מתחילה סערה

אני רק עומדת, מבוהלת עד מוות, וכאילו צופה מהצד באישה בעלת העיניים המטורפות שמזנקת עלי. אלוהים. היא רוצה להרוג אותי. מה כבר עשיתי?

אני לא מספיקה אפילו לעצום עיניים, אבל אני לא מרגישה את הלהב הקר חודר לעורי. היא שמטה את הסכין, וזרועותיה החמימות מחבקות אותי, ולרגע אני רק ילדה בת שתים עשרה, שלא חיבקו אותה... מאז שהיא זוכרת משהו.

אני לא קולטת שאני בוכה עד שאני מרגישה את הדמעות מחליקות לי על הלחיים ואת התחושה הזו של האף הנוזל, אבל אז שני אנשים במדים לבנים מפרידים בינינו, ומוציאים אותה מהאולם.

"סידר!" אני צורחת, לא מודעת לעובדה שאני יודעת את שמה עד שצעקתי אותו. זיכרונות שלא שלי -ואולי בעצם כן?- מתחילים לרוץ לי בראש. שדה, בוסתן, אני עפה מצמרת של עץ, עולה על במה עם דמעות בעיניים, מחבקת את סידר ובוכה. אין שום סדר או היגיון בתמונות האלו, אבל עוצמתם כמעט מפילה אותי.

"שמישהו יכבה את זה!" אני שומעת את עצמי צווחת, מודעת לעובדה שאני כנראה מפחידה עכשיו עד מוות רת כל האנשים בחדר. אני צועדת צעד רועד, לא זהיר, לאחור, והראש שלי מתרסק אל המרצפות.

חושך.

משהו להיאחז בו.

"אל תדאגי רו, הכל בסדר, התייבשת, הגיוני שתסבלי מהזיות" אומר קול שקט ומנומס, כנראה של אחד המדריכים "את מסוגלת לפקוח עיניים?". אני מהנהנת חלושות, ומנסה לפתוח את עפעפי. פתאום אני יכולה לראות צורות... פנים.

ואני קולטת שאני מזהה את כל האנשים שמסביבי.

------

פרק קצר ומבאס, אני יודעת, אבל לפחות הכנסתי טוויסט לעלילה! אפשר ת"בים? :)

הפרק הקודם		הפרק הבא