה, משקפופר"

שתיהם צחקו. המתח מעט נשבר. אך העתיד רק נראה שהסתבך עוד יותר. וולדמורט חי. הארי חי. המסקנה המתבקשת היא...קרב חוזר אבל לאחת ולתמיד. חשב הארי

הפרק הקודם