כוח הקסם היהודי

בס"ד

הצלחתם לעקוב אחרי העומרספשן שהיה בפרק הקודם. סחתיין.

על המדרכה המפויחת שמחוץ למבנה בית הספר של עפלי"ם היה מונח שטיח מגולגל.

"איך הגיע לפה פחם?" שאל ניר בחשש.

"אה, בעיות עם להביא הנה את השטיח," אמר דודו בחיוך שובב וניר קצת חשש שדודו יהיה זה שיסיע אותם. אבל דודו רנאה כאילו הוא יודע מה הוא עושה - הוא שלף מכיס גלימתו מפתח של רכב ולחץ על אחד הכפתורים שעליו.

"ביפ! ביפ!" נשמע מכיוון השטיח שהבהב בהתאמה ופרס את עצמו על המדרכה.

"יאללה לעלות!" הכריז דודו לכולם שהביטו בשטיח בבלבול.

"לא פתחת את ה..." העיר שת.

"יא אללה, צודק אתה," אמר דודו וטפח בשרביטו על השטיח. חור מרובע נפער בקדמת השטיח שחשף גרם מדרגות שיורד מטה.

"מה, השטיח חוסם מכסה ביוב?" שאל עומר בבלבול.

השטיח ריחף לגובה של כמה סנטימטרים, לכאורה כדי להראות לעומר שאין דבר מתחתיו. החור עם המדרגות, לעומת זאת, נשאר על השטיח.

"זה חלק מהשטיח," אמר דודו כשהשטיח צנח שוב לרצפה. דודו התקדם לעבר החור וירד במדרגו מטה מטה אל תוך השטיח.

"יו! השטיח כזה דק! אז איך יש לו עומק?" התלהבה רומי.

"לחש הרחבה," ענתה עדנה, "לא למדת את זה בחומר לבגרות בלחשים?"

"אה, הבגרות בלחשים," צחקה רומי, "שמעי סיפור קורע על הבגרות הזאת, זה היה ביום שבו שרון צבעה את השיער ל-"

"אני אשמח לשוע את הסיפור," אמרה עדנה, "אבל בתוך השטיח כי אנחנו באיחור."

"עדנה צודקת," הוסיפה שיר, "בואו ניכנס."

עומר ירד יחד עם כולם אל תוך הלא נודע, משאיר מאחוריו את עפלי"ם ואת חצי השנה האחרונה שעבר ושאותה עומר שפגש הולך לעבור. כל צעד במורד המדרגות הזכיר לו חוויה אחרת מאותו פרק זמן, כמו ליל הסדר עם אמא שלו ואילון, כל הלילות ללא שינה שהעביר כשחשב על מה שעומר העתידי שלו אמר לו על רומי, ומה שעבר רגע לפני שחזר חצי שנה לאחור.

הוא ירד את המדרגה האחרונה ומצא את עצמו בחלל מרווח עם תקרה גבוהה. האוויר היה צלול ונקי, ולא מאובק וחנוק כמו שעומר ציפה שיהיה. מלבד כורסאות ישיבה רבות ומסכים שהראו את מצב הדרך, היו גם חלונות שהראו את הנוף הנשקף מבחוץ, מה שכרגע היה הביוב העירוני אך עתיד להיות נוף אווירי.

"אנחנו לקראת המראה," קולו של דודו נשמע מאיפשהו, "שכל אחד יתפוס לעצמו מקום. אני לא יכול להתחיל את הנסיעה כשאתם עומדים."

כולם מיהרו להתיישב. הכורסה שעליה עומר התיישב התאימה את עצמה למבנה גופו האתלטי. כשהביט בעומר מהעבר שפגש זה עתה, הוא ראה שהוא בכושר ירוד ממנו. אבל עומר לא זכר שעסק בפעילות ספורטיבית כלשהי בחצי השנה האחרונה, אז איך זה קרה?

"אהלן כולם, כאן דודו מזרחי הקפטן," נשמע שוב קולו של דודו, "אנחנו טסים לנקודה ההיא בדרום אמריקה, מקווים שנחזור מהר. יאללה להמריא."

"זה היה הנאום הכי אותנטי של טייס ששמעתי אי פעם לפני טיסה," העיר הילל בשעשוע, "ויצא לי לטוס די הרבה."

הביוב שהשתקף מהחלון מהר הפך לשפת המדרכה, שהפכה לעצים שהפכו לשמיים.

"טוב, בעיקרון המראתי אז אתם יכולים לשוטט פה," נשמע שוב קולו של דודו מתא הטייס. עומר קם ממקומו ועלה במדרגות לעבר השטיח עצמו.

כשהגיע לשטיח, עומר הבין שהוא באמת עף בשטיח מעופף. הוא פשוט היה על פיסת אריג שריחפה בשמיים.

"וואו," הוא פלט כשראה את המדבר נפרש מתחתיו. השטיח הה גבוה יותר מהרי הנגב התמירים והרוח גרמה לעיניו לדמוע. אבל היה שקט ופסטורלי שם למעלה, מוקף בשמיים ומדבר.

