אדמונד פיוונסי בהוגוורטס

סליחה על העיכוב. פשוט לא ממש הצלחתי לכתוב את זה. האמת, אני בכלל לא בטוח שזה יעלה, או אם זה יעלה שמישהו יקרא את זה, כי כתוב שהפאנפיק ננטש. סליחה.

_______________________________________________________________________________________________________________________________

אדמונד קם למחרת מוקדם בבוקר, כרגיל, והסתכל מייד בקופסה של ריפיצ'יפ. הוא חשש שהוא עשוי להתעורר, היות שהוא לא כובה כראוי. הכל נראה בסדר. ליתר ביטחון, הוא החליט לבקש מפיטר להטיל לחש נעילה על הקופסה. זה היה הרבה מעבר לרמה שלו.

הוא שיחק שחמט עם ג'ורג' סטון, וג'ורג' ניצח. הכל היה נורמלי לחלוטין - חוץ מהעובדה שהכלים שלו גררו רגליים והיו די שתקניים, מה שלא ממש התאים להם. פיטר נכנס בשלב די קריטי במשחק, לכן אדמונד לא ניגש אליו בקשר לכישוף הנעילה. אחרי המשחק זה פשוט פרח מזכרונו.

השיעור הראשון באותו יום היה שיקויים. הם נדרשו לרקוח שיקוי מגדיל. לאחר שעה של עבודה, אדמונד הגיש את המבחנה למורה בהרגשה שהצליח. את שאר השיקוי הוא שפך - חוץ ממבחנה אחת. מי יודע, שיקוי מגדיל עשוי להיות יעיל לפעמים. הוא למעשה עשה את זה עם כל שיקוי שלו, וכבר היה לו אוסף קטן בחדר. בהפסקה הוא חזר לחדר בזריזות להניח את המבחנה, ולפתע הוא ראה שהקופסה של ריפיצ'יפ פתוחה. הוא התחיל לחפש בחדר, בתקווה למצוא אותו. הוא בהחלט היה צריך לבקש מפיטר לכשף את הקופסה כשהיתה לו הזדמנות. הוא הרים את השמיכות, בדק מתחת למיטות ובכל מקום אפשרי, ועדיין לא מצא את ריפיצ'יפ.

"אממ... אדמונד?" אמר ג'ורג', שבדיוק נכנס. "מה אתה מחפש שם? עוד רגע שיעור, אתה תאחר."

"זה... סתם, בובה אחת שלי, היא נעלמה." אמר אדמונד, בעודו מחטט במזוודה שלו.

"למה הבאת לכאן בובה?" שאל ג'ורג'.

"זה לא אני, אחותי הקטנה התעקשה." אמר אדמונד, שהבין לפתע כמה זה נשמע מוזר. "היא ממש רצתה שאני אקח אותה, התעקשה, אז השארתי אותה אצלי. היא תתעצבן עלי אם היא תגלה שאיבדתי אותה."

"אתה יכול לבקש מאחיך שיקנה לה תחליף או משהו." אמר ג'ורג'. "או שתוכל לחפש אותה אחר כך. יש עכשיו שיעור בהתגוננות מפני כוחות האופל, אתה יודע, וזה שפרופסור קורנר הוא ראש הבית שלנו לא ימנע ממנו להוריד לך נקודות."

"בסדר, אני בא." אמר אדמונד, וירד למטה, מוטרד.

הם בכל זאת איחרו לשיעור, והפרופסור קורנר באמת הוריד להם נקודות, אבל זה לא העניין. מה שבאמת מעניין כאן זה מה שקרה בזמן ארוחת הצהריים, כשאדמונד אכל בזריזות ועלה למעונות של רייבנקלו. הוא נקש על הדלת.

קול נשמע:"מהו הכינוי של המקום אליו נהוג לשלח את המתים?"

לאדמונד לא היה מושג מה היתה התשובה, והוא לא ממש יכל לחכות שמישהו אחר יענה. הוא חשב לרגע. "השאול?" הוא ניחש. הדלת נשארה דוממת. "גן עדן?" הוא ניסה שוב. שום דבר. "הגיהנום?" הוא שאל. לרגע הכל דמם, ואז הדלת נפתחה מבפנים. אדמונד היה מוכן להודות למי שפתח בשבילו את הדלת, עד שהוא גילה מי זה. זה היה ריפיצ'יפ, רק בגובה אנושי. לקח לאדמונד רגע לקלוט מה כנראה קרה. הוא נסוג צעד לאחור.

