לילי אוואנס-סנייפ

בס"ד

מעולם לא היה חג מולד סוער יותר במשפחת סנייפ. לילי וסוורוס דאגו לשלום ילדיהם. טוב, בעיקר לשלומו של רמוס, כי הוא היה נתון תחת השגחתו של פרופסור פליטיק שהיה בערך בגובה של רמוס הצעיר. לגבי הארי הם לא דאגו יותר מדי, הרי בני גילו נשארים לבדם בהוגוורטס. ובכל זאת, הייתה זו הפעם הראשונה מאז משפטו של סיריוס בה לילי וסוורוס עזבו את טירת הוגוורטס יחד עם דמבלדור.

הם הגיעו לאולם צנוע אי שם בתוך משרד הקסמים, שם חיכתה להם קוסמת שמנמנה וצפרדעית שלובשת גלימה ורודה ובוהקת.

"שלום לכם," היא אמרה להם בול מתקתק כשנכנסו לחדר ההוא, "האנשים שלנו כבר סורקים את הבית שלכם, ובעיקר את הגלימה ואת הקרבן... עצוב, לא?"

לילי וסוורוס היו נבוכים לנוכח השאלה, הרי בסופו של דבר פטיגרו היה אוכל מוות.

המכשפה צחקה בשקט והציגה את עצמה: "שמי דולורס אמברידג' ואני אחקור אתכם. מר דמבלדור, אתה מוזמן להמתין בחוץ."

"ברצון, דולורס," אמר דמבלדור חרש ויצא מהאולם.

המכשפה זימנה שולחן עם כיסא מצידו האחד ושני כיסאות מצידו השני בעזרת שרביטה. היא גם הוציאה בקבוקון המכיל שיקוי לבן מדש גלימתה.

סוורוס הביט בשיקוי והחוויר. "יכול להיות שזה-" הוא החל לומר.

"וריטסרום," אמרה אמברידג' בנינוחות, "סם אמת."

היא הושיטה את הבקבוקון לסוורוס ובקבוקון נוסף ללילי.

"שתו אותם," היא ציוותה עליהם בשעה שהוציאה גליון קלף ועט ירוק שלילי זיהתה אותו.

"היי, זה עט-צטט-אותך," אמרה לילי.

"בשביל הפרוטוקול," הסבירה אמברידג' והחלה לומר: "25 בדצמבר, 1 בצהריים, חקריתם של לילי וסוורוס סנייפ בנוגע למותו של זנב תולע". העט כתב את מה שאמרה.

"אני חייב לציין שזהו חוסר אחריות כך להאשים את סיריוס ברצח בלי לבדוק שהקרבן אכן נרצח, הרי הוא הושיט לכם עכבר מת!" מחה סוורוס.

"שתו הכל," אמברידג' לא הרפתה. סוורוס ולילי שתו בלית ברירה את השיקוי.

התחושה הייתה משונה. ראייתו של סוורוס התערפלה ושדה הראייה שלו הוצף בחדי קרן ורודים ונוצצים המפרישים קשת בענן ממצחיהם. בנוסף הוא גם זכר הכל, כל אירוע קטן מרגע לידתו ועד היום, כל דבר שהספיק לשכוח. גם את כל מה שלמד בשיעורי תולדות הקסם אצל בינס עוד כשהיה תלמיד. גם כל יום ויום בהם הוא היה מבלה בחצר ביתו לבדו, לפני שבכלל הכיר את לילי ופטוניה אוואנס. מוחו כאב מרוב זכרונות רבים כל כך, ובהם זיכרון אחד משונה שסוורוס לא הכיר:

הוא התעורר באמצע הלילה והביט סביבו. הוגוורטס, חדר השינה במרתפי סלית'רין. הוא בן 15 או 16 וזה הלילה שלפני הבגרות בהתגוננות מפני כוחות האופל. למה הוא התעורר? זה מעולם לא קרה לו, ווודאי שלא בלילה שלפני בגרות! משהו העיר אותו. הוא הביט סביבו - כולם ישנים. אף אחד לא טורח להציק לבן של פרינס ושל המוגל השיכור הלילה, כי מחר יום חשוב. טוב, אולי חוץ מהקונדסאים, אבל הם לא יכולים להגיע לחדר המועדון של סלית'רין... נכון?