הוא התיישב על השטיח, מהורהר. עפלים הייתה נקודה מרוחקת באופק. הוא חשב על עומר שהשאיר שם. הוא ידע שעומר שפגש יסתדר, הרי הוא כבר עבר את זה בעצמו. הוא נזכר בפרידה שלו מאילון, אז כשהרכבת הגיעה ליעדה.

"אל תלך לי," הוא אמר אז לאילון, "בבקשה. אני רואה שקשה לך כמוני. אל תעשה את זה יותר קשה בשבילנו. תחליט מה שתחליט, אבל תודה על הכל."

וכשיצא מהרכבת הוא מצא את עצמו שוב בעפלי"ם. לפעמים הוא שאל את עצמו למה באמת יש צורך ברכבת והם פשוט לא מגיעים ישר לעפלים אם דברים כאלה קורים. אבל הוא פגש את ניר אליהו שזירז אותו לחזור בזמן, ועומר כמעט ולא עמד בזה. הוא היה חייב קצת לשחרר את כל הרגש שהצטבר אצלו בנסיעה הביתה, הנסיעה שעלולה להיות האחרונה שלו עם אילון אם האחרון יחליט לאכול את השרביט שלו. אבבל אולי, במסע הזה, הם יצליחו למצוא דרך אחרת לפתרון הבעיה של אילון. משהו שיעצור אותו לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שאילון ימחק מזכרונו לנצח.

רומי עלתה לשטיח וקטעה את מחשבותיו של עומר. למעשה, היא התחילה רצף חדש של מחשבות. הוא נזכר במה שאמר לעומר מהעבר, ומה שעומר מהעתיד אמר לו: "כבר הגעת לקטע שבו הבנת שרומי היא הקראש שלך? שאתה מאוהב בה מעל לראש?". זה ללא ספק אחד הדברים המחוכמים שיצא לו לחוות. לפני חצי שנה הוא הודה שיכול להיות שהוא פיתח משהו לגבי רומי, אבל המשפט הקטן הזה שעומר מהעתיד זרק עליה ערער את בטחונו. מה לו ולרומי? הוא חשב שהוא כמו אחיה הקטן! הוא לא אמור להתאהב בה או משהו. הוא כל כך נלחץ שזה עתיד לקרות שהוא פשוט עבד על עצמו כדי לדכא את הרגש הזה. זה הגיע עד לרמה כזאת שהוא יצא עם בלה מרום מבית פרס במשך שלושה חודשים קצרצרים רק כדי להשכיח את רומי ממנו. ועכשיו, כשרומי עלתה לשטיח, עומר הבין שזה עבד. הפרפרים הקטנים שהיה מרגיש כשראה אותה נעלמו. במקום זה הוא ראה בה דמות שאפשר לבטוח בה שתהיה בצד שלו, בניגוד להילל, שיר והשאר שעומר חשש להודות שלא בטח בהם לחלוטין. טוב, אולי גם בניר הוא בוטח, הרי זה תפקידו של ניר אליהו. ובכל זאת, רומי משרה עליו אווירה שונה.

"היי," אמרה רומי והתיישבה לצידו של עומר, "אפשר להפריע לך לבהות?"

"בטח," אמר לה עומר בחיוך, "מה חדש מאז הפעם האחרונה שדיברנו?"

רומי חייכה ואמרה "אתה מתכוון ללפני ארבעה ימים?" בזמן שעומר אמר "אני מתכוון ללפני חצי שנה". מיד לאחר מכן שניהם צחקו.

"מה קרה בחצי השנה האחרונה?" שאלה רומי.

"האמת שאסור לי לספר לך," אמר עומר, "למרות שבכל'ס לא קרה כלום. פשוט סיימתי את שנת הלימודים וחזרתי לעבר."

"אתה נראה שונה ומתנהג בוגר יותר מעומר הרגיל," אמרה רומי, "אני עדיין לא בטוחה מה קורה עם אילון למשל. עזבתי אתכם כשהוא היה באמצע... באמצע מה בדיוק?"

"תקופה קשה," אמר עומר, "אני חושב שבגלל שאת כאן איתנו את כבר יודעת ש-"

"שאילון יודע את הסוד," אמרה רומי, "והילל הסביר לי קצת ממה שהוא עובר אז קל וחומר על אילון שהוא לא אדם חזק מנטלית."

עומר הנהן. "אבל יש לו הרבה קסם אישי," הוא אמר.

"נכון," הסכימה איתו רומי, "לא יודעת מה יש בו בדיוק אבל יש לו את התחושה ההיא כשהוא מדבר איתך, כאילו השיחה הזאת היא הדבר הכי חשוב לו בעולם."

"נכון? הוא עושה את זה כל הזמן!" התלהב עומר.

רומי חייכה. "למה אנחנו מדברים עליו כאילו הוא מת?"

"כי הוא רוצה לאכול," אמר עומר. רומי שמעה על דילמת ה"לאכול-או-לא" של אילון.

"אבל המשימה שלנו היא למצוא פתרון אלטרנטיבי," אמרה רומי, "הכל בסדר."

הילל ושיר ישבו בתוך אחד החדרים הרבים שהיו בתוך השטיח, זה לצד זו, כשמולם שולחן עמוס ניירת.

