אחות תאומה

הבטחתי-קיימתי.

אחד הפרקים הכי (!) מושקעים שכתבתי אי פעם.

ממש ממש ממש מקווה שתאהבו אותו.

אם הכתב לא ברור תגידו ואני אתקן.

תהנו ואל תשכחו להגיב.

פרק נוסף עד יום שבת.

דניאל היא זאת שמצאה אותו,את הספרון אני מתכוונת.

הם התווכחו על זה הרבה אחר כך,מכיוון שכל מה שקרה לפני שקראו אותו נראה להם מטושטש לגמרי.

זה לא ממש חשוב,אבל זאת הייתה האמת-דניאל היא זאת שמצאה אותו.

או ליתר דיוק,היא זאת שהספרון נחת לה על הראש.

"איה!" צווחה מכאב,משפשפת את ראשה,מכיוון שלמרות שהספרון היה דק,עדיין זה כאב מנחיתה של 5 מדפים.

הספרון נחת על הרצפה בחבטה רכה,מעלה עננת אבק זעירה.

הוא הזכיר להארי מעט את היומן של רידל,הוא היה באותו צורה ובאותו גודל,רק שהספרון הזה היה אדום בהיר,כמו צבע העיניים של רידל לפני מותו.

הארי ודניאל מיהרו להנמיך את קולם מחשש ש"מיס עיני נץ ותחת של בבון." כמו שקראה לה דניאל,תגרש אותם בפעם השלישית השבוע מהספרייה.

"מה זה?" שאלה דניאל.

"אני לא יודע-אבל זה נראה כמו היומן של רידל." חשב במוחו,לא רוצה שישמעו את זה.

היא הנהנה,והרימה את הספרון מהרצפה.

הוא לא נראה כמו ספר ספרייה רגיל,הוא נראה כמו מחברת של תלמיד,אבל מחברת מאוד ישנה.

הדפים היו צהובים וקשים,אבל דקים כמו קלפים.

הם השמיעו רשרוש מיוחד כשהזיזו את הספר.

"בואי נפתח!" לחש הארי בהתלהבות.

"רגע הארי-איך נדע שהספר לא מסוכן?" שאלה דניאל בחשש.

"תביאי לי." לקח הארי את הספרון מידה והוציא את שרביטו.

"הומניום רבליו." לחש,זוכר את הקסם שהרמיוני הטילה פעם על ספר השיקויים של הנסיך חצוי הדם.

הספר לא זז,ונראה כמו סתם ספר ישן ורגיל.

"נו-מה היה אמור לקרות?" לחשה דניאל בחוסר סבלנות.

"זה אומר שהספר בסדר." אמר הארי והחזיר לה אותו "אין בו קסמים אפלים או משהו,כנראה סתם ספר ישן של מישהו."

"אתה כנראה צודק." נאנחה דניאל.

הם הביטו בספרון,הוא נותר קשה וצהוב-אדום בידם.

"הוא לא יעזור לנו כנראה."

"נכון-זה סתם מעכב אותנו בחיפושים."

"נכון."

שוב שתיקה,שוב מבטים מהורהרים.

"טוב.."

"אז שנחזיר אותו למקום?"

"כן..נראה לי שזה הדבר הנכון לעשות."

"אתה צודק."

שתיקה שלישית.

"אוקי נשבר לי." אמרה דניאל,ופתחה את הספר.

הארי רכן קדימה בלהיטות דומה לשלה,והם התיישבו על יד אחד השולחנות בציפייה.

השער היה פשוט מאוד,ציור קטן של אריה בראשית העמוד,תאריך פשוט בכתב יד שנראה לשניהם די מוכר ומספר מילים מתחתיו.

"יומן זה הוא יומנו האישי.."

"הסודי ביותר.."

"והבלתי ניתן לקריאה על ידי כל אדם אחר.."

"מלבד בעליו המקוריים.."

"ומקרים מיוחדים ומורשים.."

"אז אם אינך בעלי היומן הזה.."

"או מקרה מאושר ומיוחד.."

"אנא סגור את היומן מיד.."

"או הבא אותו אל בעליו המקוריים.."

"הבעלים אינו אחראי למה שיקרה.."

"אם תפתח יומן זה ללא אישורו או ידיעתו של בעליו.."

"בברכה.."

"אלבוס פרסיוול וולפריק בריאן דמבלדור,בעלי היומן." קראו ביחד.

שתיקה רביעית,אבל הפעם-של תדהמה.

"דמבלדור כתב יומן?"

"דמבלדור היה כזה חננה שהוא כתב יומן?"

