give me love

ההתאוששות שלי לקחה הרבה זמן ועד שהחלטתי לרדת לארוחת הבוקר באולם הגדול שוב לא ראיתי את דראקו.

איפה הוא יכול היה להיות?

                                                          ***

אני עומד להיכשל, אני יודע את זה.

הוא יהרוג אותי וזה יהיה הסוף.

מה גרם לי לחשוב שאני יכול לעשות את זה? מה גרם לי לחשוב שאני יכול להרוג את דמבלדור?

אני כזה טיפש.

"אני לא יכול לעשות את יותר, אני פשוט לא יכול"

ואז ראיתי אותו. פוטר.

כל כך כעסתי, מעולם לא הרגשתי כועס יותר.

מתערב בעניינים לא לך?! המוח שלי צעק.

שלפתי את השרביט שלי, מוכן לכל דבר.

תקפתי בחזרה, וככשמעתי רעש של נפילה הנחתי שזה הזמן.

אני באמת אשתמש בזה? לחלוטין.

"קרוש-" אבל שמעתי את פוטר צועק קללה שאני לא מכיר.

הרגשתי כאילו אני נקרע לגזרים. הגוף שלי זעק לעזרה, מתרוקן מדם.

הכל נשמע כל כך מרוחק, כל כך מטושטש.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה הנשיקה ההיא שחלקנו, כנראה היום הטוב ביותר בחיי.

ובפעם הראשונה לא פחדתי בכלל.

זה היה הסוף, אני עומד למות ולא בגלל שהוא הרג אותי.

לפתע הרגשתי את הפצעים נסגרים וידיים קרות על הפנים שלי.

אני מת?

החושים שלי חזרו. יכולתי להרגיש שוב.

יכולתי להרגיש את הרצפה הקפואה שאני שוכב עליה, ויכולתי שוב לראות, אפילו שהכל היה מטושטש.

הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי באגף המרפאה. מצעי המיטה הנעימים והחדר החמים.

הדבר הראשון שראיתי היה את פנסי ישבת לידי, מודאגת מאוד.

"איך אתה מרגיש?" היא שאלה כשהבחינה שהתעוררתי.

התפללתי שהיא לא שתהיה כאן.

"בסדר..." מלמלתי.

"מצוין" היא חייכה ומיהרה להחזיק לי את היד.

זו היתה ההרגשה הנוראית ביותר שחוויתי, קיוויתי שמיהו יקלל אותי שוב או יגרום לה ללכת מכאן.

אני לא צריך אותה כאן. היא שום דבר בשבילי ועדיף שאני אגיד לה את זה כמה שיותר מהר.

למזלי מאדאם פומפרי הגיעה.

"מר מאלפוי, אני שמחה לראות שאתה ער.

גברת פרקינסון, אני אאלץ לבקש ממך לעזוב ולתת למר מאלפוי לנוח."

פנסי נראתה עצבנית, אבל היא הלכה, לא לפני שהיא שלחה אלי מבט מודאג ונישקה אותי בלחי.

                                                 ***

"שמעת?" שאלה אותי חברה שלי כשישבנו בחדר השינה שלנו. "פנסי פרקינסון..."

אוי. אני שונאת אותה.

"... אמרה שהארי פוטר קילל את מאלפוי והוא נפצע קשה. הוא במרפאה..."

מה?!

"אחרי זה לא הייתי רוצה לעצבן את פוטר..." היא המשיכה.

לא צריך להגיד שום דבר. תעמידי פנים שזה לא נוגע אלייך. לא אכפת לך.

אבל הרגשתי שהעולם מתהפך.

התחלתי לתכנן בראש איך אני הולכת לבקר אותו במרפאה בלי לגרום לאף אחד לשאול שאלות, ובלי שפנסי תשים לב.

החלטתי לחכות עד שכולם ילכו לישון.

זה הרגיש כמו נצח, כאילו השעונים בקושי זזו.

לבסוף כשכולם עלו לישון, יצאתי בקשט החוצה מחדר המועדון.

הכל היה חשוך. התפללתי שפילץ' לא יהיה בסביבה.

אני לא יודעת איך, אבל דלת המרפאה היתה פתוחה.

הדלת בדרך כלל נעולה? אני לא יודעת...

מצאתי את דראקו שוכב בפינה מרוחקת בחדר הגדול. בשקט ניגשתי אליו ובעדינות החזקתי את ידו, משתדלת לא להעיר אותו.

הוא נראה כל כך שלו כשהוא ישן.

הוא התעורר ולחשתי לו שיהיה בשקט. "כבר אחרי חצות..." לחשתי בחיוך קטן. "איך אתה מרגיש?"

דראקו הנהן.

"אתה לא יכול אולי לומר 'עכשיו כשאת פה יותר טוב...' או משהו כזה?"אמרתי בצחוק.

הוא חייך חיוך קטן, כמעט בלתי ניתן לזיהוי.

המשכתי להכיע אחרי חצות למרפאה עד שדראקו השתחרר.

בעיקר, ישבנו בלי לדבר והייתי שם במשך חצי שעה עד שהוא נרדם שוב.

פנסי פרקינסון גם ביקרה את דראקו אחרי או בין שיעורים, את כל הזמן הפנוי שלה.

ושוב, אחרי שדראקו חזר מהמרפאה הוא שוב נעלם ולא יכולתי למצוא אותו בשום מקום.

                                                              ***

אני חייב לעשות את זה.

זאת המשימה שלי ואני אעשה אותה.

אני אעשה את זה בצורה הכי טובה שאפשר.

אני יכול.

לקחתי נשימה עמוקה ומשכתי את ידית הארונית.

                                                             ***

"אזמה עשית כש-" חברה שלי החלה לשאול בזמן שהיינו במדשאות, אבל היא עצרה כשנשמע רעש חזק.

"מה זה היה?" היא שאלה בפחד.

"אין לי מושג..."

הרמתי את המבט והרגשתי את ריאות שלי מתרוקנות מאוויר.

אור ירוק בצורת האות האפל השתרר מעל מגדל האסטרונומיה.

רצנו בחזרה לכיוון הטירה אך עצרנו כששמענו קולות.

מה קורה שם בפנים? נשמע כמו קרב?

"חכי!" צעקתי לה כשהיא התחילה להתקדם פנימה. "את לא יכולה פשוט להיכנס, אין לך מושג מה קורה בפנים!"

אחרי זמן מה קולות הקרב נפסקו.

"הם עלו למעלה..." שמעתי משהו אומר.

לאט, נכנסנו פנימה.

"מה אתן עושות כאן?" קרא אחד הפרופסורים.

אף אחת משתינו לא יכלה לענות. היינו בהלם, ובעיקר מפוחדות.

ישבנו בחדר המועדון, מדברים בקוולניות.

כולם ידעו שמשהו קורה וכולם גם דיברו על זה.

אחת הבנות נכנסה לחדר המועדון חיוורת ומבוהלת.

לא הקדשנו לה תשומת לב כשהיא נכנבה, אבל היא עמדה במרכז חדר המועדון, בוהה בנו.

"מרגרט?" מישהו שאל "את בסדר?

היא לא ענתה.

"מרגרט?" הוא שאל שוב.

"פרפסור דמבלדור נהרג הלילה."

הפרק הקודם		הפרק הבא