"ואם לא נמצא כלום בנ.צ.?" שאלה שיר.

"אנחנו נמצא," אמר הילל, "יש לי סיבה טובה לחשוב שזאת הנקודה שגולדי הגיעה אליה. אני לא יודע מה היה שם או איך היא הגיעה לשם מבלי להיעזר ביוסף, אבל אנחנו בטוח נמצא שם משהו."

"עם הצוות שגיבשנו?" שאלה שיר והביטה בדף עם תמונות של כל חברי הצוות.

"תראי את עומר ורומי נגיד," אמר לה הילל, "שני החמודים האלה. הם יעשו הכל בשביל להציל את אילון הזה."

"או עדנה. לא יודעת אם היא טובת לב כמוהם," אמרה שיר, "אבל היא מראה נכונות."

הם נעצרו פתאום ועפו קדימה.

"מה, הגענו?" שאלה שיר והביטה מהחלון, "אנחנו עדיין מאוויר! פשוט מרחפים באוויר!"

"דודו..." מלמל הילל ויצא מהחדר. תוך כמה שניות הוא ושיר התייצבו בתא הטייס, שם דודו ושת היו.

"דודו, מה קורה פה? למה עצרנו?" שאל הילל.

"לא יודע, זה הפסיק לעבוד," אמר דודו, "ניסיתי הכל!"

"ניסית רפארו?" שאל הילל.

"ככה אתה מזלזל בי? אני למדתי מכונאות כלי רכב קסומים חמש שנים!" זעף דודו.

שת, שהביט בלוח המחוונים בעיון, אמר "זה כאילו שהמקום הזה, היער או הג'ונגל, לא רוצה שנהיה בו. הוא יודע שאנחנו במטרה לא טובה."

"אבל אנחנו במטרה מאוד טובה," אמרה שיר שהביטה אל האופק. מתחתם היה חוף הים, כאשר ים גדול ואינסופי מצידו האחד ויער גשם שמתמשך עד האופק מצידו האחר.

"לא מבחינתו..." מלמל שת כשמעין מערבולת שחורה שיצאה מהיער טסה לעברם באוויר.

"מה זה? דודו, תתניע! בואו נברח!" צעק הילל.

"אני לא יכול!" ענה דודו.

כשהמערבולת הייתה קרובה מאוד לקוקפיט היה אפשר לראות שיש לה מעין עיניים אדומות זוהרות.

"אוי לא..." שיר החווירה.

"מה הבעיה?" שאל הילל.

"זה לא הוא... אין מצב שבעולם..." היא אמרה חלושות לפני שהמערבולת נכנסה דרך השמשה לתוך השטיח והעיפה אותו למרחק לעבר היער.

מלבד עומר ורומי שהיו למעלה, גם מי שהיה בתוך השטיח כמו ניר, עדנה, דודו, שת, הילל ושיר עפו לכל עבר ונשארו כל אחד לבדו.

עומר הרגיש את הלב שלו פועם לו בתוך הראש שפמפם מכאב. הוא לא ידע מה קרה או איך קרה, אבל הראש שלו כאב ממש כאילו הוא נחבט באדמה מגובה שלושים אלף רגל מה שלא היה רחוק מהמציאות.

למה הכל חשוך כל כך?

"כי אתה עוצם עיניים, טמבל," עומר אמר לעצמו, והבליע צרחה כשדהכל נשאר חשוך גם כשפתח את העיניים. הוא נגע בפניו כדי לבדוק אם יש עליו כיסוי עיניים כלשהו אבל הוא רק דחף אצבע מלוכלכת לעין הלחה שלו.

"אוו! מה, התעוורתי?" שאל עומר.

"לא," ענה לו קול עבה.

"אה, אז למה חשוך פה כל כך? אתה לא מבין איך זה מלחיץ! יא אללה!" ענה עומר לבעל הקול.

"אתה מתעסק בעניינים לא לך, אל תהיה כאן," ענה בעל הקול העבה.

"נראה לך שרציתי להיות פה? אני בדיוק עפתי על השטיח יחד עם כולם כשפתאום עצרנו ועכשיו אני פה עם ראש כואב! ובחושך!" התלונן עומר.

"התגובה שלך מאוד מעניינת," אמר בעל הקול העבה.

"אויש, נו, אל תתחיל עם זה עכשיו..." רטן עומר, "שמעתי את זה מספיק..."

"בדרך כלל אנשים מפחדים מהקול שלי או שואללים מי אני," אמר בעל הקול, "ואתה פשוט מקבל את זה שאני פה כמובן מאליו."

"כן, מן הסתם אם אני אמצא את עצמי פתאום במקום חשוך יהיה מישהו עם קול עבה שיהיה אחראי, לא?" שאל עומר, "ככה זה תמיד קורה בפרסי ג'קסון."

"אה, שמעתי על הספר הזה," אמר בעל הקול העבה, "כותב על יוונים כאילו הם המציאו את הגלגל. הם לא יודעים את האמת."

"האמת?" שאל עומר.

"קודם כל," אמר בעל הקול העבה, "נשנה את הקול שלי למשהו פחות נדוש." הוא אמר בזמן שהקול שלו נהיה גבוה יותר ויותר עד שנשמע כמו עכבר.