"מסתבר.."

"אז.."

"יומן??"

"כן הארי-יומן,עכשיו-בוא נצא מהשוק."

"את צודקת,בטח,איך לא חשבנו שהוא גם יכתוב יומן?אחרי הכל אל.."
"הארי?"
"כן?"

"סתום כבר,אתה לא רוצה לקרוא?"

"כן,כן כמובן."

הם התאוששו במהירות מפתיעה ומיהרו להפוך דף.

"רגע." עצר הארי את דניאל.

"מה?" נאנחה בתסכול.

"לא כאן." מלמל,והפנה את מבטו לצדדים.

ואכן,מאלפוי שוב ישב שם לא רחוק,נסתר מהעין על ידי ספר עב כרס.

להפתעתם של תושבי הוגוורטס הוא נשאר ללמוד בבית הספר בקיץ,למרות שכל שאר תלמידי סלית'רין עזבו בגאון את בית הספר לאחר נשף הסיום.

הוא התעלם מכולם,מה שנראה יותר הגיוני,אבל מה שהציק לכולם זה שהוא אפילו לא טרח לנסות להשלים את החומר.

את מרבית שעותיו בילה קרוב לפוטרים,בניסיונות נואשים לצותת להם ולגלות מה הם עושים,והם שמו לב לכך ואף דאגו מכך,אבל פתרו את זה בדרכים מקוריות במיוחד,במקרה של דניאל.מדאם פומפרי כבר הראתה סימני ייאוש כשמאלפוי הגיע אליה בפעם הרביעית בשבועיים עם פריחה מכוערת במיוחד על כל פרצופו,וסירב לגלות לה מאיפה קיבל אותם.

אבל זה לא מנע ממנו להמשיך לעקוב אחריהם.

דניאל והארי קמו,לקחו מספר ספרים כדי להחביא את היומן ויצאו החוצה,תוך כדי שהארי ירה לחש משתק על מאלפוי.

עץ האדר,תחתיו ישבו הוריהם וממנו כל הסיפור שלהם התחיל,חיכה להם-ריק.

רוב האנשים אכלו או הכינו שיעורי בית בשעת בין ערביים כזאת.

אבל לא הם-להם הייתה משימה.

"המשימה שלי בעולם הזה היא אחת,כך גיליתי. מתחיל היומן של דמבלדור. זה נפל עלי פתאום ככה סתם,באמצע היום,כשהתבודדתי בספרייה ושקעתי בכתביו של שפינוזה המוגלגלי,הבנתי את ייעודי.

עלי להמיט סבל על כל סובבי,אהובי ומכרי כדי שאוכלך למצוא לכך את הפתרון המושלם,הפתרון שיציל את העולם.

הפתרון שיפתור את הסבל האנושי.

אבל עלי לעבור תלאות רבות בשל כך,ולהקריב הרבה.

קשה לי עם זה,זה מדכא מאוד שלא משנה איזה צעד אני עושה,הוא הופך שגוי.

נמאס לי להיות האיש הרע הסמוי,האדם שהורס את הכל..

דניאל והארי שקעו בקריאה,עקבו ושתקו.

דמבלדור,האדם המוערץ על שניהם,האדם יודע הכל,התפרק והפך לאדם אנושי,ואף לאומלל.

כל צעד שלו לווה באלפי לבטים,כל אחד ואחד מהם היה כרוך בסבל וקורבן מצידו.

כל אחד ואחד מהם היה שגוי.

"אני רוצה להיות עם מינרווה כל כך שזה כואב." הוא כתב  "אבל אני לא יכול לתת לה או לצאצאים שיכולים להיות לנו לסבול מגורל כה אכזר הדומה לשלי.עד שלא אמצא את הפתרון המושלם לבעיה,לסבל האנושי,לא אוכל להיות כאחד האדם,לא אוכל להוליד ילדים ולגדל אותם,אני יכול עכשיו רק לחנך ולחשוב,ללמד ולהמציא,עד שאמצא."

"זה כל כך עצוב.." לחשה דניאל.

"אני יודע.."

"חבל שלא יכולנו לעזור לו.."

"זאת הייתה טעות,כמו כל מעשיי.

היא כועסת בצדק,הפכה את שולחני ויצאה.

עכשיו היא לא מדברת איתי.

הלוואי שיכולתי להסביר לה.

הלוואי שיכולתי להבין בעצמי."

הם קראו בשצף קצף,מדלגים בעיניהם על קטעים לא חשובים.

"דיברתי היום עם גרינדלווד,נסעתי לבקרו בכלאו.