לא, משהו אחר העיר אותו. הוא הביט סביבו ונשמתו נעתקה.

שם, בין הצללים, עמד אדם שנראה כמו גרסה הרבה יותר מבוגרת של סוורוס בעצמו. סוורוס התאפק שלא לצרוח צרחה דקיקה. האדם יצא מהצללים ופניו הוארו ממנורה קטנה וירוקה שהאירה מהחדר הסמוך. כן, הוא בהחלט נראה כמו סוורוס, אבל הוא כנראה בן 30 או 40. מה זה? האם זהו עוד תעלול זדוני?!

"אני יודע שאתה עומד לצרוח, סוורוס, שמור על השקט. אנא ממך, זה לטובת כולנו," אמר לו האדם.

"מ-מי אתה?" לחש סוורוס בפחד.

"אני גרסה הרבה יותר מבוגרת שלך," אמר לו האדם, "אני סוורוס סנייפ מהעתיד."

"העתיד?" שאל סוורוס בפחד, "תוכיח! תאמר לי משהו שרק סוורוס סנייפ האמיתי יודע!"

סוורוס המבוגר חייך בערמומיות ולחש באזנו של סוורוס הצעיר את המשפט הבא:

"אתה אוהב את לילי אוואנס אהבה עזה. היית מוכן למות בשבילה. וגורע מזה, היית מוכן לשרת את דמבלדור ולבגוד באוכלי המוות בשבילה."

"זו לא חכמה," לחש סוורוס, "כל אחד יודע את זה... בזכות אותו תעלול שג'יימס-"

"-עשה בשנה השלישית, אני זוכר," לחש באזנו סוורוס המבוגר, "אבל לא כולם יודעים שההתרועעות בקרב אוכלי המוות הצעירים משפיעה עליך לרעה, סוורוס, לעיתים חולפת במוחך המחשבה שלילי היא בוצדמית עלובה שלא ראויה לך..."

ליבו של סוורוס הצעיר החסיר פעימה.

"השתגעת?! אסור שהיא תדע!" הוא לחש.

"לפחות עכשיו אתה יודע מי אני..." אמר סוורוס המבוגר, "כלומר, מי אתה... כלומר,"

"הבנתי, תודה," לחש סוורוס הצעיר, "איך הגעת לכאן?"

"אני בטוח שיש לך הרבה שאלות," לחש באזנו סוורוס המבוגר, "אבל אני לא יכול לענות על כולם. אתה חייב להבטיח לי דבר אחד, דבר שקשור בסוד הקטן שלנו..."

"מה? ספר לי!" דרש סוורוס הצעיר.

סוורוס הבוגר נשם נשימה עמוקה ולחש באזנו את הדבר הבא:

"מחר, לאחר הבגרות בהתגוננות מפני כוחות האופל, צא למדשאות וקרא שם ספר."

"אני לעולם לא נוהג כך," לחש סוורוס הצעיר.

"אני יודע," לחש סוורוס הבוגר, "אבל אתה חייב לעשות זאת. תקשיב לי, פעם אחת בחיים שלך תקשיב. אתה חייב לעשות את זה, החיים שלנו תלויים בזה, האמן לי," התחנן סוורוס המבוגר.

סוורוס הצעיר הקשיב.

"שים לב," אמר סוורוס המבוגר, "במדשאות הקונדסאים יראו אותך ויתכננו תעלול נוסף. שים לב, זהו התעלול המשפיל ביותר שהקונדסאים יעשו לך. החזק מעמד מחר, סוורוס, אתה חזק. אתה תרגיש מושפל יותר מתולעת הזוחלת על עפר, כבודך העצמי יירמס לחלוטין ואתה תעשה הכל כדי להרים אותו בחזרה. ואם זה לא מספיק, לילי אוואנס תהיה עדה למעשה הקונדס שגובל בהטרדה מחר."

