יום הדין

בס"ד

דין אהב את ג'יני. יש משהו מאוד מרגיע בעובדה שיש לו בת זוג, שהוא אוהב אותה ושהיא אוהבת אותו, ושהם אוהבים לבלות זה עם זו. באחד בספטמבר, לאחר שלא התראו חודשיים, ג'יני הסכימה להתלוות לקרון של דין. כשהגיעו לשם, הוא פתח בפניה את דלת התא כמחווה רומנטית, אבל ג'יני עיקמה את פרצופה.

"מה... מה קרה?" הוא שאל.

"זה חמדו שאתה ג'נטלמן והכל," אמרה ג'יני, "אבל... אבל אני מסתדרת לבד, תודה."

דין בלע רוק. זאת לא אשמתו שהו נהג כך, אבל עכשיו הוא יודע בפעם הבאה. הוא לא אמר כלום ונכנס לתא, וג'יני התיישבה לצידו. היא הייתה מאוד קרובה והירכיים שלהם התחככו זו בזו, והלב שלו הלם בעוז. הראשים שלהם נפגשו והנשימות של ג'יני ליטפו את פניו של דין במהירות.

"בכל פעם שאנחנו במצב הזה אני נזכרת במה שאמרת לאמברידג', אז, בפעם הראשונה שהיינו ככה," היא חייכה. אם הייתה זו כל בת אחרת היא הייתה נבוכה, אבל לא ג'יני. היא הייתה שלמה עם עצמה. היא הייתה אישה חזקה, אולי חזקה מדי, "זה היה אמיץ מצידך. מטופש, אבל אמיץ."

"מטופש אבל אמיץ זה מה שהופך אותנו לגריפינדורים, לא?" הוא שאל וחייך גם הוא, "אם לא זה, הייתי מגיע להפלפאף או משהו."

ג'יני צחקה. "גם אם היית בדורמשטרנג, הייתי אוהבת אותך כמו שאתה," הידיים שלה נשלחו מאחורי ערפו של דין והיא נישקה אותו בעדינות. דין שלח את ידיו מאחורי גבה וראשה של ג'יני ונישק אותה בחזרה, ולאחר זמן מה הוא התנתק, משאיר לה טעם של עוד.

"יש בנו עוד הרבה מעבר לאומץ," הוא כמעט לחש.

"זה משהו לא גריפינדורי במיוחד לומר," היא ענתה לו, "מה יש בי מעבר לאומץ?"

"יש לך..." הוא התחיל לומר. מה יש בה, באמת? היא הייתה שונה מרוב הבנות שהכיר, זה נכון, אבל מה שהבדיל אותה מהן היה האומץ שלה. דין הבין שנפל למלכודת.

"אסרטיביות...?" הוא היסס. הוא נרגע כשראה את החיוך המוכר עולה על פניה של ג'יני.

"יש בך עדינות שאין להרבה בנים," אמרה לו ג'יני, "בתור מי שגדלה עם שישה אחים גדולים, אני רואה מצויין כמה בנים יכולים להיות... לא עדינים. אבל אתה, עם כל הכדורגל והקווידיץ' וזה, יש בך משהו עדין."

"לא גריפינדורי במיוחד, אה?" הוא חייך במבוכה.

ג'יני ליטפה את שכמותיו. "אולי הכדורגל הוא מה שהביא אותך לגריפינדור. כשאתה על מגרש הקווידיץ', פתאום אתה אדם אחר. פתאום אתה נדלק."

"באמת?"

ג'יני הנהנה ונתנה לו עוד נשיקה קטנה, אגרסיבית יותר. לרגע קצר עלתה במוחו המחשבה שהוא עדין והיא אגרסיבית יותר, והתפקידים במערכת היחסים שלהם התהפכו. זה לא גברי במיוחד. מצד שני, הם כבר ב1996, העולם הוא מקום מתקדם. אז למה, למרות האהבה שלו לג'יני, הוא מרגיש קצת לא בנוח עם כל העניין?