עברו השנים שחשבתי ששרביט,גלימה ואבן יפתרו את כל בעיותי,אמרתי לו.

הוא צחק.

"אתה תמים אלבוס." הוא אמר "רק כוח יעזור לך לפתור את בעיותייך."

יצאתי משם.

אני שונא את גרינדלווד כשהוא צודק."

הם העבירו דפים בלהיטות עד שהדפים כמעט ונקרעו.

"אני חייב למצוא פתרון לפני שוולדמורט ישמיד את כולנו.

לפעמים אני חושב שאולי הוא הפתרון לבעיה,אבל אני לא מצליח לקשר אותו לכך.

אני מקלל את גורלי שהפך אותי לכזה מוכה גורל."

הארי ניגב דמעה מעיניו,דניאל שיקעה את אצבעותיה בידה,נותנת לציפורניה הכסוסות לדקור אותה.

"אמרתי למינרווה שתעזוב אותי,שתתחתן עם אדם אחר ותלך מפה.

היא לא צריכה לסבול,הסבל צריך להיות שלי ורק שלי.

אבל הגורל לא מסכים איתי,גם לא מינרווה.

"אני אשאר פה עד שתמצא ואיתך עד הסוף." אמרה.

היא אוהבת אותי יותר משמגיע לי."

"זה כל כך יפה.."

"תשתקי כבר דניאל."

"אתה בן-אתה לא מעריך רומנטיקה.."

"היום נולדו ללילי ולג'יימס תאומים,בן ובת.

בצעתי להם לקרוא לבן ג'ים ולבת דניאל,כמו השם של השכנים התאומים המוגלגלים שלי מילדות,שאהבתי לשחק איתם בשלוליות בגן,לפני שקרה כל מה שקרה עם אריאנה ונאלצנו לעבור.

הם לא קיבלו את ההצעה שלי לבן,אבל כן לבת.

אני שמח-דניאל המוגלגלית הייתה באמת יפה,כמו קרן שמש.

הם ומינרווה הם הדבר היחיד שגורם לי לשכוח מוולדמורט ומהמשימה שלי."

הלילה ירד,כדור האור של דניאל ריחף ביניהם.

חוץ ממספר ספור של מילים הם כבר לא החליפו תגובות

"הארי הקטן ממש מתוק,ודניאל הקטנה משתוללת ובועטת כמו גדולה.

אני לא מאמין שנגזר עליהם למות,זה כמו לקחת את השמש ולהטביע אותה."

הם השתנקו,אבל המשיכו לקרוא,נאחזים זה בזה כמו בספינה טובעת.

"לקחתי עליהם אחריות והרגעתי את מינרווה שיהיה בסדר.

אולי הם יוכלו לעזור לי לפתור את התעלומה.

אני מקווה,אני מזדקן כבר"

"הארי,דניאל-לא אכלתם כל היום."

"נבוא עוד מעט."

"בזמן שאני שואב לדניאל חלק מכוחותיה כדי שתוכל לחיות כרגיל,ובין לבין שאני מלמד אותה לקרוא ולכתוב וגם קצת חשבון,אני מנסה לפענח את הנבואה.

הוריהם כבר מתו,הארי כבר נמסר,אבל אולי.."

"מה אתם קוראים?"

"סתם ספרים שיעזרו לנו עם הנבואה."

"טוב,אנחנו הולכים,אבל תלכו לאכול."

"בטח!בטח.."

"גיליתי!אני יודע את הפתרון לבעיות העולם!

העולם סובל ממוות,כל הבעיות נגרמות בגללו,אז תפקידי הוא למצוא שיקוי שיחייה את המתים."

"הארי.." התנשמה דניאל "זה.."

"שקט!"

תנשמת שרקה באופק.

"אני עובד יום ולילה,אבל מתקרב לפתרון.

הבנתי את זה-הנבואה כבר לא חשובה,גם לא דניאל.

היא עוד מעט בת שבע,ואני אאלץ לשים אותה ברחוב.

חבל לי עליה,אבל אני לא אוכל להחזיק אותה לנצח.

אאלץ גם למחוק את זכרונותיה.

אבל זה לא חשוב-רק השיקוי חשוב."

היו לו הרבה כשלונות והיסוסים,דניאל והארי דילגו על רובם.

אבל לבסוף,בדף האחרון,אחרי שכמעט התייאשו מצאו את הדבר הבא,כתוב בגוונים משתנים,בעטי נוצה שונים ובזמנים שונים.

אבל זה היה זה.

"שיקויי להחייאת המתים-רק לאנשים שגופותיהם עוד משומרות ועוד לא התפוררו.

