אילברמוני

חמוטל נסעה ברכבת והייתה מאושרת: זו הייתה הרכבת לבית הספר שלה לקסמים!

לצידה ישבה שירה, החברה האמיתית שלה מהזמן הנכון.

הנוף מהחלון היה עוצר נשימה: מפלים מרהיבים, עצים יפים ומרבדים ארוכים של פרחים מושלמים בכל הצבעים.

מכשפת הממתקים נכנסה לתא, חייכה במאור פנים ואמרה:

"חמוטל! זקן משוגע דפק על הדלת ואמר שהוא רוצה לקחת אותך לבנק!"

חמוטל קיבלה מהר מאוד הסבר לכך שלמכשפת הממתקים היה את הקול המעצבן של שי, אחיה הקטן:

זה היה חלום, והוא עכשיו העיר אותה עם המשפט הזה.

"מה הזקן לובש?" היא שאלה את שי בישנוניות.

"משהו שנראה כמו שמלה בצבע כחול עם גלימת סופרמן," צחקק שי.

"אז זה ראיין הירושי," אמרה חמוטל, ספק לעצמה, ספק לשי, קמה בזינוק מהמיטה והתחילה להתארגן.

כשירדה למטה לבושה (הפעם בחצאית רחבה וצבעונית מאוד וחולצה אפורה) ומאורגנת, אכן חיכה לה בחוץ, על יד הדלת ראיין הירושי.

"אני הולכת שוב למאי," אמרה חמוטל לאמא שלה, שהיתה עסוקה בטיגון פנקייקים.

"את לא רוצה לאכול קודם?"

"לא, זה בסדר."

חמוטל הלכה בעקבות ראיין הירושי.

"בוקר טוב," הוא מלמל בעודם הולכים.

"איך קוראים לבנק הקוסמים הישראלי?" שאלה חמוטל.

"זה... ובכן... משהו כמו בנקסם. בעברית זה אמור להיות שנון, אני חושב."

רק עכשיו חמוטל שמה לב שהם מדברים אנגלית.

"זה שילוב של המילים בנק וקסם," היא הסבירה לו.

"מעניין," הוא אמר.

"איפה הבנק הזה?" שאלה אותו חמוטל.

"ברחוב ציפורה לוי בירושלים," אמר ראיין הירושי.

"אנחנו נוסעים עכשיו לירושלים?" התפלאה חמוטל.

"שמעת על מפתחות מעבר?" השיב ראיין.

השניים נעצרו מאחורי בניין לא גמור.

הבעיה היתה שהשכנים הזקנים שלה, ברכה וצביקה עזרא היו שם.

"מה אתם עושים פה?" היא שאלה בנימה מנומסת ובעברית.

"גם אנחנו קוסמים, טיפשונת," אמרה ברכה ועיניה החומות נצצו.

"עשית קונץ יפה עם העץ הלבבי," חייך צביקה הגבוה ושחור העיניים והושיט לה עיתון "ישראל היום".

"זה מפתח המעבר, טיפשונת," צחקקה ברכה.

חמוטל, ראיין, ברכה וצביקה אחזו כולם בגיליון הישן של העיתון, ורגע אחד אחר כך חמוטל הרגישה כאילו קרס ננעץ בקורקבן שלה ומושך אותה קדימה, באוויר.

מתישהו היא נחתה על ארבע במקום אחר.

ברכה עזרה לה לקום.

"את כל-כך קטנטונת, חמוטל שחר," היא חייכה.

חמוטל רצתה לומר שהיא אמורה להיות בת שמונה עשרה, אבל זה לא היה כדאי, וחוץ מזה ברכה וצביקה כבר התרחקו לכיוון אחר.

"הבנק מאחורייך," ציין ראיין.

חמוטל הסתובבה וראתה את הבנק.

הבנק לא נראה כפי שהיא ציפתה.

היא ציפתה למבנה ענק, מיושן ומפואר בצבע לבן עם עמודי שיש גבוהים, לא לבניין אפור בגודל של בית ממוצע עם שלט לבן מפלסטיק שכתוב עליו "בנקסם" בצבע תכלת.

"זה פשוט מעפן," אמרה חמוטל.

"זה בנק הקוסמים הישראלי, לא בנק קוסמים אירופאי," אמר ראיין ונכנס לבנק.

חמוטל נכנסה אחריו.

הבנק לא נראה מרשים יותר מבפנים.

ראיין ניגש לדלפק קבלה.

"אנחנו צריכים להגיע לכספת 3א," אמר ראיין.

חמוטל התקרבה לדלפק וראתה שמי שיושב מאחוריו הוא לא בן אדם. גם לא גובלין.

היצור האפור-חום נראה כמו פסל חימר של בן אדם- אבל כמו פסל ילדותי.

העיניים היו שני שקעים בפניו הכמעט מרובעות, ולא היו לו אף או אזניים.

המילה "אמת" היתה כתובה לו על המצח.

היצור הושיט את ידו וראיין הניח בה מפתח.

היצור מחא כף, וכעבור זמן מה התקרב אליהם יצור חימר אחר ,זהה לו, שסימן לראיין ולחמוטל לבוא אחריו.

"איזה מן יצור אתה, אדוני?" שאלה חמוטל.

היצור הפנה אליה את ראשו, בהה בה בפניו חסרות ההבעה ולא ענה.

ואז הוא סובב את ראשו בחזרה והמשיך ללכת.

"זה גולם, אדם עשוי חימר," הסביר ראיין הירושי, "גלמים הם אילמים, והם נפוצים מאוד בישראל כמשרתים."

הם חלפו על פני אנשים וגלמים עד שנכנסו למעלית בצבע תכלת זרחני.

חמוטל נכנסה למעלית, והגולם הצמיד את כף ידו השמאלית אל קיר המעלית, ואז את המפתח שראיין נתן לו.

המעלית התחילה לרדת במהירות, ואז לנסוע ישר, למטה, ימינה ושוב למטה.

הם יצאו מהמעלית אל תוך חדר קטן, שקירותיו היו מעין ארוניות נעולות- כספות קטנות.

הגולם ניגש אל כספת גבוהה שכתוב עליה 3א, פתח אותה באמצעות המפתח, ולעיני חמוטל נגלה תא שמסודרים בו יפה מטבעות גדולים מזהב ומטבעות מעט יותר קטנים מכסף- אוניות וחרמשים.

ראיין הוציא מבין גלימותיו תיק נשי בעל כתפיה אחת, הוציא ממנו ארנק ומילא אותו באוניות וחרמשים, ואז החזיר אותו לתיק והושיט אותו לחמוטל.

"הגיע הזמן לעשות קניות," חייכה חמוטל ולקחה את התיק.

הפרק הקודם		הפרק הבא