ג'יני צדקה. כשקייטי בל נפגעה משרשרת מקוללת, דין נבחר להחליף אותה במגרש הקווידיץ'. כשהוא עופף על המטאטא באוויר, מלבד השפשפות הרבות שפקדו אותו ושהפריעו לו ולג'יני לעשות... דברים שבני זוג עושים, הוא הרגיש חי פתאום מאימון לאימון, כששיחק לצד ג'יני במגרש הקווידיץ'.

"אם זה היה תלוי בי, הייתי רוצה שתחליף אותי או את קייטי בשנה הבאה," אמרה לו אליסיה ספינט בסיום אחד מאימוני הקווידיץ' שלהם כשצעדו לחדרי ההלבשה, "אתה משתמש בטכניקות מעולות שלא יצא לי לראות, עבודת רגליים מדהימה."

"זה מהכדורגל בטח," אמר ריצ'י קוט, אחד החובטים שהארי שיבץ בתחילת השנה, "הוא משתמש בטכניקות שראיתי במשחקי כדורגל מוגלגיים. לא בטוח אם ראיתי שחקן קווידיץ' שעושה את זה עדיין, אבל מצד שני לא ראיתי כל כך קווידיץ'. הייתי רואה כדורגל בבית. סחתיין על הטכניקה, תומאס."

"עוד לא שיחקתי במשחק אמיתי," דין הצטנע.

"היי, אני שומר לא רע בכלל," אמר רון בקרירות. הוא לא היה נחמד לדין עוד מסוף השנה החמישית, כשהתחיל לצאת עם אחותו.

"אני יודע, אני– אויש, נו, לא התכוונתי שזה יצא ככה," דין נאנח, ולאחר שרון התרחק הוא הוסיף בשקט, "אבל מה כבר אני יכול לעשות? לא משנה מה אני אגיד... אתה פשוט לא מוכן לקבל את העובדה שאחותך כבר גדולה, נכון?"

"דיברת עליי?" שאלה ג'יני בקלילות. היא הלכה ממגרש הקווידיץ' מעט אחריו ורק עכשיו הדביקה אותו.

"מה? אה, כן, סתם, אחיך מעצבן."

"קשה לו להבין שאני לא הילדה הקטנה שכלואה בחדר הסודות," אמרה ג'יני, "אני הצלתי אותו בקיץ שעבר במשרד הקסמים."

"כן, טוב, דברים שרואים מכאן לא רואים משם, אני מניח," הוא אמר.

"למה אתה מתכוון?"

"שאולי רון לא רואה את מה שאני רוהא כי הוא אח שלך ו- נו, את מבינה, נכון?" דין דיבר מהר מאוד.

ג'יני צחקה. "שתי רכבות, דין," היא אמרה לו.

"שתי רכבות? על מה את מדברת?"

"הרכבת של המחשבה והרכבת של הדיבור, דין, והרכבת של הדיבור השיגה עכשיו את הרכבת של המחשבה," היא אמרה לו, "אני מרשה לך לעמץ את הביטוי הזה בעת הצורך, לא תאמין כמה הוא שימושי, במיוחד כשזה מגיע לגריפינדורים שאוהבים לדבר במקום לחשוב."

"זה גם לא היה גריפינדורי במיוחד, מה שאמרת," הוא אמר בשעשוע.

ג'יני נישקה אותו בלחי. "אתה כבר מתחיל ליישם את מה שאני אומרת, זה טוב," היא אמרה לו ורצה לעבר חדרי ההלבשה. דין רץ אחריה וצחק בקול רם.

עם הזמן, הפך דין לבן הזוג המושלם, אולי המושלם מדי. הוא היה הרגיש והעדין כשג'יני הייתה יותר אגרסיבית. כל עוד הוא היה עם ג'יני זה לא הפריע לו במיוחד, אבל כשהם לא נפגשו החברים שלו גרמו לו לחוש שלא בנוח. טוב, הארי ורון בכלל התייחסו אליו באופן משונה זמן רב, אבל בארוחת ערב אחת באולם הגדול שיימוס רמז לו שג'יני משנה אותו, ולא בהכרח לטובה.

"היא לא עושה את זה מרוע לב, שיימוס," הגן עליה דין, "וחוץ מזה זה צד שתמיד היה בי."

"הצד הרגיש והעדין, דין?" הקשה שיימוס, "יש הבדל בין להיות ההפלפאפי של גריפינדור לבין להיות עדין, כמעט נשי. אתה לא היית כזה קודם, ואני רואה שזה מפריע לך."