"וואו, זה היה שינוי," התלהב עומר.

"ועכשיו האמת," אמר בעל הקול, "הרי בסופו של דבר כל סיפור חייב להיות מבוסס על משהו... קח למשל את המיתולוגיה היוונית."

"לקחתי," ענה עומר בשעמום.

"הסיפורים האלה לא בהכרח אמיתיים, אבל בכל זאת יש בהם משהו שמזכיר את המציאות. את ההסטוריה."

"הסטוריה?" שאל עומר.

"אתה אוהב לחזור אחרי המילה האחרונה שאני אומר בכל משפט, אה?" המשיך בעל הקול, "טוב, השאלה האמיתית היא למה אתה לא מת."

"למה אני לא מת? למה שאמות?" שאל עומר.

"כי כדי להגיע לכאן אתה צריך לצלול עד לקרקעית האוקיינוס ואף להיכנס מתחתיה!"

"מה?" הופתע עומר, "אני מתחת לאוקיינוס? בגלל זה חשוך פה?"

"כן, ולא היית יכול לעבור את זה מבלי לטבוע למוות!" המשיך בעל הקול.

"אז אולי אני סוג של פרסי ג'קסון?" שאל עומר.

"אתה לא פרסי ג'קסון ואני לא פוסידון!" רעם בעל הקול, "טוב, אולי בעצם כן..." הוא היסס.

"פוסידון?" שאל עומר, "חשבתי שאמרת שזה שטויות!"

"כי מי שהמציא את פוסידון ביסס אותו עליי! אני גם נפטון וים ורהב וכל שם מיתולוגי אחר! אני הישות הזאת שאחראית על הים והמים, נו, זאת שבכל פעם יש לה שם אחר. שרו של ים, בקיצור."

"שרו של ים?" שאל עומר המבולבל. הוא מעולם לא שמע עליו בעבר. "לא הבנתי," הוא שאל, "אתה אל?"

"לא!" התעצבן שרו של ים/רהב/נפטון/פוסידון/ים, "אני לא אל! מה לא ברור? יש רק אל אחד!"

"אז אתה מלאך? שד?" ניסה עומר.

"אפשר לומר..." הודה רהב, "למרות שאני דווקא שר. שרו של ים."

"מה? מי? מי אתה?" שאל עומר, "ולמה אני כאן?"

"לא יודע איך הגעת הנה," ענה שרו של ים, "הרי יש מעלינו לא מעט מים שעברת. כנראה נפלת אל המים והגעת לפה. איך לא מתת בדרך? אולי אתה באמת בן של... לא יודע."

"רגע," שאל עומר, "אתה קשור לישראל רהב?"

"למי?" שאל רהב.

"אתה יודע," ענה עומר, "הוא רהב, אתה רהב, מן הסתם יש איזשהו קשר."

"חמודי," ענה שרו של ים, "אצלו זה סתם שם משפחה מעוברת. אולי יש לו יכולות ימיות כלשהן, הרי הוא קצת פריק של מעמקים ומצולות. אתה הבן שלו במקרה?"

"אני?..." שאל עומר. הוא לא יודע מי אבא שלו. "לא נראה לי..."

"טוב, אז איך הגעת הנה?" שאל רהב בקול, "אולי אתה לא אנושי? אבא שלך שד במקרה?"

"מה?!" הזדעזע עומר, "אני לא חושב..."

"טוב, נחשוב," ענה שרו של ים, "ובכל זאת אתה פה איתי, רהב בכבודו ובעצמו, בטוח יש לך איזה משהו לעשות."

"האמת שכן," ענה עומר, "אני כאן כדי למצוא פתרון לכוח הקסם היהודי."

"אה, אל תאמר לי," ענה לו רהב, "אתה מכיר מישהו שמתכנן לאכול את השרביט שלו כדי להחזיר את הכוח למקור שלו."

"כן! איך ידעת?" התלהב עומר.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה," ענה רהב בעצב, "היה אחד שלקח חלק מהכח. בסופו של דבר הוא אכל את השרביט שלו."

"באמת?" התפלא עומר, "לא שמעתי עליו..."

"זה כי הוא אכל את השרביט שלו ונמחק לחלוטין מעולם הקוסמים, טמבל!" זעף שרו של ים, "מן הסתם לא תזכור אותו! יופי, עכשיו יש צונאמי ביפן רק כי הרגזת אותי."

"סליחה..." ענה עומר בחשש מה.

"אני זוכר, גם הוא ניסה למצוא פתרון," ענה רהב, "אמנם הוא לא פגש אותי אישית אבל הוא כן נעזר בשרותיי בתור שר של כל דבר נוזלי בעולם הזה, שזה לא כזה מקצוע מלבב בהתחשב בכמות הנוזלים הזורמים בגוף של כל אחד מכם, הכל בדם וכלה בהפרשות שונות ומשונות היוצאות מהאף, בלוטות הזיעה ובלוטות השתן."

"בסדר, תודה," ענה עומר במהירות לפני ששרו של ים ימשיך לפרט.

"בכיף," ענה שרו של ים, "קראו לו סטיבן רוזנברג."