"שלום, אדמונד." אמר ריפיצ'יפ, עיניו זוהרות באדום. "חיפשת אותי? את הבובה של אחותך הקטנה?" ריפיצ'יפ בדרך כלל לא התנהג ככה, אפילו לא בזמן התקפי האלימות האחרונים. אדמונד שלף את שרביטו. הוא ניסה - לשווא - את מילת הכיבוי. "זה לא עובד עלי יותר." אמר ריפיצ'יפ. "אתה לא יכול עכשיו לשלוט בי כרצונך. האדון סיפר לי הכל, בוגד!" אדמונד נסוג אפילו יותר, בעוד ריפיצ'יפ מתקדם לעברו בחרב שלופה. "מי זה האדון? וסיפר לך מה?" שאל אדמונד. הוא היה מבועת. אם ריפיצ'יפ חשב שהוא בוגד, שום דבר לא ימנע ממנו להרוג אותו. כל עוד ריפיצ'יפ עדיין האמין שהוא אחד מארבעת מלכי ומלכות נרניה לא ממש היה לו מה לדאוג, אבל ריפיצ'יפ לא העריך במיוחד בוגדים. אם הוא חשב שהוא בוגד, הוא לא יהסס להרוג אותו. ריפיצ'יפ צחק. "למה נראה לך שאגלה לך מיהו האדון? הוא סיפר לי הכל על מה שעשיתם לנרניה, איך אתם, מכשפים מרושעים, השטלתם עליה בכשפיכם. אתם לא טובים יותר מהמכשפה הלבנה!" אדמונד נזכר לפתע בעוזרת הבית של פרופסור קרק, שהתנגדה בכל תוקף למשחקים שלהם. כנזכר, היא שימשה כמכשפה הלבנה - היתה לה חיבה מוזרה לגלימות לבנות. אדמונד לא לחלוטין הבין את ההקבלה. כך או כך, אדמונד הבין, ריפיצ'יפ באמת מאמין בזה, והוא עלול להרוג אותו. "ריפ - "התחיל אדמונד לומר, ואז הבחין בקבוצה של אנשים וחיות לבנים מאחורי ריפיצ'יפ. הוא זיהה אותם כמעט מייד כחיילי השחמט שלו, שהיו מבוססים בעצמם - כפי שכל מי שקרא את נרניה כבר הבחין - על דמויות מנרניה. לכן, באופן צפוי, המלך היה אדמונד והמלכה - לוסי. זה קצת הפריע לאדמונד, היות שהוא לא היה שחצן שחשב שהוא מלך, וגם לוסי לא חיבבה את זה, לכן הם החליטו לשנות להם את השמות לפרנק והלן. כל זה לא שינה הרבה, בעצם, כי פרנק/אדמונד ממילא תכנן להרוג את אדמונד. בדיוק אז, בתזמון הכי גרוע שיכול להיות, סוזן תקעה בקרן ההתעתקות. כמובן, קרן ההתעתקות לא באמת עבדה בהוגוורטס, אבל בעקבות הקסם שהוטל עליה, אדמונד בכל זאת הרגיש כאילו משהו מנסה למשוך אותו למטה, לכיוון חדר המועדון של הפלפאף. זה לא באמת היה מסוגל לעשות משהו, אבל זה די הציק.

"אקפליארמוס!" קרא אדמונד, מצביע על פרנק/אדמונד. החרב שלו עפה לו מהיד, ואדמונד הצליח בקושי לתפוס אותה. הוא הרים את החרב, מוכן להגן על עצמו. הוא ידע קצת להשתמש בחרב, היות שהוא התאמן בחרב צעצוע במסגרת המשחק שלו ושל אחיו ואחיותיו, אבל, כאמור, זו היתה חרב צעצוע. החרב של פרנק/אדמונד היתה עשויה מאבן, מושחזת, וכבדה בהרבה. חוד החרב צנח לרצפה. בדיוק אז, ג'ורג' סטון בחר להגיע, עם עוד כמה תלמידי רייבנקלו שדנו בשיעורי הבית האחרונים והיו שבעים למדי לאחר ארוחת צהריים מלאה. הם עצרו ברגע שהם הבחינו בצבא הקטן של שבעה עשר יצורים שונים - שישה עשר מהם לבנים כשלג ומעוצבים בצורת חיילי שחמט ואחד מהם עכבר אפור ענק.

"אממ... אדמונד?" שאל ג'ורג' ההמום. "מה קרה פה?"

אדמונד ניסה שוב להרים את החרב, ולא בהצלחה גדולה. "תתרחקו." הוא אמר. "הם לא ממש עומדים להסס לתקוף אתכם."

"אה הא!" קרא ריפיצ'יפ. "חבריו של הבוגד אדמונד, אויבי נרניה!" אחד מהילדים שאל בתדהמה: "אמרת נרניה?"

"כן, הוא אמר נרניה." אמר אדמונד. "אין זמן להסביר. תזעיקו עזרה." חלק מהתלמידים רצו לכיוון המדרגות, אבל חלקם נשארו מאחור.

"בבקשה, לכו." אמר אדמונד. "אני לא אצליח להדוף אותם להרבה זמן."

"לא תצליח להדוף אותנו בכלל, התכוונת." אמר ריפיצ'יפ בלעג. את מי תביא לתגבורת, את אחיך ואחותך, שגם הם תחת מתקפה?" ובאותו רגע, ריפ תקף. אדמונד בקושי הצליח להרים את החרב כדי לבלום את ריפ, ונחתך בכתף. הוא שמט את החרב.