"איך אתה רואה שזה מפריע לי? למה אתה חושב את זה בכלל?"

"איך שאתה משחק קווידיץ', דין," אמר שיימוס, "אתה מוציא את כל האגרסיות שלך במשחק, ואתה צובר לא מעט כאלה."

"המשחק שלי לא אלים," אמר דין.

"נכון," אמר שיימוס, "אבל... איך להגיד את זה... אתה כאילו יותר גברי במשחקי קווידיץ' מאשר לפני שהיית קודם."

"כי זה קווידיץ', שיימוס, זה הדבר הכי קרוב לכדורגל שאני יכול לעשות פה," ענה דין, "אני לא מבין מה הבעיה."

שיימוס נאנח. "אין לי עוד מה לומר," הוא סיכם.

נוויל חלף לידם במקרה. "היי, נוויל," אמר דין פתאום, ונוויל נעצר.

"היי דין, מה קורה?" הוא שאל.

"תגיד, אתה חושב שג'יני משפיעה עליי לרעה?" שאל דין ישירות.

"אממ.. אה, מה? אני... למה אתה שואל, דין? על ג'יני?" נוויל התגמגם.

דין נאנח. "עזוב, תשכח ששאלתי, סליחה," הוא אמר.

נוויל הלך וג'יני הופיעה. "אתה בא לחדר המועדון?"

"כן," הוא ירה לעברה בעצבנות.

ג'יני עיקמה את פרצופה. "מה קרה?"

"לא משנה, בואי, נדבר כבר בדרך," הוא אמר וקם משולחם גריפינדור.

בדרכם לחדר המועדון, דין ניסה לספר לג'יני את מה שעצבן אותו. "אני לא חושב שלשיימוס יש מילה בהקשר של מה אני ואת עושים או לא," הוא אמר.

"למה שתהיה לו?" שאלה ג'יני, "מה אתה כבר מספר לו?"

"אני לא אומר לו כלום," אמר דין, "אבל הוא החליט שמערכת היחסים שלי ושלך לא טובה."

"אז מה? שיחליט," אמרה ג'יני באדישות.

דין נראה נבוך. "זה לא... לא מפריע לך במיוחד?" הוא שאל.

"למה שזה יפריע לי?" היא שאלה, "שיימוס לא יכול לפגוע בי או משהו. נכון, זה אולי לא הדבר הכי נחמד בעולם, אבל לא צריך לקחת קשה מדי מה שאומרים לנו, ולא חייבים להקשיב," היא אמרה, "וזה דווקא כן גריפינדורי."

"אנחנו לא נמדדים בגריפינדוריות שלנו," הוא ענה.

"כן, אבל תמיד נחמד להיות האמיץ והמטופש, לא?" היא שאלה בחיוך כשהגיעו לאישה השמנה.

באוו הרגע דין הריץ בראשו את כל השיחה שלו עם ג'יני. הוא היה העצבני, הרגשן הלוקח ללב, וג'יני הייתה זו שהרגיעה אותו, שהתייחסה באדישות למה שקרה. נכון, אין שום דבר רע בכך שהיא יותר גברית ממנו, ובכל זאת...

כאילו מבלי משים, כשהאישה השמנה סבה על צירה ונתנה להם להיכנס, דין הושיט את ידו לעבר ג'יני כדי לעזור לה להיכנס לחדר המועדון.

"היי, אני לא צריכה את העזרה שלך, דיברנו על זה," היא אמרה לו ונכנסה בלי העזרה שלו. הוא נכנס לצידה.

מה שקרה לאחר מכן היה ממש מוזר, נראה היה שדמות בלתי נראית כלשהי התנגשה בג'יני ודחפה אותה.

"אתה דחפת אותי עכשיו?" היא שאלה אותו בכעס.

"מה? לא," הוא אמר לה.

"אתה רואה פה עוד מישהו שיכול לדחוף אותי?" היא שאלה.

"לא, אבל..."

"נמאס לי," היא אמרה פתאום, "אני רוצה לגמור את זה."

"מה זאת אומרת?"

"אני רוצה להיפרד, דין."

