יללת הזאב

זאבים... צפרדעים... סוסים מזמרים- בצרפתית?

נשמעות דפיקות נלהבות בדלת, שגוררות אותי בעקשנות למציאות ואני מתיישב בעל כורחי, מתנער בקושי משאריות החלום. חלומות זה כזה דבר מוזר.

"טדייייי! אני נכנס!" אני שומע את קולו של לואיס מזמר מעבר לדלת, ולפני שאני מעכל מה הוא אומר- הדלת נפרצת בחבטה ואני מוצא את עצמי קבור מתחת לגופו הקטן של לואיס.

"קום! קום! קום!" הוא אומר בהתלהבות וקופץ עליי בין מילה למילה.

"מה? למה?" אני אומר בקושי, עדיין מטושטש מהשינה ועוד רואה בדמיוני הבזקים מהחלום, פנתרים כחולים רוקדים עם ציפורים אדומות וערסלים מעופפים.

"נוסעים להוגוורטס- ותגיד לאמא שאתה רוצה שאני אבוא ללוות אותך!" הוא אומר בהתלהבות.

"מ-מה?" אני שותק. הוגוורטס? אני לא בהוגוורטס עכשיו? רגע.. מה? אני מביט סביבי בקושי וקולט שאני בחדר האורחים של בקתת הצדפים. עכשיו ברור למה לואיס קופץ עלי.

"הוגוורטס!" אני אומר, מצטרף לשמחתו של לואיס, ומתרומם במהירות. לואיס והשמיכה מחליקים על הרצפה, והוא מיילל במחאה.

"היי! זה לא נחמד!" הוא מיילל במחאה, הפעם הוא זה שקבור, אבל מתחת לשמיכה.

אני צוחק "קום" אני מחייך ומושיט לו יד, תוך כדי שאני קם. מבטי נתקל במראה הגדולה שמולי, ואני קולט שאני רק בבוקסר. זכרונות מהבוקר -שלא היה כל כך מזמן- אצל משפחת פוטר גורמים לי להסמיק. אני מתחפר בחזרה במיטה, בין השמיכות הנותרות. עד מתי? אני נוזף בעצמי. אני חייב ללמוד מטעויות.

לואיס כבר מקפץ ברחבי החדר, ורגע לפי שהוא יוצא מהדלת -בצבע הצהוב השמשי, עם קבוצות צדפים של מלאכת מחשבת- הוא אומר לי "אה, כן, ארוחת הבוקר וכל זה... אבא כבר נסע לעבודה, אבל הוא אמר שהוא מאחל לך בהצלחה היום והחלמה מהירה. ושעוד תשמע ממנו" הוא מושך בכתפיו ונעלם בהמשך המסדרון.

אני נשאר עוד קצת זמן במיטה, מוודא שאין עוד אף אחד שמתכוון לקפוץ עליי, קם בזריזות מהמיטה ורץ לסגור את הדלת.
אני מתנשף בהקלה.

אני לוקח כמה מהבגדים שלי שנותרו כאן בארון מהביקור הקודם שלי -אז לכאן נעלם הג'ינס האהוב עליי- ומתלבש בזריזות. רק למקרה שעוד אדם מתכוון להתפרץ לכאן.

אני עומד מול המראה ומחייך. הסוודר בצבע החרדל מבליט את העיניים המלחיצות שלי. אני מחליט לא לשנות אותן, ולא רק מפני שוויקטואר לא כאן כדי לתפוס אותי.

הג'ינס השחור המשופשף שלי פשוט דורש שיהיו לי תלתלים שחורים.

אני מביט בבבואה שלי בריכוז, מעלה בעיני רוחי את תלתלים שחורים, ומדמיין איך אני משנה את הרכב הדי.אן.איי, מסדר את הכל שוב כך שעכשיו משקיף אליי מהמראה נער חייכן עם תלתלים שחורים ופרועים.

"טדי..." אני שומע את קולה של וויקטואר ורגע אחר כך שלוש דפיקות בודדות על הדלת, שמקפיצות אותי מהרהוריי.

"כן.. כן" אני ממלמל ופותח את הדלת, ניצב פנים אל פנים מול וויק. היום יש לה סריג כחול, שמבליט את העיניים היפות שלה. השיער שלה אסוף בצמת שורש רפויה, וקווצות סוררות נחות לה על המצח הבהיר והמנומש. אני מחייך בלי שליטה.

היא בוהה בי. "למה אתה מחייך כמו אדיוט?" ומושכת בכתפיה "לא חשוב. אתה צריך לנסוע כבר... כן" זה רק אני או שבאמת צל של עצב רפרף לה בעיניים? היא פונה אל המסדרון.

"אולי עוד תספיק לאכול משהו" היא זורקת מעבר לכתפה, ואני משתחרר מקפאוני וממהר אחריה.

~~~

"בשמונה בדיוק..." פלר ממלמלת. "אתה רואה זה?" היא מצביעה על צדף פשוט, אחד מיני רבים שיש כאן. "עוד שתי דקות בדיוק אתה לא'יות אוחז בו. זה יעביר אותך מהר-מהר לחדר מועדון של א'פלפאף."

אני מחייך. סוף סוף!

"ביי" לואיס מחייך וקופץ לזרועותיי. אני מחבק אותו חזק. "בקרוב ניפגש, האביר לואיסיאנו! אם רק לא תעשה עוד בעיות... או שבסוף עוד תמצא אותך בדורמשטנג" אני צוחק, ולואיס מצטרף לצחוקי.

"עוד דקה!" פלר אומרת בחוסר סבלנות "אה, כן, א'דברים שלך כבר שם. כן. זה מה שאנדרומדה אמרה" היא חייכה ואז חיבקה אותי חזק באימהיות. "בהצלחה, טדי. ניפגש בחופשה הבאה שלך" היא מחייכת, אבל קצת בעצב.

"להתראות" וויקטואר אומרת פתאום ומחייכת. בביישנות? אני תוהה.

"כן" אני צוחק קצת ומתלבט אם לחבק אותה. "ניפגש עוד קצת פחות משבוע..."

"כן" היא מחייכת ומנשקת אותי על הלחי. אני מסמיק ולפני שאני מעכל את זה היא דוחפת אותי לעבר הצדף, אני נוגע בו בטשטוש, ומרגיש מייד קרס שמושכת לי בקורקבן. לעזאזל, איך שאני שונא את חפצי המעבר האלו. 

אני מוצא את עצמי במקום הכי חמים ומחבק שאני יכול להעלות בדעתי. חדר המועדון של הפלפאף.

"טדי!" ויל מחייך ואני קולט אותו מולי, שרוע על הכורסא הכי שווה.

"חיכיתי לך. אנחנו מאחרים לשינויי צורה!" הוא קופץ מהכורסא, נותן לי דחיפה בכתף ופונה אל החור העגול שבקיר.

"נו, אתה בא?" הוא אומר בחוסר סבלנות, ומזיז מאחורי האוזן שערות חומות סוררות. השיער שלו חום גלי, עד הכתפיים. הוא לא מעריץ גדול של מספריים.

"כן כן" אני מתנער מהקיפאון שאחז בי, והרגשת העילוי מהנשיקה של וויק נוטשת אותי, ואני פונה לעבר ויל. 

"אחי, התגעגעתי לכאן" אני מחייך ואנחנו נעלמים מעבר לפתח.

הפרק הקודם