הילדה המקוללת

אז.. הפרק גמור! אם אתם במטח בגלל הסוף.. . תצטרכו לחכות למחר!

"את באה, מלובי?" שאלה לילי את חברתה. ארוחת הבוקר כמעט התחילה, והשתיים עוד לא ירדו לאולם הגדול. "תלכי את, אני לא רעבה." אמרה מלובי בחוסר חשק. לילי חשה במשהו שלא בסדר אצל חברתה. כבר כשחזרה מהשיחה עם מקונגל, יכלה לילי לראות את סימני הדמעות על לחייה. היא נגשה אל חברתה הטובה, ושאלה: "מלובי, מה קרה? ראיתי אותך אתמול לאחר שחזרת מהשיחה עם פרופסור מקונגל. למה בכית? את יכולה לספר לי... אני מבטיחה שאני לא אספר זאת לאיש." לילי בחנה את פרצופה של מלובי. היא ראתה שעיניה דומעות, והניחה יד על כתפה, כדי לסמן לה שהיא מוכנה להקשיב. מלובי נשפה נשיפת אנחה, ואמרה: "אתמול בשיחה עם פרופסור מקונגל, המנהלת אמרה לי ש.. ש... שאמא שלי נהרגה." היא אמרה וצנחה על מיטתה והחלה לבכות. לילי לא ידעה מה לומר. היא לא ידעה איך זה מרגיש לאבד מישהו יקר כל כך. "אני.. אני ממש מצטערת, מלובי." אלה היו המילים היחידות שהצליחה להגיד. לילי לא רצתה להכביד על מלובי עם שאלות. היא נתנה לחברתה הטובה להרגע, וירדה אל ארוחת הבוקר. לילי הציצה אל מקונגל, שהסתכלה עליה בדיוק באותו הזמן.

היא כנראה מחפשת את מלובי, חשבה לעצמה. לפתע, ראתה לילי ילד גבוה בעל שיער פרוע, רץ אליה ובידו מכתב. "היי ג'יימס," אמרה לילי לאחיה, "מה כבר קרה שטרחת לעזוב את קבוצת החברים שלך ולבוא אליי?" היא שמעה את ג'יימס מתנשף מהריצה המהירה, ואז אומר: "יש לי מכתב מהמנהלת. את חברה טובה של מלובי נכון?" לילי הנהנה וג'יימס המשיך, "כחי את המכתב הזה ותביאי אותו לה. פרופסור מקונגל אמרה שזה דחוף... אין לי שמץ של מושג מה זה."  

לילי לקחה את המכתב מידיו וג'יימס חזר לחברת חבריו. לילי החליטה שתוותר על ארוחת הבוקר, ורצה לחדר גריפינדור. היא עלתה אל מעונות הבנות, ומצאה שם את מלובי, שקועה בשינה. "היי, מלובי." לילי נסתה להעירה בזהירות, ומלובי זעה באי נוחות, והתעוררה מיד. "או.. היי לילי," היא אמרה בישנוניות, "כבר נגמרה ארוחת הבוקר?" מלובי לא הבינה למה חברתה מעירה אותה, ואז קלטה שבידה מכתב. "אח שלי הביא לי מכתב מפרופסור מקונגל. הוא אמר שזה דחוף." אמרה לילי, והגישה את המכתב לחברתה. בתוך תוכה, קיוותה מלובי שהמכתב נכתב מנסיבות טובות, ולא בגלל עוד בשורה נוראית. היא החלה לקרוא את המכתב בקול רם, כדי שגם לילי תוכל להקשיב:

"מלובי היקרה,

הנני צריכה לדבר עימך ביחידות. אנא גשי אל משרדי אחרי שיעורך האחרון להיום. הסירי דאגה מליבך, הפעם אין בפי חדשות רעות.

בברכה,

פרופסור מקונגל- מנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות."