ליבו של סוורוס החסיר פעימה.

"והיא תתערב לטובתך," הוסיף סוורוס הבוגר. סוורוס הצעיר התרגש.

"עכשיו מגיע הרגע הגורלי. תהיינה לך שתי דרכים לפעול באותו הרגע," הסביר לו סוורוס הבוגר, "הדרך הראשונה שהיא הדרך שתיראה לך הגיונית באותו הרגע, והיא להציל את כבודך הרמוס ולפעול מהרגש במקום מהשכל. אני יודע שזה נראה לך לא הגיוני, אבל אתה תרגיש צורך עז לומר ללילי שאינך זקוק לעזרתה של בוצדמית כמוהה."

"מה? לילי? לעולם לא!" אמר סוורוס הצעיר.

סוורוס הבוגר המשיך: "הדרך השנייה היא לא לנקוב במילה הנוראה הזו ולצאת מהמצב בכל דרך שהיא, אם לחכות שהמעה יסתיים או לסרב בנימוס לעזרתה של לילי, או אפילו לענות לה בחיוב. כל דבר מלבד לכנות אותה 'בוצדמית'. חיינו תלויים בזה, סוורוס סנייפ, ברגע הגורלי הזה.
"את השיחה איתי אתה לא תזכור בבוקר, אתה רק תזכור שאסור לך, אסור בשום פנם ואופן, לא משנה מה, לכנות אותה במילה הזאת. זה יהיה קשה, משפיל, מבזה, אבל אתה תעמוד בזה. גורלנו וגורל העולם כולו תלוי בך ובמילה הזאת. שמור עלינו, סוורוס. תהיה הגיבור שתמיד רצית להיות. בבוא העת אתה תיזכר ותבוא להזהיר את עצמך הצעיר, אבל עד אז... שלום."

סוורוס לא זכר את השיחה הזאת, שללא ספק הייתה מאוד משונה. הוא באמת זכר שחרג ממנהגו ויצא למדשאות לאחר הבחינה וזכר כל פרט ומחשבה שחלפה במוחו בשעה שג'יימס פוטר הפך אותו וחשף את ערוותו. הוא גם זכר מאבק פנימי בתוכו אם לומר ללילי שהוא לא זקוק לעזרתה של בוצדמית כמוה או לא לומר זאת.

אבל עלו בו גם זכרונות שונים לחלוטין, זכרונות מעולם אחר... זכרונות שתיארו מה היה קורה אילו כן היה קורא ללילי בוצדמית. הוא ראה דברים נוראיים - כיצד לילי אינה סולחת לו למרות בקשותיו, כיצד בשנתם השביעית בהוגוורטס לילי הוםכת לבת הזוג של ג'יימס, כיצד השניים נישאים ואילו סוורוס הופך לאוכל מוות, כיצד נולד להם בן בשם הארי וכיצד לילי נהרגת על ידי אדון האופל. הוא ראה כיצד הוא מתמנה למורה לשיקויים וחש את מדקרות התסכול בכל פעם שהיה מביט בהארי פוטר - שחצן כמו אביו מחד, אך עדין כמו אימו מאידך. הוא ראה כיצד החליט לשתף פעולה עם דמבלדור כדי לעצור את אדון האופל שהתפוגג מקללתו שחזרה אליו. הוא רצה לדעת המ קרה בהמשך אך הזיכרונות הסתיימו בחג המולד שנתו הראשונה של הארי סנייפ בהוגוורטס... לא, לא הארי סנייפ. זה היה הארי פוטר. שם כל כך צורם ולא נעים לאוזן.

ראייתו של סוורוס התחדדה מיד.

"תודה," אמר האמברידג' וסוורוס נזכר היכן הוא נמצא, "לפי דבריכם נוכחנו לראות שאכן זנב תולע מת זה עתה וסיריוס אינו אשם ברצח. תיק החקירה נפתח מחדש והסחבה המשפטית רק הולכת וגדלה, אתם רשאיים לצאת."

