האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד

מממנים


לחשים ספרותיים



כותב: illy
הגולש כתב 8 פאנפיקים.
פרק מספר 8 - צפיות: 12970
4 כוכבים (3.619) 21 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - פאנדום: ה"פ - זאנר: הומור, רומאנס - שיפ: סיריוס בלק/דמות נשית מקורית - פורסם ב: 21.02.2010 - עודכן: 01.12.2010 המלץ! המלץ! ID : 783
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

יאיי!! אני עומדת לסיים את פרק 18, אחרי חודש וקצת שאני תקועה בו...

אבל בינתיים? תהנו מפרק 8 D:

גילסD:

 

פרק 8- נקמה.

 

ארוחת הערב כבר נגמרה - מה שמחזק את העובדה שהם סבלו עשר שעות שלמות של שקט בעמידה. למרות שקצב נשימותיה של אנג'ל כבר נרגע מזמן והיא הפסיקה לבכות, רמוס עדיין לא שיחרר מחיבוקו. אנג'ל רצתה ליישר אליו מבט, לומר לו עד כמה היא מתגעגעת אליו. אבל היא לא יכלה, היא לא הייתה מסוגלת.

הכל בגלל בלק המטומטם הזה. הוא אשם.

"אני יכולה... אני יכולה לראות אותך?" היא שאלה סוף-סוף, סומק עז מעטר את לחייה. שקט השתרר לזמן ממושך.

"אתה מהנהן?" היא שאלה בגיחוך קל.

"אופס. נכון, סליחה." הוא נעצר שוקל זאת שוב, ואמר, "כן."

כשעיניה עצומות, אנג'ל הצליחה להרים את ידיה כדי לגעת בפניו, ועברה אחרי כל חלק שהיא מזהה: היא ליטפה את שערו, הברישה את ידה על לחיו, והעבירה אותה במהירות על צווארו. אחרי המבוכה של החלק הראשון, אנג'ל נגעה קלות בשפתיו של רמוס, העבירה את ידה על עפעפיו, וכמעט יכלה לדמיין איך הוא נראה – כמו שהיא הייתה רגילה לראותו. אך כשהיא העבירה את ידה מתחת לעינו השמאלית היא הרגישה שם משהו רטוב.

דמעה.

"בכית?" אנג'ל שאלה אותו בבלבול. שוב שרר שקט.

"למה אתה מהנהן כל הזמן?" היא שאלה. היא ידעה שהוא הנהן בגלל שידיה עדיין נחו על כתפיו.

"מצטער. אני לא רגיל לזה שאת –"

"לא נורא." אנג'ל חייכה, אך אז דמעותיה שוב פרצו מחדש.

"אני פשוט לא יכול לסבול את המראה שלך כשאת בוכה." הוא מלמל, ואנג'ל כמעט והתעלפה.

"שוויצר." היה הדבר היחידי שהיא יכלה למלמל. " 'סובל ממראות'. הלוואי עליי."

רמוס גיחך, הרים את סנטרה של אנג'ל בידו, ומלמל: "אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך..."

אנג'ל פקחה את עיניה.

אותו חושך אפלולי שרר, והיא נזכרה בילדותה האפלולית, ובכל הדברים שהיא הפסידה בגלל החושך הזה.

"העיניים שלך מדהימות." רמוס מלמל, בוחן את העיניים האפורות הבורקות של אנג'ל, כפי שהן נראו לו עכשיו.

"כן, זה חלק מהסימפטומים של המחלה – עיניים מדהימות. רק חבל שהן מקולקלות." היא גיחכה. היא מחתה את דמעותיה בעצמה הפעם, ובטבעיות העלתה את אצבעותיה כדי למשש את פרצופו. רמוס גיחך.

"את רוצה שאני אדבר איתך כדי להסיח את דעתך?" הוא שאל. אנג'ל הנהנה, ואז גיחכה.

"אוקי, עצמי את עינייך." הוא אמר, ואנג'ל יכלה להרגיש אותו רועד.

"אתה כל כך שקוף..." היא מלמלה, נעמדה על קצות אצבעותיה כדי להגיע אל פרצופו, ונישקה אותו קלות על שפתיו.

"איך ידעת?" הוא שאל. "קראת את המחשבות שלי?"

"לא –" אנג'ל מלמלה, איך נקטעה כאשר רמוס הצמיד אותה אליו קרוב יותר ממה שכבר היו, ונישק אותה עמוקות על שפתיה. אנג'ל לא נשארה חייבת, וכרכה את ידיה סביב צווארו של רמוס. הנשיקה הפכה לסוערת יותר ויותר, וכאשר היא נגמרה אנג'ל רק מלמלה: "חבל שאני לא יכולה לראות אותך עכשיו..."