"וואו," ענה עומר, "השם הזה לא אומר לי כלום."

"מה אומרים לך השמות הבאים," אמר רהב, "הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר?"

"אה, את זה אני יודע," ענה עומר, "הם הצילו את העולם מוולדמורט."

"ומה אם אני אגיד לך שהיה אדם רביעי?" המשיך רהב.

"מה, הסטיבן רוזנברג הזה?" שאל עומר.

"כן, הוא היה יהודי ולכן היתה לו האפשרות לגלות את הסוד. הוא התמיין יחד איתם לגריפינדור בשנתם הראשונה בהוגוורטס, עזר להארי להשיג את אבן החכמים יותר מאשר רון והרמיוני גם יחד, פרץ איתו לחדר הסודות ועזר לו לנצח את הבסיליסק המרושע, שחרר איתו את סיריוס בלק ובקביק ההיפוגריף - לא הרמיוני, סטיבן עשה את זה - עזר להארי להתכונן למשימותיו השונות בטורניר הקוסמים המשולש, היה חבר פעיל בקבוצת צ"ד, יצא יחד עם הארי, רון והרמיוני לצוד את ההורקרוקסים בהוראת דמבלדור... תמיד הרמיוני הייתה מתלוננת שהיא בת אחת בין שלושה בנים. הארי הגדיר את סטיבן כחברו הטוב ביותר. אולי מזה נבע תסכולו של רון שנאבק עם התליון. חצי ממה שעשו היה נכשל לולא סטיבן רוזנברג שהיה בוצדם בדיוק כמו הרמיוני. אבל כשאחד מאוכלי המוות ניסה להרעיל את סטיבן במהלך הקרב נגד וולדמורט, הוא בחר באציליות לשוב לחיים כשהוא יודע את הסוד. ובמהלך הקרב על הוגוורטס שחל ביום הולדתו העברי, הוא פגש את בעל הכח. סטיבן לא היה יכול לסבול את העול שבהחזקת הכח, ולא משנה כמה חבריו תמכו בו. אבל בעל הכח סיפר לו על האפשרות לאכול את השרביט, וגם על ההשלכות האיומות. אז במהלך ההפסקה בת השעה של הקרב, זאת שבמהלכה הארי הקריב את עצמו למען וולדמורט, גם סטיבן הקריב את עצמו. הוא כינס את שלושת חבריו, הארי רון והרמיוני, וסיפר להם על החלטתו לאכול את השרביט ועל ההשלכות. הם התחבקו ובכו. אפילו על פרד רון לא בכה ככה. הרמיוני, שהייתה קצת מאוהבת בסטיבן, פשוט קרסה ארצה ובכתה. הארי הכריז שאם סטיבן ילך לא יהיה טעם לחייו של הארי והוא יקריב את עצמו לוולדמורט. סטיבן ניחם אותם שהם לא יזכרו ממנו דבר והוא אכל את השרביט לנגד עיניהם. תוך רגע הם לא זכרו אותו ודמעותיהם יבשו, וגם סטיבן עצמו שישן שנת ישרים במיטתו בביתו המוגלגי לא זכר שעג לפני כמה נשיות הוא היה חלק מעולם הקוסמים. אבל הזכרונות וההחלטות שלהם כן נשארו, למרות שסטיבן לא היה שם. הם זכרו את כל מעשי הגבורה שעשו יחד איתו אך לא זכרו את נוכחותו או את עצם קיומו. לכן הארי זכר שהחליט להקריב את עצמו לוודלמורט וכך הוא עשה. וכיום אף אחד לא זוכר את סטיבן. אפילו ג'יי קיי רולינג שכתבה את ספרי הארי פוטר לא מודעת לקיומו בעולם הקוסמים."

שרו של ים סיים את נאומו ועומר שתק, מעכל את מה ששמע.

"אני, כמובן, מעל הזיכרון האנושי המוגבל ולכן אני זוכר אותו," ענה שרו של ים, "חוץ מזה יש לי גם היכרות לא רעה עם המקור. אני עשיתי לו עוול לא קטן בעברי ומאז הוא לא מחבב אותי כל כך."

"מה, המקור? מי זה?" שאל עומר.

"אתה פגשת אותו, לא?" שאל שרו של ים, "הוא זה שהפיל אותך מהשטיח לתוך הים!"

"מה, המערבולת השחורה הזאת?" שאל עומר.

שרו של ים הנהן, אבל אז נזכר שעומר לא יכול לראות אותו אז הוא אמר, "כן, אתה באמת לא יודע מי זה?"

"לא..." ענה עומר.

רהב חייך ואמר, "אז אני אספר לך את הסיפור הקטן שלי ושלו, ובעצם של כל עם ישראל. סיפור כל כך ידוע ומפורסם שאמנם הוא רמוז בלבד בתנ"ך, אבל הסיפור שלנו מככב בתלמוד, בזוהר ובספרים רבים אחרים..."

"רגע, מי זה המקור?" הקשה עומר.

"אתה תגלה ה-כ-ל מהסיפור שלי," ענה שרו של ים והחל לספר...

בניגוד לעומר, רומי זכרה במדויק מה קרה לה מהרגע בו נפלה מהשטיח.