מלובי נרגעה מהמחשבה שלא תשמע היום חדשות נוראיות. הדבר רומם את מצב רוחה, והיא החליטה שתשתתף היום בשיעורים, למרות אבלה הגדול על אובדן אימה.

היום, למלובי הייתה מערכת שעות דיי עמוסה: תולדות הקסם, תורת הצמחים, שיעור תעופה, שיעור אסטרונומיה, לחשים ושיעור כפול בשיקויים. מלובי התרגשה מלימודי התעופה, כיוון שאף פעם לא עפה. למען האמת, בכלל לא חשבה שזה אפשרי עד שקנתה לעצמה מטאטא. בשיעור תולדות הקסם, מלובי קצת השתעממה, אך רשמה לעצמה סיכומים של כל השיעור, כדי שתוכלללמוד כמה שאפשר על בית ספרה. בסיום השיעור, ירדה עם לילי לחממות, שם התקיים שיעור תורת הצמחים.

בשיעור, תלמידי השנה הראשונה לימד אותם פרופסור לונגבוטום, המורה לשיעור תורת הצמחים, על צמח בשם ונומוס טנטקולה. מלובי אהבה את השיעור, כיוון שמאוד אהבה צמחים וטבע. כשהגיע הזמן לשיעור תעופה, מלובי לקחה את אש המחץ מחדרה וירדה למדשאות, שם התקיים השיעור.

אישה זקנה, בעל שער קוצני נגשה לקבוצת התלמידים ובידה היה מטאטא ישן להפליא. "שלום לכם, תלמידים. שמי מדאם הוץ'. אני אלמד אתכם את שיעורי התעופה השנה. כפי שאתם יודעים, שיעור זה נעשה לקראת הבחינות לקבוצת הקווידיץ' בשנתכם השניה. אני מצפה מכם להקשיב ולעשות מה שאני אומרת. בלי יוצאים מן הכלל, מר לונגבוטום!" אמרה, ופנתה לילד בעל שער חום וראש עגלגל, שניסה לעלות על המטאטא החדשני שלו.

מדאם הוץ' הסבירה לכולם כיצד לעלות על המטאטאים. היו כאלה, כמו לילי, שהיסתבכו בעליה על המטאטא, אך למלובי הדבר לא דרש מאמץ. "כנראה שלא קיבלתי את הכישורים של הוריי," אמרה לילי. מלובי צחקקה, ועלתה על המטאטא תוך שניות ספורות. גם לילי הצליחה לבסוף. "וכעט תלמידים," אמרה מדאם הוץ', "חישבו על תעופה, על הרוח, והיו כמוה! האחזו בקרקע, ודיחפו אותה וכך תוכלו להמריא!" 

מלובי איבדה את שיווי משקלה, אך התייצבה לבסוף. היא הניחה את שתי רגליה על האדמה מתחתה, ודחפה את הקרקע. היא הרגישה איך היא מתרוממת אט אט, ואיתה עוד כמה ילדים נוספים. היא המשיכה להתרומם בחוסר שליטה, עד שהבינה איך להפעיל את הדבר ההוא שהיא רוכבת עליו. איזה מן מטאטא זה? חשבה לעצמה.

מלובי ראתה את חברתה, לילי, מנופפת לה לשלום מלמטה, ואז ממריאה בחוזקה עד שהגיעה אל מלובי. השתיים צחקקו, ואז הבחינה בילד שראתה בטקס המיון: קרבלר. היא ראתה אותו מסיט את שערו השטני מפניו, ואת עיניו הירוקות זוהרות מול השמש המוחבאת מבעד לעננים, ואז הוא המריא אל השמיים, רוכב על מטאטא חדש ונוצץ. 

מלובי הסיטה מראשה את המחשבות על הילד ההוא, והחלה לעוף סביב המדשאה במהירות. היא הבחינה במדאם הוץ' מתרשמת מכישוריה, ומסמנת לה לרדת אליה. מלובי כיוונה את מטאטאה כלפי מטה, ועפה במהירות עד שהגיעה לקרקע. היא נחתה בקלילות, כאילו היא עשתה זאת כבר מאה פעמים, וירדה מהמטאטא.