סוורוס קם מכיסאו באיטיות, מסוחרר ממערבולת הזכרונות ששבו אליו והחל לשכוח אותם אט אט... מלבד אלה שהיו חדשים לו. זכרונות כל כך משונים, כאילו הגיעו ממציאות מקבילה ועגומה. ממש גהינום עלי אדמות, והכל משום שקרא ללילי בשם גנאי.

הוא הביט בלילי שנעמדה גם היא. עיניה דמעו והיא נראתה שבורה.

"אה, זה יכול לקרות כשלוקחים וריטסרום בפעם הראשונה," אמברידג' אמרה, "ועכשיו צאו! אתם חושבים שאין לי מה לעשות?"

לילי שלו. אילו היה מדבר אליה כך הוא היה יכול לאבד אותה לנצח. הוא הושיט ידיים לחבק אותה אך היא התרחקה ממנו.

"לא עכשיו, סוורוס, ראיתי דברים איומים ונוראיים..." היא אמרה לו.

"גם אני, לילי, גם אני..." אמר סוורוס בעצב והם יצאו דוממים מהאולם.

מחוץ לאולם חיכה להם דמבלדור במסדרון המוביל ליציאה ממשרד הקסמים.

"נו, איך היה?" שאך דמבלדור בנימוס, "עכשיו בואו נחזור להוגוורטס. אני לא רוצה לפספס את ארוחת הצהריים ושמעצי שהגמדונים הכינו צלי בדבש."

"אלבוס, אנחנו..." לילי אמרה.

"אי פעם חווית את השפעות הווריטסרום?" שאל סוורוס.

"וריטסרום?" התחלחל דמבלדור, "זה מה שנתנו לכם שם?" חשבתי שזה רק תשאול קצר! היא משוגעת, האמברידג' הזאת. נותנים את הסם הזה רק לפושעים הכי גדולים! אף אמן שיקויים לא ניסה להשתמש בווריטסרום בעצמו ולכן אף אחד לא טרח לספר איך מרגישים כשאומרים רק את האמת... אולי אותך זה יעניין למטרות מחקר, סוורוס, אבל שיהיה לכם ברור שהיא משוגעת לחלוטין הדולורס הצפרדעית הזאת. זה בלתי מתקבל על הדעת."

"כשנחזור להוגוורטס," לילי אמרה לדמבלדור, נספר לך הכל... אתה חייב לשמוע את זה..."

ג'יימס התהלך בחוסר אונים על פסגת ההר שלו, הר כה גבוה עד שהיה בגובה העננים. ענן אחד חצה את ההר וגרם לערפל כבד באיזור.

"איפה זנב תולע? איפה זנב תולע?!" צעק ג'יימס בטירוף, "שיבוא ויספר לי כמה מהסנייפים הגלימה שלי כבר הרגה!"

"הגלימה שלך כבר לא תהרוג אף אחד," נשמע קול פנימי בתוך ראשו.

"די כבר! תצא לי מהראש!" צעק ג'יימס.

"אני לא יכול, ג'יימס, אני חיפשתי אותך," ענה לו הקול, "ואם זה מעצבן אותך תמיד תוכל לדבר איתי באמצעות השער."

"השער?" שאל ג'יימס, "איזה שער?!"

"השער דרכו הגעתי אליך, ג'יימס," ענה הקול הפנימי. ג'יימס ניגש ותפס בסוהרסן שליווה אותו.

"מה זה?!" הוא צעק, אחוז שיגעון. הסוהרסן התקרב לג'יימס וחרחר.

"זה השער," ענה הקול שהפעם בקע מתוך הסוהרסן, "אתה נמצא באותו מקום שבו אני הייתי, וכשנישקו אותי חזרתי לשם. אבל משהו שגוי לחלוטין קורה פה."