עומר נפל לכיוון הים. היא, בניגוד אליו, נפלה לכיוון היבשה. לכיוון היער. העצים התקרבו אליה במהירות מסחררת.

בניגוד לעומר שהתעלף עוד במהלך הנפילה, היא שלפה את שרביטה וכיוונה אותו על עצמה.

"אנגרוג'יו!" היא צעקה. מיד היא התנפחה לכדור ודאתה מטה באיטיות עד שנחתה על צמרת אחד העצים. אז הקטינה את עמצה בחזרה ונפלה מהעץ ישר על הקרקע הבוצית של הג'ונגל.

"איי!" היא צעקה.

"אוו!" ענה לה קול אחר, קול של בחור כבן עשרים, "מי לימד אותך ליפול?"

היא קמה והרגישה את רגלה כואבת. בהינף שרביט רגלה כבר לא כאבה, אבל רומי חשבה שהיא תזדקק לקצת יותר מכמה הנפות שרביט כדי שהיא תפסיק להיזות.

היא נפלה על בחור יפה - לא, סליחה, על בחור חתיך, ממש מושך. לא שהיא ידעה מה בחור כבן עשרים עושה באמצע הג'ונגל, אבל זה לא הפריע לה. גם העור השחום שלו, שזוף בדיוק במידה הנכונה לא הפריע לה. בטח שלא החזה החזוף שלו, עשיר בקוביות, ומפותח ושרירי בדיוק לטעמה של רומי, או העיניים החומות-צהובות המהפנטות שלו או השיער המשגע שהיה ספק חום ספק זהוב, מתולתל ופרוע לא הפריע לה. אפילו העובדה שהוא לא לבש דבר מלבד מעין חצאית המורכבת מעלי העצים הסמוכים שכיסתה לו את איזור החלציים לא הפריע לה. רומי הייתה יכולה להישבע שהיא פגשה אל יווני אלמלא העובדה שמתוך הטבור שלו יצא מעין חבל עבה ובשרני שהיה מחובר לאדמה.

"מה נסגר עם הפופיק שלך?" היה הדבר הראשון שהצליחה לומר.

"מה נסגר עם שלך?" ענה לה הבחור/יצור באותו מטבע, "זה לא יפה להעיר לאדני שדה על חבל הטבור שלהם כמו שזה לא יפה להעיר לבני אדם על החור שיש להם שם."

"ל... מה?" שאלה רומי בבלבול. היא לא ידעה אם היא מבולבלת מהעובדה שיש לו חבל טבור, מהעובדה שהוא קרא לעצמו "אדן שדה" או מהעובדה שהוא הדבר היפה ביותר שראתה מימיה.

"אה, תני לי לנחש, את לא מפה..." ענה לה אדן השדה, "ובטח מעולם לא ראית אדני שדה, נכון?"

רומי הנידה בראשה. "אם כי אני חייבת לציין," היא אמרה, "אדן שדה או לא אדן שדה, אתה נראה טוב."

אדן השדה צחק. "הראש לא עובד היום, אה?" הוא אמר לה.

רומי הביטה בו באימה. "אמרתי את זה בקול?" היא שאלה בחשש.

"הו, כן, את אמרת," ענה אדן השדה, מתאפק לא לצחוק.

איזה בושות! לא רק שהיא נפלה עליו, העליבה אותו ולא ידעה מה הוא... היא אמרה לו שהוא-?

"בואי נתחיל מההתחלה," הציע אדן השדה, ""את נראית לי קצת מבולבלת."

"כן, זה רעיון מעולה," ענתה רומי והושיטה לו יד ללחיצה, "אני רומי, ואני בת אדם. ואתה..."

"אני ענבר, ואני אדן שדה," ענה אדן השדה.

"ענבר?" שאלה רומי, "זה השם שלך?"

"נעים מאוד ענבר, איזה שם יפה יש לך ענבר, לאחותי קוראים ענבר... מכל הדברים בעולם בחרת לומר לי דווקא את זה?" עקץ אותה ענבר.

"ענברי," נשמע קול נשי מאיפשהו, "ענברוש, מה אמרתי לך על להטריד בני אדם שמגיעים הנה בפעם הראשונה?"

ענבר נאנח. "אוף, אמא, סליחה..."

מאחורי אחד העצים יצאה אישה כבת חמישים שנראתה כמו הגרסה המבוגרת של ענבר. שיערה היה ארוך יותר והבגד שלבשה כיסה גם את פלג גופה העליון, אבל מתוכו יצא אותו חבל טבור משונה.

"שלום," אמרה האישה, "שמי נטע. אנא, אנושית יקרה, סלחי לענבר. פשוט, לא בכל יום אנו פוגשים בני אדם חדשים בנוסף לילידי אמריקה שחיים פה, בדגש על בני אדם דוברי שפתינו העברית... נראה לי שענבר מעולם לא פגש כאלה."

"זה... זה בסדר," ענתה רומי בחיוך שכנראה היה מאולץ מדי כי נטע נרתעה ממנה קמעה.

