ללמוד לבטוח בך מחדש

פרק 8:

היא נכנסה לתוך האוהל. "הוא התעתק" אמרה בקול קר.

הארי עדיין התנשף בכעס אבל היא ראתה שהוא מתחרט. הוא לא חשב שרון באמת יקשיב לו.

הרמיוני צנחה על המיטה, עיניה נעוצות בפתח האוהל, כדי שלא תפספס את רון כשהוא יחזור. הרי הוא לא באמת יעזוב אותה, נכון? וגם לא את הארי, לא?

הוא עומד להיכנס לאוהל, והיא תחבק אותו, והוא יחבק אותה בחזרה, ואח"כ את הארי. הם ימשיכו לחפש את ההורקרוקסים ביחד והכל יהיה טוב. אין אפשרות אחרת. הרי רון יודע שהוא החלק המקשר של שלושתם, הרקמה המחברת, בלעדיו... לא! הוא לא נטש! הרמיוני צעקה על עצמה.

הדקות עברו, ואז שעות, והבד המשמש ככניסה לאוהל עמד ללא תנועה.

"נראה לי ש... השעה כבר מאוחרת.... " הארי גירד בראשו, "אני אשמור...".

"לא" היא קמה במהירות על רגליה, "אני אשמור, תלך לישון. אני רוצה להיות ערה כשהוא יחזור" ולפני שיהיה לו זמן להגיב יצאה מן האוהל והתיישבה על האדמה הקרה. היא הדליקה את האש עם הלהבות הכחולות שרון כ"כ אהב.

היא הסתכלה על היער, מנסה לראות תזוזה בין העצים, כל רעש קטן מקפיץ אותה, רק בשביל לגלות שזו הרוח או חיה קטנה כלשהי.

השחר עלה ועדיין לא היה סימן לרון. היא לא הצליחה למצוא הגיון בדבר, למה הוא לא חזר עדיין? הרי הוא לא יפקיר אותם, היא מכירה אותו יותר מידי טוב...

היא נכנסה לתוך האוהל רק כדי לראות את הארי שוכב ער על המיטה, התליון תלוי על מתלה ליד המיטה. 'הדבר הזה יודע בדיוק מה הוא עושה, להתאכזר לצלע שמחברת את המשולש שלנו, לפרק אותנו מבפנים. רון אבל יותר מידי גאה בשביל לתת לדבר המרושע הזה לנצח, הוא ירצה להשמיד אותו, בגלל זה הוא יחזור' הרמיוני חשבה בתקווה.

אחרי שהיא והארי שתו תה, באיטיות מייסרת, לא היה ניתן לדחות זאת עוד והם התחילו לארוז את הדברים שלהם, יודעים שמסוכן מידי להישאר במקום אחד. היא פרקה וארזה את ארנק הפייטים שלה 3 פעמים עד שלא יכלה להתמהמה עוד, הם היו חייבים לעזוב.

היא קשרה את הצעיף שרון הביא לה באחד מחגי המולד, שכשיחזור למקום, 'והוא יחזור', הוא ידע שלא תעה בדרך, וזה אכן מקום החניה האחרון שלהם.

היא החזיקה את ידו הקרה של הארי ונתנה לו להוביל אותה למקום חדש. אחרי שהם התעתקו היא התיישבה על אחת מן האבנים הקשות, ופרצה בבכי. בכיה גבר כאשר הארי הטיל לחשי הגנה שימנעו מכל מבקשי רעה למצוא אותם, אך גם מרון.

'אין מצאתי שני חברים כאלה מטומטים?' שאלה את עצמה ברוגז, מנגבת את הדמעות, 'לא יכולים לשים את האגו שלהם בצד לטובת המשימה, הם לא מבינים שזה גדול מאתנו?? ואיך רון מעז לקחת את הרגלים שלו ולהסתלק?' הרגישה את הכעס מפעפע בתוכה בזמן שהקימה את האוהל בנפנוף שרביט, אולי חד מידי, שגרם לקרע קטן בצד האוהל הישן. בהינף שרביט אחר היא תיקנה את הקרע. 'היא והארי לא חשובים לו בכלל? הוא לא דואג לשלומם?? היה לו את כל הלילה לחזור אליהם, למרות שמלכתחילה הוא לא היה צריך להפקיר אותם! איך הוא בכלל מרשה לעצמו?! האוויל הזה! מה אני בכלל מוצאת בו? למה אני אוהבת אותו בכלל?' היא נשמה עמוק, 'אולי זו בכלל אשמתי? הייתי צריכה להיות יותר מכילה, להתייחס אליו יפה, ולהפסיק לרדת עליו... מה עשיתי?!'