"אהה..." לחש ג'יימס, "עכשיו אני נזכר! אתה זה שאמרת לי שהשנה יהיה וויזלי בסלית'רין!"

"נכון," ענה הקול, "אז מסתבר שאתה לא משוגע לחלוטין. ועכשיו אתה יודע שאתה מוכרח להאמין לכל מילה שיוצאת לי מהפה."

"למה?!" שאל ג'יימס.

"כבר שכחת את המבחן שלנו?" שאל הקול.

"אה," לחש ג'יימס, "אתה אמרת לי שאם הוויזלי יתמיין לסלית'רין זה אומר שאתה צודק!"

"נכון מאוד," ענה הקול, "ועכשיו בוא ותשמע מהי הדרך הטובה ביותר להרוס את משפחת סנייפ."

ג'יימס הוריד את ברדסו של הסוהרסן וצעק לתוך פיו המחרחר: "גלה לי!!!"

"אנחנו חיים במציאות מעוותת," ענה הקול, "הכל היה יכול להיות אחרת. סוורוס סנייפ היה יכול להיות אוכל מוות זוטר ואתה היית נשוי ללילי והופך לגיבור."

"אני לא רוצה את לילי כאישה!" צעק ג'יימס, "אני רוצה אותה כגופה!"

"אני רואה שבאמת השתגעת באזקאבאן," ענה הקול, "זו השיפה האמיתית שלך, ג'יימס, אתה יודע שאני צודק. ואתה גם יודע שפטיגרו לא יחזור. הסנייפים חכמים משחשבת. הם מצאו את העכברוש הקטן והם זיהו את הגלימה, עכשיו פיטר מת וההורקרוקס שלו לא יציל אותו יותר."

"שום דבר לא יכול לנצח הורקרוקס!" צעק ג'יימס.

הקול השמיע אנחה. "אבל ההורקרוקס הושמד קצת אחרי שסיריוס בלק חשב שהרג את פיטר, זוכר?" הוא שאל.

"אז מה אני צריך לעשות?" לחש ג'יימס לתוך פיו של הסוהרסן.

"אתה צריך להחזיר את המציאות לאיך שנועדה להיות," ענה הקול, "ואני עומד להסביר לך בדיוק איך..."

"אני יודע איך!" ליחשש ג'יימס והתעתק משם, משאיר את הסוהרסן לבדו.

"הדבר האחרון שאני זוכרת מהמציאות המקבילה ההיא זה את אתם-יודעים-מי מכוון אליי את שרביטו וצועק: 'אבדה קדברה!'" אמרה לילי. היא וסוורוס ישבו במשרדו של דמבלדור וסיפרו להם את כל מה שראו תחת השפעת השיקוי.

"לילי," אמר דמבלדור, "את חייבת להבין שאין לך סיבה לכעוס על סוורוס. הסיבה שאנו יושבים כאן ולא בעולם הבלהות המזעזע שתיארתם היא אך ורק בזכותו," אמר דמבלדור.

"אז מה אם הוא לא אמר את זה," אמרה לילי, "הוא חשב את זה!"

"הייתי אז בן 16, לילי," אמר לה סוורוס, "אם הייתי חושב כך עד היום לא הייתי מתחתן איתך, לא הייתי עובד איתך כאן, לא היו לנו שני ילדים מקסימים ולא היינו מביסים את אדון האופל יחד."

"אתה רואה? אתה קורא לו אדון האופל!" לילי מחתה.

"זה מתוך הרגל, לילי, זה לא באמת אומר משהו," ניסה דמבלדור להסביר.

"אתה אל תתערב!" צעקה עליו לילי ודמבלדור יצא משם בחוסר אונים.

"אתה לא היית אמיתי איתי," המשיכה לילי, "אתה הסתרת ממני את מה שבאמת חשבת עליי רק לטובתך האישית!"

"זאת גם טובתך האישית, ליליאן שלי," אמר לה סוורוס, "לולא הייתי עוצר בעדי היית מתה עכשיו."