"כישורים יוצאי דופן יש לך, הלוא כן יקירתי?" אמרה מדאם הוץ'. מלובי חייכה ונתנה למורתה להמשיך בדבריה, "אם את רוצה, אוכל לסדר לך מקום במבחנים לקבוצת הקווידיץ' השנה, אם את מעוניינת.

זה לא סביר שאתן לילד בשנתו הראשונה לגשת למבחנים, אך שמתי לב שאת מאוד כשרונית!" מלובי חייכה ואמרה, "בשמחה!". 

"אם כך," החלה לומר מדאם הוץ', "גשי אליי בסוף השיעור ואוכל לקחת אותך למיקוויס סבלאדור, ראש קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור." מלובי אמרה שבשמחה תבוא אליה, ועלתה שוב על המטאטא והחלה לעוף.

בסוף השיעור, נגשה את מדאם הוץ' כפי שהבטיחה. "הו שלום מלובי! עוד לא שחכתי אותך!" מדאם הוץ' נראתה נרגשת, ואחזה בידה הפנויה של מלובי. "תחילה, אקח אותך אל ראש הבית שלך, פרופסור לונגבוטום." מלובי לא דאגה מהפגישה איתו. היא חיבבה את האופן בו הוא מלמד, ואהבה את שיעוריו בצורת הצמחים. 

כשהגיעו לחדרו של ראש בית גריפינדור, דפקה מדאם הוץ' על דלת החדר, ומבפנים נשמעה קריאת "יבוא!" והשתיים נכנסו לחדר.

"הו! מלובי! לא עבר זמן רב מאז פגישתנו אחרונה, לא כך?" אמר נוויל.  "מה מביא אותך לכאן, הוץ'?" הוא כבר הבין שמדובר בקווידיץ' והקשיב לדבריה של מדאם הוץ', " תלמידתך ניחנה בכישרון מדהים של טיסה על מטאטא. אני תהיתי לעצמי אם היא תוכל לגשת למבחנים של קבוצת הקווידיץ' השנה, אם תסכים כמובן." נוויל חייך וענה, "נו, נו, מלובי, נראה שאת ילדה מוכשרת מאוד! שמעתי גם מה מקונגל אמרה עלייך, את פשוט מוכשרת! איך אוכל שלא לתת לך את אישורי.

"הינך יכולה לגשת בשמחה למבחנים! הם יערכו בעוד שבועיים ושלושה ימים." מלובי הסמיקה קלות והרגישה איך ההתרגשות מכך שתטוס שוב על המטאטא מציפה אותה. 

בתום השיחה, הצטרפה מלובי אל חברתה בדרכה אל מגדל האסטרונומיה. שיעור אסטרונומיה היה דיי סתמי לטעמה של מלובי, אך השתדלה לעשות את מיטב יכולתה. בשיעור לחשים, הצטיינה מלובי כרגיל לאחר שהצליחה לזמן ספר עב כרס בעזרת לחש "אציו" (או באנגלית: "אקיו") פרופסור פיליטיק שיבח אותה על התקדמותה ומלובי נראתה מרוצה.

השיעור הכפול בשיקויים עבר במהירות, כאשר מלובי הצליחה לרקוח שיקוי לטיפול בכוויות. בתום  השיעור, נפרדה מלובי מחברתה ופנתה לכיוון משרדה של מקונגל. היא אמרה את הסיסמה "פקעת מהודקת" והתקדמה לכיוון החדר.

היא דפקה על הדלת, ומתוך החדר נשמע קולה של מקונגל ועוד הרבה אנשים נוספים, ואז נשמעה גם קריאת "יבוא!" חזקה במיוחד. 

מלובי פתחה את דלת החדר, ומולה התרחש מחזה שאליו מלובי לא ציפתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא