הם? הם החדשים פה. לא כדי להתקרב אליהם..

נ.מ. פרסי

היום הראשון היה בסדר.

הצלחתי איכשהו לעשות את הקסמים האלה.

בואו נראה איך יהיה היום השני.

קמתי. צריך ללכת לארוחת בוקר.

התלשבתי בגלימה-הקטנה-מדיי שלי, והלכתי לחדר המועדון.

אנבת' חכתה לי שם. אתמול היא לא עשתה את זה.

הלכנו ביחד לארוחת הבוקר.

התיישבנו בשולחן גריפינדור. הרמיוני באה והתיישבה ליד אנבת'.

מה יש להן שתיהן?

"בוקר טוב," אמרה הרמיוני.

"בוקר טוב!" חייכה אנבת'.

"בוקר טוב.." מלמלתי.

הארי ורון הגיעו. רון התיישב ליד הרמיוני והארי ליד רון.

"אהמ אהמ!" זה היה דמבלדור.

"בוקר טוב לכולכם. אני רוצה להודיע שחידשנו את ההגנות על הוגוורטס, למקרה שמישהו לא רצוי יכנס."

התחילו התלחששויות.

קלטתי רק כמה מילים: "מלחמה", "הארי", "אני רעב" ו"זה-שאין-לי-קקי-עימו".

"וגם," המשיך דמבלדור. "אני מקווה שהתלמידים החדשים מתאקלמים יפה."

יש לי תחושה שהוא דיבר עלינו.

"אני מקווה שלא." קול הידהד בין הקירות.

כולם נעצו מבטים בדמבלדור, בארי וב-כמובן, בנו.

"הו, כן. אולי חידשתם את ההגנות, אבל זה לא מונע ממני לעשות את זה."

גם הפעם נשמעו התלחששויות. אבל המילה הידהדה בכל האולם:

וולדמורט.

"וולדמורט," בערך כל התלמידים באולם התכווצו (אין לי מושג למה) "זה מספיק." אמר דמבלדור.

"מה מספיק? אני צריך את הארי. אתה יודע את זה. וגם אתה, הארי."

עכשיו כולם נעצו מבט בהארי, כולל אנחנו.

"הממ.. ואני צריך גם את ארבעת התלימידם החדשים."

החלפנו מבטים, בזמן שכל העיניים מופנות אלינו.

"שמעתי שהם משהו מיוחד. שיש להם כוחות על-אנושיים!"

"מ-מאיפה שמעת את זה, וולדמורט?" שאל דמבלדור.

הקול, שככל הנראה היה וולדמורט, צחק.

"ממך כמובן."

דמבלדור נשך את שפתיו.

"אתה מגן על הארי. יהיה לי יותר קשה לקחת אותו. אבל אותם אני אקח."

"טום," אמר דמבלדור בקול של נזיפה לילד קטן.

"שלא תעז לקרוא לי כך!" הקול, וולדמורט, התעצבן.

"טום רידל!" צעק דמבלדור.

הקול, וולדמורט, טום רידל, או מי-שזה-לא-יהיה לא ענה.

"תמשיכו בארוחת הבוקר."

המשכנו בארוחת הבוקר, מנסים להתעלם מזה שהרגע דיבר קול מהקירות.

יש לנו חצי שעה עד שהשיעור הראשון, לחשים, מתחיל.

אנבת', הרמיוני ופייפר הלכו לאנשהו. 

ג'ייסון התווכח עם רון בזמן שהארי מביט מהצד.

החלטתי שזה הרגע המושלם ללכת לאגם ההוא, ולהיות קצת במקום שקט.

נכנסתי למים. הרגשתי פתאום כאילו באמת ישנתי בלילה, ולא התהפכתי מצד לצד עד הבוקר.

אין לי מושג כמה זמן עבר בזמן ששחיתי בתוך המים, עד ששמעתי משהו.

משהו שנשמע כמו אדם שאומר: "מונפרטו"

לא שיש מילה כזאת.

פתאום הרגשתי שכולי מסתחרר. מלמעלה שמעתי צעקות:

"פרסי ג'קסון!" "מוח אצה!" "פרסייייי!"

אבל המשכתי להסתחרר.

ואז נעלמתי. (פוף!)

נפלתי על רצפה. ההייתי בתוך בריכה סגורה של מים.

שמעתי כל מעלי, מעומם קצת.

"אחד נפל, נשארו עוד שלושה!"

~

ממשיכה ביום שישי, אולי ביום שבת עם לא יהיה לי זמן.

הפרק הקודם		הפרק הבא