הוא חזר לנשק אותה, והיא המשיכה לנשק אותו. בלי לראות היא פתחה את אבזם גלימתו, ופרמה את כפתורי חולצתו אחד-אחד. היא העבירה את ידיה באיטיות על חזהו החסון, וקיבלה צמרמורת כל פעם שידה פגשה בצלקת. בינתיים הוא פתח את אבזם גלימתה, והוריד את החולצה הירוקה שלה, עד שהיא נשארה רק עם הגופייה הלבנה שהיא לבשה מתחתיה, ועם מכנסוני הג'ינס הקצרים. היא קיבלה צמרמורת כאשר הוא אחז אותה במותניה והזיז את שפתיו משפתיה. הוא הצמיד את פיו אל צווארה וכשהיא פלטה אנחה... זה היה הרגע בו סיריוס החליט לפתוח את הדלת.

"אז איך אתם-מה לעזאזל??" הוא קטע את עצמו באימה. תוכניתו הייתה פשוטה: לכלוא את אנג'ל ורמוס במטרה שרמוס יזרוק עליו איזו מילה טובה בעיניה. איך זה התדרדר לנשיקה סוערת שכזו?

רגע... איך שסיריוס תכנ את זה. הארון היה אמור להיות יותר מרווח. מה לעזאזל?

'אידיוט.' הוא חשב לעצמו.  'ואיך ציפית שהיא תאמין שאתה לא אידיוט אם אתה זה שכלא אותם בארון? לעזאזל... סיריוס בלק... אתה כל כך תמים!'

"אתה אכן אידיוט תמים." אנג'ל הזיזה את רמוס ממנה בדחיפה קלה וניסתה להסתכל לתוך העיניים של סיריוס.

"מה קרה לצבע העיניים שלך?" הוא שאל בתמימות-מזויפת. אנג'ל רק הרגישה תנועה מימינה ואז שמעה קול חבטה, וקול חבטה נוסף כאשר גופו של סיריוס פגע ברצפה עקב אגרופו של רמוס.

היא הרגישה את רמוס זז, ואז שמעה לידו בדים זזים.

"קחי." הוא מלמל, והניח משהו בתוך ידיה. אלו היו המשקפיים שלה.

"תודה." היא אמרה מכל הלב, והרכיבה אותם. לעיניה לקחו כמה שניות כדי להסתגל לאור, לכן מצמצה מספר פעמים, ואז היא ראתה את הכל שוב, ונאנחה בהקלה.

"הגיע הזמן להסתלק מפה." היא אמרה בחיוך, תפסה את ידו של רמוס שתפס את בגדיהם וקראה: "לחדר המעונות של רמוס!"

ושניהם נעלמו בסחרור להבות ירוקות.

הם הופיעו בחדרם של הקונדסאים, ואנג'ל, לפני שרמוס ימשוך אותה לנשיקה, אמרה: "לא. עדיין לא." ונתנה לו נשיקה עדינה על שפתיו. "נתראה?" היא שאלה.

"נתראה." הוא ענה בחיוך.

 

סיריוס התעורר כעבור מספר דקות, כשג'יימס ופיטר סחבו אותו למרפאה.

"התעוררת סוף-סוף!" ג'יימס קרא. "מי עשה לך את זה?"

"ירחוני." סיריוס מלמל, ומשש את פרצופו. הוא היה נפוח במיוחד באזור הרקה שלו, וברגע שהוא נגע במכה, הכאבים זרמו אליה כאילו פתח ברז.

'כנראה קורס ההגנה העצמית שירחוני הלך אליו בקיץ היה שימושי...' הוא חשב.

"כן. חשבתי שרמוס היה איתך. אבל מי הרביץ לך?" פיטר שאל באדישות.

"רמוס היה זה שהרביץ לי!" הם הכניסו אותו לתוך דלתות המרפאה.

"מה עכשיו קורה כאן - אלוהים אדירים!" מדאם פומפרי קראה כשראתה את צד ראשו הנפוח של סיריוס. "מי נתן לך מכות כאלו?"

"אני המקבל, לא הנותן!" סיריוס מלמל. "חבר שלי עשה את זה. הוא הלך לקורס הגנה עצמית בקיץ."

"אז כנראה הוא הלך לקורס הגנה של קוסמים. זו פגיעה מאוד רצינית, לטפל במכה הזאת ייקח זמן." היא נאנחה. מהרהרת לרגע "חבר שלך, אמרת? אז הוא רצה להשוויץ כמה הוא יודע?"

"לא. אנחנו רבנו על בחורה ו –"

"אתה רבת על בחורה?" היא שאלה בבלבול, אבל חייכה. "לפי השמועות אתה אליל הבנות!"

"יאפ. אליל של כולן חוץ ממנה ו - למה אני מספר לך את זה?"

"תסמונת שטוקהולם?" היא שאלה, לוקחת תחבושת ביד אחת, ושיקוי סגול בבקבוק מפחיד ביד השנייה.