זה לא היה צפוי בכלל, כאילו מישהו לקח לדין את כל המזל הטוב.

"מה? למה?" הוא שאל בטיפשות.

"אולי שיימוס צודק, אולי כולם צודקים," אמרה ג'יני ועלתה במדרגות למעונות, "אתה חמוד והכל, אבל אולי זה באמת לא מתאים."

"את אוהבת אותי?" הוא שאל פתאום.

ג'יני נעצרה באמצע המדרגות. "זה היה מה זה לא נכון לשאול עכשיו," היא ענתה לו ועלתה למעונות הבנות.

דין קילל והביט ברון והרמיוני שהיו שניהם לבדם בחדר המועדון והביטו בו. נראה היה שהם ידעו משהו שהוא לא ידע, כמו מה היה הדבר המסתורי שדחף את ג'יני.

"כן, קיללתי, אתם רוצים להוריד לי נקודות, מדריכים?" הוא שאל אותם בכעס ועלה משם למעונות הבנים. הוא לא הבין איך זה קרה פתאום, לפני חצי דקה הכל היה מושלם ביניהם, ואז בבת אחת זה התהפך... ממש כאילו מישהו לקח לו את המזל.

עד מהרה ידעו כולם שדין וג'יני כבר לא, ושהארי וג'יני כבר כן, וגם שקייטי חזרה לקבוצת הקווידיץ', מה שהשאיר את דין די בודד ומשועמם. שיימוס היה חבר טוב ולא נאם לדין את כל נאומי ה"אמרתי לך" הנדרשים אלא פשוט תמך בו ברגעים האלה, אבל דין הבין משהו. הוא וג'יני באמת לא היו מתאימים, וזה היה מוזר מלכתחילה. הוא נזכר בפעם הראשונה בה חשב על ג'יני באופן הזה, בנשף חג המולד לפני שנתיים. היא הפריעה למה שהיה כמעט־נשיקה בינו לבין סול מספרד. מעניין מה איתה עכשיו באמת? היא הייתה כל כך... טוב, אין טעם לחשוב על סול. זה רק יכאיב לו יותר. לא הייתה לו הכתובת שלה ולה לא הייתה הכתובת שלו כך שלא יכלו להתכתב זה עם זו. אבל האם ג'יני באמת חשבה על דין באופן הזה בנשף חג המולד ההוא? הוא חשב שג'יני לא מתאימה לו במיוחד, מה שינה אותו פתאום? איך הוא התאהב בה?

כשהוא חשב על זה יותר ויותר, הוא שכנע את עצמו שלא הייתה לו סיבה להתאהב בה ולכן הפרידה הייתה פחות כואבת. אבל מה שהוא לא ידע זה שהפרידה הכואבת עוד לפניו. לקראת סיום השנה, לאחר מותו של המנהל, מקגונגל קראה לו למשרדה.

"שלום, פרופסור," הוא אמר אינסטנקטיבית כשנכנס, ואז ראה מי נמצאת שם לצד מקגונגל. "אמא!" הוא קרא.

"דין," אמא שלו נעמדה וחיבקה אותו, "התגעגעתי אליך."

מקגונגל צפתה בהם בדממה. כששניהם התיישבו מולה, מקגונגל התחילה לדבר.

"העניין הוא קצת מורכב," היא אמרה, "המנהל מת ומשרד הקסמים בכאוס, חוששים מהפיכה של אוכלי המוות ועושים הכל כדי למנוע תרחיש אימים כזה. בין היתר, אנחנו עושים ככל יכולתנו כדי להגן על תלמידינו בני המוגלגים שנמצאים ברמת סיכון גבוהה."

"כלומר, יש לכם תוכנית להגן על הרמיוני ועל האחים קריווי ועל פרוואטי ופדמה פאטיל ועל ג'סטין פינץ' פלצ'לי ועל... ועל..."

"ועליך," אמרה מקגונגל, "התאומות פאטיל נלקחו על ידי הוריהן לפני כמה ימים..."

"כן, ראיתי," הוא אמר.