היא נשכבה על המיטה בזמן שהארי המשיך להטיל לחשים בחוץ, 'שהארי ישמור קצת, לא יזיק לו אחרי שהוא התנהג בצורה כל כך טיפשה ואינפנטילית. הלוא הוא ידע עד כמה חסר ביטחון רון יכול להיות, אז למה לערער אותו? למה להגיד לו לעזוב כאילו הוא לא חלק חשוב במה שהם עושים? במה שהם מנסים לעשות לפחות...', היא הרגישה את הדופק שלה עולה בקורלציה לעלייה בכעס שלה.

אחרי ימים של כעס, על רון, על הארי, על עצמה, על וולדמורט ואוכלי המוות שלו, היא לא מצאה בזה יותר טעם. זה לא מה שיחזיר את רון. היא לא ידעה מה כן יחזיר אותו.

אבל כשהיא תזכה לראות אותו שוב, (למרות שעם המלחמה המתקרבת זו יותר שאלה של 'אם'), היא מבטיחה להתנהג אליו יפה, לא לצעוק עליו, להפסיק להתנשא מאליו גם כשהוא אומר שטויות, ואולי אפילו... אולי אפילו להגיד לו איך היא באמת מרגישה בנוגע אליו. 'אני אעשה הכל, רק שיחזור אליי' ניסתה להתמקח, אך לא ידעה עם מי.

היא הרגישה חור היכן שפעם היה לבה הפועם, היא הרגישה שהכול היה חסר טעם. כבר לא היה לה כוח לבכות, למרות שמהלילה הראשון שהוא עזב היא נרדמה בכל לילה כשדמעות מרטיבות את הכרית שלה. אך עכשיו, שבועות על גבי שבועות אח"כ, היא הרגישה שגם לזה אין טעם עכשיו, לא נשאר בה רצון אפילו לבכות.

במשך שבועות היא והארי החליפו מספר מצומצם של מילים, כל אחד נמצא בשיחה רק למחצה.

כששלושתם היו ביחד, הייתה שמחת חיים, אך זאת התנדפה משניהם, עזבה אותם ביחד עם רון.

היא לא הייתה מסוגלת לחשוב, זמזום חרישי נשמע בירכתי תודעתה. רון, רון, רון.

היא הייתה תשושה, גם נפשית וגם פיזית. היא לא הצליחה לישון בצורה סבירה, רון מבקר כל לילה בחלומותיה, אך היא עדיין לא הצליחה להגיד את שמו בקול אפילו לא פעם אחת מאז שעזב. אחד מהספרים של הוריה, שהיו אוהבי ספרים כמעט כמוה והיו אספני ספרים נלהבים, והיו בעלי ספרים רבים במספר רב של תחומים, היה ספר פסיכולוגיה. היא קראה שם על חמישה שלבים של אבל- הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. כשהיא חשבה על זה עכשיו היא ידעה שהיא נמצאת בשלב הרביעי, אך היא לא רצתה לקבל את זה שרון עזב ואולי לא ישוב. שאולי היא תמות במשימה הזאת ולא תזכה לראות אותו שוב.

"אני חושב שאנחנו צריכים ללכת למכתש גודריק".

"מה?" הרמיוני שאלה אחרי ששמעה את קולו של הארי, מוציא אותה מן המצב הסטטי בו הייתה.

"מכתש גודריק, אני חושב שזה יועיל אם נלך לשם. מי יודע, אולי נגלה שם משהו שיעזור למצוא עוד הורקרוקס?" אמר בתקווה.

היא הסכימה, זו התוכנית הראשונה שהארי העלה מאז ש... שווה לבדוק את זה רק על מנת שירגישו שהם עושים משהו, אולי זה יעזור להוציא את שניהם מן הכבדות שדבקה בהם.

מצב רוחה הירוד גרם למוחה לא להיות חד כבעבר. זאת ככל הנראה הסיבה שהיא לא חשדה מהרגע הראשון באישה המבוגרת. כשהיא שמעה רעשים, היא עלתה במהירות למעלה, רק כדי לגלות את הארי נלחם בחיית המחמד המבחילה של וולדרמורט. אומנם המוח שלה לא היה חד כמו בדרך כלל, אבל המוח הלא מפוקס של הרמיוני טוב ממוח מפוקס של מישהו אחר. למרות שבתקופה האחרונה הרגישה שהיא הופכת לדופק חי שהתקיים אך ורק בשביל להצליח לראות את רון בחלומותיה, עכשיו יצר ההישרדות היה חזק ממנה. היא והארי נלחמו במרץ  והצליחו לברוח בעור שיניהם מוולדמורט שכמעט והגיע.