"חשבתי שתסמונת שטוקהולם זה כשהשבוי מתאהב בשובה. את לא בדיוק מחזיקה אותי כאן –"

"הו כן. אני מחזיקה אותך כאן. אתה נשאר כאן שבוע." היא חייכה חיוך אימהי, וסגרה את הכילות מסביב למיטה שעליה סיריוס נשכב.

 

~♦~

 

אנג'ל פקחה את עיניה באיטיות. מולה ישב לו בעיניים פקוחות רמוס, שבהה בה בחיוך ואמר: "סוף-סוף החלטת להתעורר. הפסדנו את ארוחת הבוקר."

"זאת אומרת.... שחיכית לי?" אנג'ל שאלה, המומה. רמוס הנהן. "תודה." היה המילה היחידה שהיא יכלה לומר. "איך נכנסת לכאן? בעצם, אל תענה לי. זאת הייתה קלסי..." היא גיחכה בגלל מראה פניו ההמומות של רמוס, והוסיפה: "קריאת מחשבות, זוכר? אל תזוז."

"למה?" רמוס שאל בלחץ.

"תירגע. אני רק רוצה לזכור את הרגע..." אנג'ל מלמלה. "אתה נראה מדהים."

"תודה?" רמוס ענה בשאלה. אנג'ל גיחכה.

"אתה נראה שונה היום. תן לי להתלבש. נאכל כאן."

"אבל ארוחת הבוקר כבר נגמרה." רמוס לא הבין, אך הוא בכל זאת יצא מהחדר ונתן לאנג'ל להתלבש. אנג'ל סדרה את המיטה, והתלבשה, וקראה לרמוס להיכנס, כשנכנס הצמיד אותה אליו, במרחק סנטימטרים ספורים ממנה אמר: "בוקר טוב גם לך."

"בוקר טוב." היא מלמלה לעברו בחיוך. הוא שיחרר אותה בעדינות.

"מונא!" היא קראה, ובחדר הופיעה גמדונת בית.

"כן גבירתילי?" היא ענתה. "תוכלי לעשות לי טובה ולהביא לי ולרמוס קצת פנקייקים?" אנג'ל שאלה. "עדיף עם סירופ מייפל ועם כוס חלב."

"מיד, גבירתילי!" מונא אמרה, ולפני שהיא נעלמה משם אנג'ל מלמלה לעברה "תודה."

רמוס בהה בה בפה פעור. "גמדונת בית בהזמנה אישית?"

"היא של כל ההאפלפאפים." אנג'ל מלמלה להגנתה. "התרצה לאכול איתי ארוחת בוקר?" היא שאלה.

"בהחלט." רמוס ענה בחיוך, וברגע שמונא הופיעה עם האוכל רמוס זימן כיסאות ושולחן.

"אתה נראה שונה היום." אנג'ל מלמלה שוב, ובחנה אותו.

"זה כנראה בגלל... את יודעת.. השינוי." הוא אמר בקצרה כשהוא מסמיק. אם זה השינוי, אז הוא בטח כבר התחיל: היא יכלה לראות שהוא נראה גבוה יותר, העור שלו בהיר יותר, השיער שלו חלק יותר. כשהוא דיבר, השיניים שלו היו לבנות יותר, והעיניים שלו היו בגוון חזק יותר.

"זה כנראה בגלל השינוי." הוא מלמל שוב. אנג'ל חייכה. "הוא אמור לקרות בעוד כמה ימים, ואני תמיד מתחיל להשתנות לפני." הוא נרתע קצת למראה חיוכה של אנג'ל.

"זה לא משנה לי."

"אוה. תודה."

 

באותו הבוקר, סיריוס פקח את עיניו באיטיות. הוא שם לב שמדאם פומפרי מכשפת את הדלת, ושג'יימס ופיטר עוזרים לה.

"בוקר טוב!" הוא אמר כשפתח את הכילות שהסתירו אותו.

"בוקר רע!" מדאם פומפרי אמרה בתגובה.

ג'יימס התחיל לגמגם במאמץ: "יש פה גדוד שלם של בנות שמחכה לראות מה שלומך! אני חושב שהם יפגעו אחת בשנייה רק כדי להיכנס למרפאה ולראות אותך."

"נכניס אותך לחדר הפרטי." מדאם פומפרי אמרה, לקחה את סיריוס ודחפה אותו לתוך החדר שהיה בצד המרפאה. "לצערי, מר בלק, אני אאלץ לנעול אותך, כדי להבטיח לשלומך." ואז מדאם פומפרי יצאה מהחדר ושאלה: "מי רוצה להישאר איתו בפנים? אני אתן לו אישור להחסיר לימודים –"

אך לפני שהיא סיימה ג'יימס כבר היה בתוך החדר, צועק: "אני!!"