אינו שיקוי לחייזלים,האנשים יחזרו לחיים מלאים כמו לפני המוות.

אפשר להשתמש בשיקוי רק פעם אחת לאדם.

בזמן הכנת השיקוי אפשר לקבוע את הגיל אליו יחזרו האנשים,אי אפשר לגיל שהיה מעבר לגיל המוות שלהם.

אי אפשר להעיר אנשים שמתו מזקנה.

מתכון:

שלוש כוסות דם אדם,לשפוך לקדרה.

לשפוך פנימה חמש עשרה טיפות גשם,חמישה עלי כותרת של ורד ורוד,קרן שמש שנאספה ביום החם ביותר בשנה וחמישה עלי סתיו.

לערבב עד שהנוזל הופך ללבן פנינה ללא גושים.

אם הוא עדיין קצת אפרורי,יש לשפוך מעט מיץ דלעת (עד חמש טיפות).

להוסיף פנימה קורט מלח,קורט סוכר,מעט מיץ לימון ושלוש קוביות של שוקולד מריר.

לחכות חמישה ימים,עד שהנוזל תוסס.  

להוסיף עצם של קרוב,דם של אויב,ועור של אדם נייטרלי.

לחכות במשך חודש עד שהשיקוי הופך אדום.

להוסיף ארס של אקרומנטולות (גלון) ושלושה לבבות של פיוניות.

רצוי להוסיף בשלב הזה מעט דם של חד קרן אבל זה לא הכרחי,אלה אם כן השיקוי הופך לחיוור מדי.

לקצוץ מעט שורשי ולריאן,למעוך מעט פולי סופופורוס (רצוי שלושה) עם הלהב השטוח והלוסיף את המיץ.

בשלב הזה,השיקוי צריך להיות כחול חיוור ומעט גלי.

להוסיף שערה אחת מתוך ראשו של האדם אותו רוצים להחיות.

עכשיו השיקוי יהפוך לצבע המיוחד שיש לכל אדם,כמו בשיקוי פולימיצי.

כדי לקבוע את הגיל אליו האדם צריך להגיע יש לקחת ציפורן של ת'סטראל אחד לכל שנה ולהוסיף.

צבעו של השיקוי לא ישתנה,אבל יתחדד ויעמיק.

להניח לו לשבוע ואז להשקות את האדם המת.

האדם יתעורר תוך 20 דקות בגיל שנקבע על פי ציפורני הת'סטראל,עם הידע שלו,הזיכרון שלו,הכוחות שלו והעוצמות שלו.לא יהיה לו את הזיכרון שלו כמת,או את אלה שלפניו ולא היהיה לו מושג כמה זמן עבר מאז.יש להרגיל אותו לאט לאט אחרת ימות שוב מרוב תדהמה.

אותו אדם כשימות בשנית לא יוכל לקום שוב לתחייה,לא יוכל להפוך לחייזל ויהיה פגיע יותר לסכנות ולדברים ממשיים אחרים."

השעה הייתה אחת עשרה בלילה כשרון,הרמיוני,ג'יני וג'ורג',אכולי דאגה מכך שהארי ודניאל עוד לא חזרו,הביטו בעץ האדר בפעם המיליון ושמעו את הצווחות.

הם ראו את הארי מניף את דניאל באוויר,מסחרר אותה שוב ושוב בזרועותיו וצועק משהו כנראה,שלא הגיעה אליהם.

הם ראו אותה צוחקת,מרימה משהו מהדשא ורוקדת איתו באושר על הדשא ברגליים יחפות.

הם לקחו את הספרים,מקפצים ומפזזים ונכנסו לטירה,מברכים לשלום את פילץ המאושר לראות את דניאל ואת הברון המגואל,שהביט בהם במבט מוזר.

הם עצרו לפני האישה השמנה.

הם החליטו עוד בדרך לגלות לרון והרמיוני,וגם לג'יני וג'ורג'.

הם עוד לא ידעו מה הם יעשו עם זה אבל ידעו שיש להם כוח בידיים.

הם נשמו נשימה עמוקה ונכנסו.

חבריהם הקיפו אותם בטבעת "נו-גיליתם משהו בקשר לנבואה?"

"לא." אמרה דניאל וחייכה "גילינו משהו טוב יותר."

חבריהם שתקו והארי לחש "גילינו דרך להחזיר את המתים לתחייה."

באותו רגע,התרוממה תנשמת לבנה חיוורת מאדן החלון והתעופפה משם.

למאלפוי היה הרבה לומר לאביו.

הפרק הקודם		הפרק הבא