11 חרמשים

הוא עמד שם, בוהה מהצד, בלי שיבחינו במעשיו.
הוא פשוט עמד שם, וחיכה. דמות הופיעה לצידו.
"הארי", היא אמרה בשקט, והניחה יד מנחמת על כתפו,"הארי, תגיד משהו".
הארי ענה לה, בלי להסיט את מבטו מהנעשה, "איך?" הוא שאל בשקט, "איך?".
הרמיוני חייכה, "אתה יודע, היא הבת של אבא שלה".
"לא", הארי הפנה בחדות את מבטו לעברה, "היא טובה יותר ממני, היא, בניגוד אלי, לא הייתה טועה ככה".
"לא טעית!" היא ענתה לו בתקיפות, "לא טעית! אתה עזרת, נתת לה רמזים...", ואז הבחינו בהם.
הם התעתקו משם במהירות.

...

"זה היה אבא שלי?" שאלה לילי בתדהמה, מתנערת מתחושת השיתוק הפתאומית שנפלה עליה כששמעה את הבשורה.
"לא", מלמלה חן, "זה לא יתכן!!!".
היא הפנתה מבט חודר אל פניה של אחותה, "רותי", רותי לא הגיבה, היא התנשמה בכבדות.
"פוטר!!!" צרחה רותי, ונעלמה.
לילי ניסתה להפנות מבט שואל אל חן, אבל חן כבר לא הייתה שם.

...

ג'יני חיכתה למכתב הבא מהארי, מאז שנעלם היא קיבלה כל שבוע מכתב, שנדחף מתחת לדלת.
מאז הפעם האחרונה כבר עברו כמעט שבועיים, ובכל זאת, היה להם הסכם, היא ניגשה בפעם האחרונה אל הדלת, לחפש בכל זאת.
2 בנות הופיעו ליד שולחנה. הן היו בערך בגיל של לילי, אולי מעט בוגרות יותר.
"אלה..." ג'יני התקרבה מעט, כדי לראות טוב יותר, "אלה אתן?".

...

הרמיוני ניגשה כדי לנעול את הדלת. ופנתה כדי להתיישב על השרפרף הקטן שניצב שם.
"הארי", היא לחשה, "אתה בסדר?".
"לא", הוא מלמל, "לא יכול להיות גרוע יותר".
"אני יודעת ששכחת את האחרון, אבל..." היא נסתה להמשיך, אבל הוא התפרץ עליה.
"את לא מבינה?", דמעה זלגה על לחיו, "הכל נהרס, אני הרסתי הכל, הכל בגללי..." קולו נחלש.
הרמיוני הביטה בו, ושתקה.
"היא תמצא את זה", הבטיחה לבסוף, "אני אעזור לה".

הפרק הקודם