"כן, ממש לוחם למופת." לעג ריפיצ'יפ. לפתע צעק אחד התלמידים: "וינגארדיום לביוסה!" החרב של ריפיצ'יפ ריחפה לו אל מחוץ ליד ותקפה אותו. ריפיצ'יפ שאג בזעם וניסה לתפוס את חרבו. הוא נכשל. הוא התכופף לרגע להרים את החרב שאדמונד הפיל, אבל אדמונד הטיל עליה וינגארדיום לביוסה ודקר בכיוון של ריפיצ'יפ. לרגע היה נדמה לו שהוא מסתדר יפה, אבל אז הסתערו חיילי השחמט. המלך, פרנק/אדמונד, לקח חרב מאחד הרגלים היות שהוא פורק מנשקו. עוד אחד מהתלמידים מאחור צעק "שתק!" ואחד הרגלים נפל. שאר התלמידים המשיכו אחריו והטילו קללות שונות על החיילים, כולל קללת רגלי ג'לי, קללה מכשילה, פטריפיקוס טוטאלוס וכדומה. בינתיים, אדמונד והתלמיד שהרחיף את החרב של ריפיצ'יפ, ששמו היה דדאלוס ווינבנדר, הרחיפו את החרבות לעבר החיילים. "עדיף שתשמור על ריפיצ'יפ." אמר אדמונד. "מי זה ריפיצ'יפ?" שאל דדאלוס. אדמונד נזכר שהוא לא מכיר את הסיפור. "זה העכבר הענק." הוא אמר. "בסדר." אמר דדאלוס, מרחיף את חרבו לעבר ריפיצ'יפ.

לרגע היה נראה שהתלמידים מצליחים לגבור על החיילים... אבל אז ריפ שרק, ומכיוון מגדל גריפינדור נשמעו צעדים כבדים. אדמונד עשה טעות והסתובב לכיוון המסדרון. חרבו צנחה. עוד סט שח לבן הגיע, ותוך שניות אדמונד זיהה אותו כזה של פיטר. הוא תהה ביאוש בכמה מהשיקוי המגדיל הספיק ריפיצ'יפ להשתמש, כי הוא ניחש שזה מה שהוא עשה. בעקבות החיילים הגיע פיטר. "אדמונד!" הוא קרא, והסתכל על הסביבה. "יש לך מושג איך זה קרה?" אחד החיילים הסתובב אליו, אבל הוא הניף את החרב שהיתה בידיו - שנראתה כמו חרב של אחד החיילים - והדף אותו.

"אני לא בטוח," אמר אדמונד. "אבל ריפ הצליח איכשהו לברוח, והמריד כנראה את החיילים. ואז הגדיל אותם." 

"איך - " פתח פיטר. 

"השארתי מבחנה מלאה של שיקוי מגדיל בחדר." אמר אדמונד. "כנראה הוא לקח אותו."

"אדמונד, היזהר!" צעק ג'ורג', ואדמונד התכופף - בדיוק בזמן, כי החרב של המלכה הלן/לוסי כמעט ערפה את ראשו. הוא הסתובב והרחיף שוב את החרב. "נראה לי שזה קורה גם לסוזן!" צעק פיטר מעל המולת הקרב, שגברה כאשר הצטרפו חייליו של פיטר לצבא הקטן, שהכיל, נכון לאותו רגע, שלושים ושלושה חיילים. "אני גם חושב!" השיב אדמונד. 

"מה קורה פה?" שאל פרופסור קורנר. אדמונד החליט לא לעשות טעות ולהסתובב, אבל הוא הבין שהתגבורת - אם לקרוא לזה ככה - הגיעה.

"משהו השתבש בצורה נוראה בכלי השחמט שלנו, אדוני הפרופסור." אמר פיטר. "וכשפי שינוי הצורה הרגילים לא עבדו לי עליהם."

"איך בדיוק זה קרה?" שאל פרופסור קורנר.

"שיקוי מגדיל, פרופסור." אמר אדמונד.

"כלי שחמט לא בדיוק נוהגים לשתות שיקויים, למיטב ידיעתי, פיוונסי. למה שהם יעשו את זה?"

"קסם אפל, כנראה." אמר פיטר. "מישהו ערך אותם. נתתי- כלומר, היצרנים נתנו לחיילים האלה אישיות. כנראה שהם עברו עיוות אישיות כלשהו."

"יש דבר כזה?" שאל פרופסור קורנר. "מעולם לא שמעתי על זה."

"זה משהו חדש, אדני הפרופסור. עכשיו, אתה יכול בבקשה לעזור לנו פה?"

הפרופסור קורנר הנהן ושלח קללות לעבר החיילים. פרופסור בוט, המורה ללחשים, שגם הוא הגיע בינתיים, העלים חלק מהחיילים.

"לא!!!" צעק ריפיצ'יפ. "לסגת!" החיילים רצו לעבר החלון הסמוך וקפצו מבעדו. חבורה של חיילים שחורים, שבדיוק עלו במדרגות, הלכו אחריהם וקפצו גם הם. ריפ רץ לחלון ורגע לפני שקפץ הסתובב ושאל בחיוך מרושע: "שמעתם לאחרונה אולי מההורים שלכם?" פיטר הסתער עליו, אבל הוא כבר קפץ.

הפרק הקודם