"אז אנחנו אדני שדה כפי שבוודאי הבנת," ענתה לה נטע, "וזה בני ענבר. הוא בן גילך, כך אני מעריכה, אם כי ספירת השנים של אדני השדה כמו גם תוחלת החיים שלהם שונה קצת מזו של בני האדם."

"אה, כן?" שאלה רומי.

"כן," ענתה נטע, "שנה אצלנו היא הזמן שלוקח לכדור הארץ להקיף את השמש, ותוחלת החיים הממוצעת היא כשמונים או תשעים שנה. איך זה אצלכם?"

"בדיוק אותו הדבר," ענתה רומי ההמומה עדיין מהמפגש עם אדני השדה.

"אז ההבדל העיקרי בינינו לביניכם, בני האנוש," המשיכה נטע, "הוא שלכם אין חבל טבור ולכן אתם אוכלים דרך הפה בניגוד אלינו שאנו סופגים ויטמינים, מינרלים וחומרים שונים דרך חבל הטבור שמשמש גם מעין שורש כמו של צמחים. לכן, אם תכרתו לנו את החבל נמות."

"אה," ענתה רומי.

"במבול שהיה אצלכם במזרח התיכון," המשיכה נטע, "אדני השדה לא היו יכולים לעלות לתיבתו של נוח כי הם לא היו יכולים להתחבר לאדמה דרך התיבה ולכן הם מתו כולם. אך המבול לא היה כאן, באמריקה. לכן כאן אנו עודנו קיימים."

"י-יש עוד כמוכם?" שאלה רומי.

"אבא שלי נהרג על ידי בני אנוש," ענה ענבר, "אמנם לא דוברי עברית כמונו וכמוך אבל מסוכנים לא פחות. אחד מהם כרת את החבל של אבי מול עיניי ומאז..."

"מאז אנו מתקשים לבטוח בבני אדם," המשיכה אותו נטע. זה כבר נשמע לרומי לא טוב. האם הם עומדים להרוג אותה?

"אבל אנחנו רואים שאת קוסמת, ואת דוברת עברית," המשיכה נטע, אז מן הסתם כן שמעת עלינו בעבר."

רומי נזכרה היכן שמעה עליהם. אחד המרכיבים בשיקוי הרגש, או שיקוי האנקה, הוא...

"שיליה של אדן שדה..." מלמלה רומי לעצמה.

"מה אמרת?" שאלה נטע בחיוך.

"אמא," אמר ענבר שכנראה שמע, "אני חושב שהיא רוצה להרוג אותנו. היא דיברה על השיליה שלך..."

"מה? לא!" מיהרה רומי לומר, "רק נזכרתי בשיקוי שבו משתמשים ב-"

בהינף יד, נטע גרמה לשרביט של רומי לעוף מהכיס שלה היישר לידה המושטת של נטע ששברה את השביט של רומי לשניים.

"לא!!" צעקה רומי.

"היא לא יכולה להזיק לנו," הרגיעה נטע את ענבר, "עכשיו נראה איך אנחנו יכולים להזיק לה..."

בניגוד לרומי ועומר, שיר והילל דווקא נשארו יחד בנפילה. הם מצאו את עצמם שוכבים זה לצד זו על אדמת הג'ונגל כשפניהם לכיוון הקרקע.

"שיר," הילל אמר, "איך הגענו למצב הזה?"

"הדבר האחרון שאני זוכרת," ענתה שיר, "הוא שראיתי אותו מגיע..."

"אולי תגידי לי מי זה הוא סופסוף? היחיד שאני זוכר שאין לנקוב בשמו זה וולדמורט."

"אוף, תסתום," אמרה שיר, "זה רציני. וכשאני חושבת על זה, איך זה יכול להיות שלא חשבנו עליו קודם? הוא בטוח יודע מי המקור אם הוא לא המקור בעצמו!"

ספלאש! משהו נוזלי ורירי נפל עליהם.

"מה זה? ככה יורד פה גשם?" שאל הילל.

"איכ, נראה לך שזה יהיה כזה מגעיל?" אמרה שיר, "אנחנו חייבים להסתובב ולראות מה זה העץ שהישיר עלינו מוחטה כזאת."

שיר והילל הסתובבו כך שבמקום לשכב עם הפנים מטה פניהם פנו מעלה. הילל החניק צרחה ושיר הכניסה את ידה לתוך פיו כדי להשתיק אותו כתוצאה ממה שראו שרכן מעליהם.

"מה זה?" שאל הילל בלחישה.

"לא יודעת," היא ענתה, "זה רע, רע מאוד..."

ידו של הילל זזה בפראות על האדמה עד שמצאה את ידה של שיר ואחזה בה חזק.

"איה, הילל!" התלוננה שיר, "אוף, תמיד בספרים כשמשהו כזה קורה כולם כל כך אמיצים!"

"איזה ספרים את קוראת לעזאזל?!" ענה לה הילל המפוחד.

"ספרים של ברי פריגת, עזוב, אתה לא מכיר," היא ענתה.

