עשרים שנים אחר כך

אוווווווקי, שנים על גבי שנים שלא עידכנתי! הגיע הזמן! ^^

פרק אחרון! 

לילי קמה בבוקר בבהלה. היא שמעה צרחה ואחר כך קולות בכי. היא זינקה מהמיטה ורצה לסלון, שם ישבה ג'יני ובכתה.

"מה קרה?" שאלה לילי בפחד.

"זה אבא," אמרה ג'יני בקול חנוק. "הוא מ-מת!"

"לאאאאאאאאאאאאאאאא!" לילי התעוררה מחלומה בצעקה, כולה רועדת. "אה," היא אמרה, נרגעת, "זה היה רק חלום..." היא הביטה בשעון וראתה שהשעה 12:47. היא קפצה מהמיטה ורצה לבדוק אם אביה חזר. אבל לפני שהספיקה לפתוח את דלת חדרה, הארי נכנס ושאל בבהלה, "מה קרה?"

"אבא!" אמרה לילי וחיבקה אותו חזק. הוא הביט בה ושאל, "מה...?"

"חלום רע," ענתה לילי.

"אה, נבהלתי," אמר הארי, עכשיו מחייך.

"נו!" לילי אמרה בלחץ.

"מה?" הארי שאל, עושה את עצמו לא יודע על מה היא מדברת.

לילי גלגלה עיניים ואמרה, "טום לסטריינג'!"

"אה, זה," חייך הארי חיוך גדול. "תפסנו אותו. הוא באזקבאן."

"מה היה?" לילי שאלה בתדהמה, "לא שמרו עליו או משהו?"

"להזכירך, אני הארי פוטר, ואף אחד לא יכול לנצח אותי," אמר הארי בצחוק.

"נו, אבא!"

"אוקי, אוקי," הארי צחק, "אז אני ורון ועוד כמה הילאים הלכנו למקום שהוא היה בו, זה היה איזה יער כזה, מוזר. בכל אופן, נלחמנו שם, והצלחנו לקחת אותם לאזקבאן. סוף."

"נו, תפרט!"

"אין מה לפרט. שרביטים – קסמים – אזקבאן."

לילי גלגלה עיניים אבל לא יכלה להראות שהיא לא מאושרת. סוף-סוף, היא יכולה לישון בשקט בלילה. לא עוד סיוטים.

"אוי!" לילי נזכרה פתאום. היום זה היום האחרון לבית ספר המוגלגי. והוא נגמר עוד שעה.

"אבא, אני חייבת ללכת לבית הספר!" היא צווחה. היא דחפה את הארי החוצה והתלבשה מהר. אחר כך היא רצה למקלחת וצחצחה שיניים, וטסה במדרגות למטה. "מוכנה?" שאל הארי.

"כן," התנשפה לילי. כאב לה בצד מרוב שהיא עשתה הכל מהר.

הארי לקח את היד של לילי והם התעתקו משם ישר לבית הספר. לילי והארי רצו לכיתה של לילי. "הגעתי!" היא אמרה בקול חנוק כשנכנסו לכיתה. כל הילדים הביטו בה בהקלה. כמה בנות קמו וחיבקו אותה ואמרו, "חשבנו שלא ניפרד ממך כבר,"

"הכל בסדר," לילי אמרה, מרגיעה גם את עצמה. הארי לקח את לילי לצד ואמר לה, "לילי, אני מצטער, אבל אנחנו חייבים למחוק להם את הזיכרון..."

"מה?" היא שאלה בתדהמה.

"אני ואמא ידענו שנצטרך לעשות את זה מהרגע שבו שאלת אותנו אם את יכולה לספר להם. מצטער, אבל זה בלתי אפשרי שמוגלגים ידעו עלינו."

"לא..." אמרה לילי, למרות שידעה שתפסיד בוויכוח הזה.

"מצטער, חמודה," לחש הארי ונישק את ביתו על ראשה.

"מה נגיד להם?" שאלה לילי.

"שאנחנו שולחים אותך לבית ספר בחוץ לארץ," ענה הארי.

"אוקי..." לחשה לילי, וניגשה לחברות שלה ואמרה להן, "אני בחיים לא אשכח אתכן... בחיים."

"מה?" שאלו הילדים, מבולבלים.

"מצטערת..." לילי לחשה, דמעות זולגות מעיניה.

המורה הביטה בה ובהארי והבינה. היא הנהנה בעצב. גם לה הולכים למחוק את הזיכרון.

הארי ניגש לאמצע הכיתה והוציא את שרביטו. כל הילדים בהו בו בפחד. הארי סימן ללילי לעמוד מאחוריו, ואז הוא הניף את שרביטו ואור ירוק בוהק סנוור את לילי.

כל המוגלגים נראו מבולבלים ואז הם הביטו בלילי, שעמדה לבדה.

"תבואי לבקר,"

"תבטיחי,"

"כן, נתגעגע אליך,"

הם התחילו לומר. לילי הנהנה.

מוגלגים וקוסמים חיים בעולמות שונים. אי אפשר לחיות יחד.

צלצול. כל התלמידים צעקו, "חופש! חופש!"

לילי חייכה והלכה עם חברותיה לקיוסק שמחוץ לבית הספר. כשהן יצאו ממנו, לילי הביטה לאחור. היא ידעה שזאת הפעם האחרונה שהיא רואה אותו. היא נופפה לשלום לבית הספר בסתר, חייכה בעצב, והלכה לעבר עתיד חדש, מסתורי, וטוב. הוגוורטס.

~~

סוף D:

אל תדאגו, עוד תשמעו את ההמשך ^^

"עשרים ואחד שנים אחר כך" יגיע מתישהו (;

הפרק הקודם