הם נחתו על שיחים שחתכו את עורם, אך בזכות האדרנלין שזרם בדמה, היא לא הרגישה שום כאב. היא הסתכלה לצידה, לראות אם הארי בריא ושלם. הוא היה על ברכיו, מחזיק את צלקתו והבעת כאב על פניו.

היא הכירה אותו מספיק בשביל לדעת שלא משנה מה היא תעשה, היא לא תצליח להוציא אותו מהטרנס בו היה, שמחה לפחות שעיניו עצומות, מונעות ממנו לגלות את מיקומם החדש. אחרי שהוא התעלף, אם ממאמץ ואם מכאב, היא הקימה את האוהל והרחיפה אותו לכיוון אחת המיטות. כשהיא יצאה החוצה לשמור בזמן שהוא נח, היא ראתה מקל עץ מוכר והרימה אותו בלב כבד. היא הסתכלה על שרביטו האהוב של הארי. שבור ולא מתפקד.

היא התיישבה על בול עץ, מנסה להסדיר את נשימתה אחרי המאמץ, עוברת בראשה על האירועים האחרונים, מנסה להבין את סדר ההתרחשויות ומה קרה כשהארי עלה לקומה העליונה. 'לא הייתי צריכה לתת לו לעלות לבד'. החושך ירד במהירות עקב תקופת החורף, היא שמעה רעשים בתוך האפלה, לעיתים רחוקים ולעיתים קרובים יותר, בכל פעם קמה בקפיצה רק כדי לראות מאומה. לאחר זמן מה הרעשים פסקו, והיא חשבה שהיא רק דמינה אותם, שהחלק הפרנואידי שבה משתלט עליה.

לאחר כמה שעות בהן ישבה בשמירה והשעה התקרבה לחצות, הארי יצא מתוך האוהל. "לזה לא ציפיתי כשנפגוש את בתחולדה" אמר בחיוך קטן, מנסה להקליל את האווירה, ללא הצלחה.

"איך אתה מרגיש?"

"יותר טוב, אף פעם לא ראיתי אותו ככה, הוא רתח מזעם שהצלחנו לחמוק".

"הצלחנו בנס".

"הצלחנו בזכותך".

"עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, בדיוק כמוך".

הם ישבו בשקט למשך כמה דקות, עד שהארי שם לב שהרמיוני מחזיקה בכוח את עפעפיה שלא יצנחו מטה, "קדימה, לכי לישון." כשהיא הייתה עם רגל אחת בתוך האוהל הוא שאל "ראית את השרביט שלי אולי?"

היא הסתכלה עליו במבט מתנצל ודיברה בטון כשמדברים למישהו חולה, "אמ... כנראה אחת מן הקללות פגעה בו ו... אני ממש מצטערת הארי, אבל הוא נשבר" והיא הושיטה לו את שרידי שרביטו.

הוא הסתכל על השברים ובלע את רוקו. השרביט הזה עבר איתו כל כך הרבה. "זה בסדר" אמר אבל היא יכלה לשמוע את העצב בקולו "אז אני אצטרך את שלך בשביל לשמור". היא ידעה שזה הגיוני, אך כשהושיטה לו את שרביטה הרגישה כאילו היא נותנת לו איבר מגופה.

היא נכנסה לאוהל, מניחה את ראשה על הכרית, עיניה נעצמו בין רגע ושינה עמוקה אפפה אותה.

מאוד התקשתי לכתוב את הפרק הזה ואת הפרק הקודם (זאת גם אחת הסיבות למה פרסמתי את שניהם יחסית מאוחר), מאיזשהי סיבה לא הצלחתי לכתוב אותם כמו שאני רוצה...

למרות ששני הפרקים האלה הם הכי פחות אהובים עליי עד כה (בתקווה שלא יהיו עוד פרקים בפאנפיק שאני גם לא אהיה מרוצה מהם) אני עדיין מקווה שנהנתם מהם ושהצלחתי לעשות צדק עם הדמויות ולהעביר מה הם מרגישים.

כרגיל- אשמח לשמוע תגובות והערות, אך במיוחד על הפרק הזה והקודם, אודה לכם אם אפילו תקדישו חצי דקה בשביל לכתוב את דעתכם והרגשתכם...

עד הפרק הבא :)

nc

הפרק הקודם		הפרק הבא