השיחה הקלילה הזאת מאוד הרגיעה את הילל ושיר, למרות שהם לא הפסיקו לפחד מהיצור המוזר שנראה כמו זבוב שחור וענק בגודל אוטובוס, עם עיניים בגודל כדורי פילאטיס, רגליים דקות כמו שיערות אך בגובה שני מטרים, קול זמזום נמוך שנשמע מכנפי הזבוב, פה שהיה מעין חדק שהקוטר שלו היה ארוך יותר מהילל ושיר יחד ושלא הפסיק לרייר עליהם ריר זבובי ומגעיל וזוג ידיים אנושיות שיצאו לו מתחת לעיניו.

"שיר," לחש לה הילל, "אם לא תגידי לי מה זה אני אשתין במכנסיים."

"מעולם לא היה רגע מתאים יותר לא לשלוט בסוגרים שלנו..." היא ענתה בלחישה.

לעדנה, שת ודודו לא קרה משהו יוצא מגדר הרגיל. הם נחתו נחיתה רכה על האדמה החומה הריקה משום מה מעצים או בעלי חיים כלשהם באיזור משונה של הג'ונגל. על האדמה עמדה תיבת עץ מקומטת שהייתה סגורה במנעול חלוד. בניגוד לשאר הדברים שהיו עשויים עץ במקום הזה, כנראה שהתיבה לא ספגה מים מהאוויר ונשארה יבשה.

"היי," הכריז דודו כשהשרביט שלו צפצף, "הגענו לנ.צ.!"

"אז בסוף לא נזקקנו לשירותי הדרכת הטיולים שלך, שת," אמרה לו עדנה.

"אבל איפה כולם?" שאל שת, "איך זה שרק שלושתינו כאן?"

"מה הייתה המערבולת הזאת?" שאל דודו.

"אני משערת," אמרה עדנה, "שזאת הייתה התגלמות של מזיק או שד כלשהו."

"איך את יודעת?" שאל דודו.

"אני לא יודעת," ענתה עדנה, "אני רק משערת..."

"טוב, אני אבדוק את השטח," אמר שת, "בטח התיבה הזאת היא מה שאנחנו מחפשים. אבל לאן כולם נעלמו?"

"אולי המערבולת ההזאת אחראית לזה?" שאל דודו.

"ברור שהיא אחראית," ענתה עדנה, "ולכו תדעו איפה כולם נמצאים. איפה הילל? שיר? רומי? עומר?"

"ניר?" המשיך שת, "הוא בכלל לא היה אמור להיות פה. הוא כאן רק בגלל עומר..."

"מסכן ניר," הוסיף דודו.

מפלצת ירוקה עם קרניים הייתה קשורה בחבלים עבים למעין זקיף שעלה מהאדמה. כשהמפלצת פקחה את עיניה התברר שזאת לא הייתה מפלצת אלא ניר אליהו. וכשניר ניסה להביט סביבו הוא ראה שמלבדו ומלבד הזקיף האיזור כולו היה סלעי אדום וגדול. השמיים השחורים מעליו והזוהר האדמדם שעלה מן האדמה לא הרתיעו אותו, אלא לחישה צורמנית שכאילו עלתה מתוך האדמה.

"תן לי את מה ששייך לי....." נשמע מן האדמה.

"מי אתה? מה שייך לך?" שאל ניר.

"הכוח שלי... הבן שלי... הכל אצלכם... אתה יישות מזיקה כמוני?" שאל הלחשוש.

"למה אתה חושב שאני מזיק?" שאל ניר.

"כשישנת נחשף פרצופך האמיתי," ענה הקול.

"אה, זה תוצר לוואי של שיקוי ששתיתי, שום דבר רציני," ענה ניר, "אבל אני מוכן לעזור לך. מה קרה?"

"לקחו לי..." לחשש הקול, ואז נעצר.

"אתה בטוח שאתה מוכן לעזור לי?" שאל הקול.

"כן, אני לא רואה סיבה שלא," ענה ניר במשיכת כתפיים.

מיד הוא ראה את המערבולת השחורה מתקדמת לעברו בסיבוב מהיר. כשהמערבולת נעצרה לפניו ניר ראה אותו, רגלי תרנגול גדולות, זקן ארוך עד הקרקע, עיניים שחורות ושקועות, קרניים ארוכות ומפותלות, אזניים מחודדות, כל גופו מכוסה בפרווה שחורה ועבה וכתר גדול על ראשו.

"אני המקור של הכח, מקור הסיוטים וההפחדות, מי שמטריף את גנבי הכח היהודי בשנתם ובערותם, אותו אחד שפלשתם לטריטוריה שלו כדי לשוחח איתי... או כדי להחזיר לי את מה ששייך לי..." ענה היצור בקול המלחשש שעלה מן האדמה, "ואתה עכשיו נמצא בביתי, בהר שלי."

ניר הביט בו בעיון. "אתה לא במקרה מלך ה-...?" הוא שאל.

היצור צחק. "אתה יכול להגיד, אתה גם ככה מוחזק אצלי פה," הוא ענה בקול צורם, "ואם המראה החיצוני שלי מפריע לך..."

ממש מול עיניו של ניר, היצור שינה את דמותו כך שנראה בדיוק כמו ניר. היצור הושיט את ידו ללחיצה ואמר בקולו הידידותי והשליו של ניר, "נעים מאוד, שמי אשמדאי ואני מלך השדים."

הפרק הקודם		הפרק הבא