"ואז הארי היה גדל ללא אבא כמוך, שמוריד לו נקודות בית! שאתה תיארת כיצד בעולם ההוא אתה סלדת ממנו!" לילי אמרה.

"עולם בו רמוס לא היה קיים," סוורוס ענה לה.

"עולם בו סורוס האמיתי היה חי!" לילי אמרה ופרצה בבכי.

באותו הרגע הארי נכנס למשרדו של דמבלדור.

"היי, מה אתם עושים פה?" הארי שאל, "פרופסור דמבלדור אמר לי שאתם מחכים לי כאן."

ואז הוא הבחין בלילי.

"א-אמא!" הוא צעק, "מה קרה?". הארי לא היה יכול לעצור בעדו והחל לבכות גם הוא.

"זה ב-בגלל אבא שלך!" לילי אמרה וכיוונה אצבע מאשימה לעבר סוורוס חסר האונים.

"מה הוא עשה הפעם?" שאל הארי.

"הוא אדם לא טוב, הארי..." לילי אמרה.

הארי היה בהלם. "אמא! מה קרה לך? עד אתמול אהבת אותו כמו... כמו... אין אפילו דימוי מספיק טוב למה שחשבת עליו אתמול... ועכשיו את אומרת דבר כזה? זה אבא שלי, ואני לא מרשה לך לומר עליו כאלה דברים איומים! אפילו אם את אמא שלי!" הוא אמר ונעמד לצידו של סוורוס הנבוך.

לילי הביטה בסוורוס במבוכה. "אני... אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי..." היא אמרה.

"וכמו תמיד, הילד מציל את המצב," אמר דמבלדור באושר מפתח המשרד שלו עצמו.

ג'יימס חזר להר בקול פקיקה.

"שלא תחשוב שלא ראיתי מה עשית שם," הוא שמע את הקול פתאום, "אני בתוך הראש שלך ובתוך הסוהרסן כל הזמן."

"מי אתה?!" צעק ג'יימס.

"אני אספר לך בהמשך," אמר בעל הקול, "אבל בוא תאמר לי למה היה הכרחי להטיל אימפיוס על המכשפה המסכנה ההיא."

"אני זוכר את הפנים המגעילות האלה," עמר ג'יימס, "היא חוקרת של משרד הקסמים. היא סיממה אותי בווריטסרום לפני שכלאו אותי באזקבאן. אם באמת פיטר מת שם אז הסנייפים יעוכבו לחקירה, אני מכיר את הנהלים של המשרד טוב מאוד אחרי שחוויתי אותם על בשרי ואני מכיר את השפעות הווריטסרום. אם העולם ההוא באמת כל כך טוב כשלילי איתי ולא עם סבר מאוס היא תרוץ אליי מיד ותשאיר אותו ואת בניו להירקב. ואז אהרוג אותה סוף סוף... הייתי חייב לגרום לחוקרת ההיא לסמם אותם בווריטסרום כדי שהם יראו את העולם ההוא..."

"לא רק שזה רעיון מטופש, הרי לילי לא יודעת שאתה פה וגם יכולת להיחשף," נזף בו הקול, "אלא שאני מנסה לשכנע אותך כבר כמה שנים שקיים עולם מקביל ואחר ואתה אומר לי שידעת עליו כל הזמן?"

"אני כבר הייתי בטוח שדמיינתי את זה... נראה אותך חי 10 שנים בתא עם סוהרסנים ועכברוש..." ג'יימס רשף בכעס.

"אני נושקתי על ידי סוהרסן, כבר אמרתי לך," אמר הקול, "וחייתי באזקאבאן שנים רבות עד ש..."

"כן, כבר סיפרת לי," רטן ג'יימס, "אבל הייתי חייב לעשות משהו..."

"נו, בסדר, העיקר שבסוף תעשה את מה שאני אומר לך," אמר הקול, "ונתחיל בזה שאני אסביר לך איך הגעתי לעולם הזה מהעולם ההוא."

הפרק הקודם		הפרק הבא