"והאחים קריווי ביקשו להישאר, באישור הוריהם," אמרה מקגונגל, "הם החליטו שהוגוורטס היא המקום הבטוח ביותר עבורם. בנוגע להרמיוני ולג'סטין אני לא יכולה דבר יותר מדי, אבל בקשר אליך... טוב, בשביל זה הבאנו את אמא שלך לפה כדי שתתייעצו יחד לגבי מה שתעשה מעכשיו. אבל חשוב לי לומר, שלא משנה מה תבחרו בסופו של דבר, מחובתי כמורה שלך, ראשת הבית שלך, המנהלת הזמנית של הוגוורטס, ובאופן כללי כבת אנוש, לשמור ולהגן עליכם ועל החיים שלכם."

דין הביט באימו. "מה עושים?" הוא שאל אותה. מחשבות רבות כל כך התרוצצו במוחו. להישאר בהוגוורטס? לעזוב?

אימו נשכה את שפתה. "תראה, בין כה וכה המורה שלך, מקגונגל, הציעה לי דירת מסתור מטעם... איך קראתם לזה?"

"מסדר עוף החול," אמרה מקגונגל במהירות.

"כן, אני לא מבינה איך זה עובד, משהו עם הקסמים שלכם," היא אמרה, "אבא שלך והאחים שלך לא בסכנה כי הם לא קרובי משפחה ביולוגיים שלך, ואני גם לא אהיה בסכנה בדירת המסתור באנגליה. אבל קימת גם אפשרות לעזוב את המדינה."

"לעזוב את המדינה?!" דין התחלחל, "למה? יש לנו כל כך הרבה מה להפסיד אם נעזוב. יש לך משפחה, לי יש חברים, אם נעזוב אנחנו נפסיד."

"אז דירת מסתור?"

"מה לגבי להישאר בהוגוורטס?" שאל דין.

מקגונגל התערבה. "אתה חייב להבין, מר תומאס, שאם חלילה משרד הקסמים ייפול, אוכלי המוות ישלטו בהוגוורטס וכל בן מוגלגים יהיה בסכנה. בניגוד לאחים קריווי, אני לא חושבת שהוגוורטס תהיה מקום בטוח עבורך בשנה הבאה, או שהיא תהיה המקום הבטוח ביותר, אבל זה סיכון שלא כדאי לקחת."

דין גירד בסנטרו. "אז... אז דירת מסתור היא האפשרות היחידה שלנו, לא?" הוא שאל.

"זו דעתי, אלא אם כן יש לך רעיון אחר," היא אמרה.

"טוב, תמיד אפשר לרדת למחתרת," אמר דין, "ו... ובאמת לחיות."

"דין, לא," אמרה אמא שלו.

"למה לא?" שאל דין. בדיעבד, זה לא היה חכם במיוחד להביא את אימו לשם. הוא קוסם בגיר כבר, הוא יכול לפעול על דעת עצמו.

"פרופסור, אני יכול לשוחח איתך ביחידות?" הוא ביקש.

אימו של דין יצאה מהמשרד, משאירה אותו ואת מקגונגל לבד.

"כן, תומאס?" היא שאלה.

דין לקח נשימה עמוקה לפני שהתחיל לדבר. "תראי, פרופסור," הוא אמר, "אני קוסם בגיר, ואני ידעתי שאמא שלי לא תקבל יפה את... את יודעת, אוכלי המוות וכל זה. אני לא יכול... אני לא יכול להתחבא בדירת מסתור ולחכות שהכל ייגמר."

"אתה מעדיף להתסכן לשווא?" שאלה אותו הפרופסור.

"למה להסתכן?" שאל דין, "תראי, אני מסכים איתך שהוגוורטס היא לא מקום בטוח יותר. למעשה, אני בספק אם יש איזשהו מקום בטוח עבורי. אבל אני לא חושב שאמא שלי צריכה להסתכן איתי גם כן. היא יכולה לחיות עם בעלה והילדים שלהם ואני-"

"אני חייבת לעצור אותך, דין," אמרה מקגונגל והורידה את משקפיה, "אתה פשוט כל כך... אני לא יכולה, תסלח לי."

דין לא ידע מה היה מוזר יותר, זה שמקגונגל נעשתה רגשנית או זה שקראה לו בשמו הפרטי.

"אתה מזכיר לי את אביך, אלפרד תומאס," אמרה מקגונגל.