"נהדר..." מדאם פומפרי גלגלה את עיניה, ונעלה את הדלת.

"אז אחי..." ג'יימס התחיל. "למה רמוס החטיף לך מכה כל כך רצינית?"

"כי... נעלתי אותו ואת ולנטיין בתוך ארון צפוף במיוחד?" סיריוס שאל בחיוך.

"לא. זה לא היה מזיק לו במיוחד – הוא אולי אפילו היה שמח. הם יצאו במשך כל השנה החמישית, ונפרדו בגלל 'הבעיה הפרוותית' של רמוס." ג'יימס גיחך, וגיחך שוב כשראה את מבטו ההמום של סיריוס.

"מה, לא ידעת?"

"לא!!" סיריוס כעס. "היית יכול לומר לי את זה בתחילת השנה!"

"לא נורא. אבל מה עשית?" ג'יימס שאל. סיריוס הרהר מעט, וכשג'יימס התיישב בשרפרף שליד המיטה סיריוס גמגם: "פתחתי את הדלת בדיוק שרמוס עשה לה היקי?"

"מה??" ג'יימס נדהם. "רמוס בחיים לא היה לוקח את זה כל כך רציני עם מישהי, לא ככה!"

"אתה צודק." סיריוס מלמל בכובד ראש. "הוא לא. היא כנראה באמת מיוחדת."

"אבל לא נראה לי שעל זה הוא היה מחטיף לך. מה עשית לו?" ג'יימס שאל, להוט לדעת. סיריוס שוב הרהר, אך הפעם תקע את מבטו בתקרה כשאמר: "גנבתי לאנג'ל את המשקפיים... והיא חולה בסנטיוס?"

ג'יימס תקע בו מבט המום.

"אתה... אתה עשית מה...?" הוא התפלא.

"מה ששמעת."

"אחי, זה מרושע!!" ג'יימס צעק עליו, וסיריוס בחיים לא ראה אותו כל כך כועס. "אתה, אתה מרושע! יודע מה? זה לא רשע, זאת אכזריות! אתה יודע מה זה?? אתה יודע מה זה לחלות במחלה הזאת?? אתה יודע כמה סובלים בילדות כשאתה עיוור כמעט מלידה???"

"לא. אבל אתה גם לא יודע!" סיריוס גיחך. ג'יימס האדים, והתחיל לצעוק: "במקרה, אני כן יודע!" ואז הוריד את משקפיו. סיריוס היה המום כאשר ראה שצבע עיניו של ג'יימס השתנה לצבע אפרפר שסיריוס ראה קודם רק בצבע העיניים של אנג'ל. "רק במקרה, אני כבר חולה בזה מגיל ארבע! אני אפילו לא זוכר איך זה לראות בלי המשקפיים שלי!!" ג'יימס צעק, וסיריוס התכווץ. סיריוס זכר שג'יימס אמר לו שהוא לא מתקן את הראייה שלו בגלל איזו שהיא מחלה, אבל הוא לא ידע שג'יימס לא יכול לראות.

"סליחה, אחי, אני... אני לא ידעתי שזה יפגע בך ככה..." סיריוס התחיל, אך קולו דעך כשג'יימס החזיר את המשקפיים שלו ואמר: "ואני חשבתי שאתה אוהב אותה. למה עשית מעשה כזה נוראי?"

ואז הוא פתח את הדלת ויצא אל המרפאה.

 

המילים האחרונות שג'יימס אמר פגעו בו הכי הרבה.

 

למה הוא היה חייב להקשיב לו? אם הוא היה יודע שהם יצאו במשך שנה שלמה, הוא היה עולה על התרמית. למה הוא היה חייב להקשיב לרמוס ולהוריד לה את המשקפיים?

"מ... מה אתה עושה?" מדאם פומפרי שאלה בלחץ, וזה היה הקול שהקיץ את סיריוס ממחשבותיו.

"אני? נוקם." ג'יימס מלמל, ופתח את דלת הכניסה למרפאה.

- - - - - - - - - 

*דרמה**דרמה*

מקווה שאהבתם!

גילסD:

הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

יפה מאוד · 23.11.2010 · פורסם על ידי :הרמי המאמי.
המשך :)

ממש יפה · 23.11.2010 · פורסם על ידי :בילטריקס בלק
את יכולה לפרסם את הכתובת של הבלוג שלך?

הכתובת של הבלוג שלי היא: · 24.11.2010 · פורסם על ידי :illy (כותב הפאנפיק)
blog.tapuz.co.il/smile:D

המשך !! · 24.11.2010 · פורסם על ידי :lona lavgod
וואווו מדהים אבל כמו שכבר אמרתי ... אני מעדיפה את סיריוס ואנגל בתור זוג :P

אבל יפה

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
3797 7004 4217 2219


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2007-2025