דין החוויר. "את-- את הכרת את אבא שלי?" הוא שאל, "למה לא אמרתם לי עד עכשיו?"

"זה לא סיפור נעים במיוחד, דין, אבל עכשיו זה נראה לי הרגע הנכון ביותר לספר," היא אמרה, "מה אתה יודע עליו?"

"אני יודע שיום אחד, לפני שנולדתי, הוא נעלם ומצאו אותו מת לאחר כמה ימים," אמר דין, "וכל הילדות שלי חשבתי שבעלה של אמא שלי הוא אבי האמיתי."

"הוא לא סתם נעלם," אמרה מקגונגל, "אביך היה קוסם."

דין פער את עיניו. "איך... איך את יודעת?"

"קוסם טהור דם, בן לשושלת ארוכה ומפוארת," היא המשיכה.

"אצילה ועתיקת יומין? כמו מאלפוי?" הוא שאל.

מקגונגל חייכה וניגבה את עיניה בממחטה. "יותר כמו וויזלי, הוא היה דומה להם ביחס לבני מוגלגים ולאוכלי מוות. בשנה הראשונה בה לימדתי בהוגוורטס הוא בדיוק היה בשנה השביעית שלו. היה הפלפאפי שקט ורגוע, ולא רע בקווידיץ', אם כי הוא לא היה חבר בקבוצה שלהם."

"הפלפאפי רגוע... נו, זה מסביר הרבה," הוא אמר, "תספרי לי עוד, פרופסור."

"אז כמו שאמרתי, אביך היה קוסם. הוא לא גילה זאת לאמך כדי להגן עליה. אתה-יודע-מי היה אז בשיאו, וכל מוגל שהתקרב לקוסם היה בבעיה. אביך ירד למחתרת וניהל חיי משפחה תקינים, ובדיעבד זו הייתה ההחלטה הנבונה ביותר עבורו, להיטמע בעולם המוגלגים, עד שאוכלי המוות מצאו אותו."

"אוכלי המוות?"

"קוסם בעל עבר קסום מפואר, מי לא ירצה אותו? הם רצו שהוא יצטרף לשורותיהם."

"ו...?"

"והוא סירב. הם רצחו אותו במקום, דין. אני כל כך מצטערת לספר לך את זה, חשבנו שעדיף לא לומר לך כשהיית צעיר, אבל אתה פשוט מזכיר אותו כל כך. זה היה טראגי."

"אז למה... למה הבאת את אמא שלי הנה?" הוא שאל.

"כי לא ראיתי עד כמה אתה דומה לו," אמרה מקגונגל, "אבל עכשיו כבר מאוחר מדי."

"אי אפשר למחוק לה את הזיכרון מהשיחה הזאת או משהו ולהחזיר אותה הביתה או משהו?" שאל דין, "היא תחיה את החיים המוגלגיים שלה או משהו כזה ואני... בעצם, אני לא בסכנה. אני לא בן מוגלגים! אני חצוי דם!"

"אתה לא רשום ככה בארכיון של משרד הקסמים, זו הבעיה," אמרה מקגונגל, "זו הגרך היחידה שלהם לבדוק את דירוג הדם של הקוסם, הרי אין הבדל בפועל בין בני מוגלגים לבני קוסמים. אי אפשר לראות את זה בבדיקות דם, עם כמה שמדברים על דם."

"אז אני עדיין בסכנה," אמר דין.

מקגונגל הנהנה. "נכון לעכשיו אין סכנה, אבל כדאי שתחליט טוב מה לעשות, ואם תוכל, תיצור איתי קשר ברגע שתגיע להחלטה, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני אמחק לאמך את הזיכרון, אתה קוסם בגיר ואתה תחליט בעצמך. להסיר אותך מרשימת התלמידים של השנה הבאה?"

"כן," ענה דין.

"בסדר," אמרה מקגונגל, "אם תתחרט, אתה מוזמן להודיע לי. אתה רשאי ללכת."

דין נעמד במקומו. "פרופסור," הוא אמר.

"כן?"

הוא חייך. הייתה לו הרגשה שלא יראה אותה שוב. "תודה," הוא אמר, "על הכל."

הפרק הקודם